למרות הצורך המאוד גדול הזה, שמרבית הנשים יכולות להזדהות איתו בקלות, רבות מאיתנו הופכות במהלך השנים לנשים שכל מעייניהן נתונים לבית ולעבודה, והחברות הן הראשונות להישכח. הקשרים החברתיים נזנחים בצידי הדרך בעוד אוטוסטרדת החיים מושכת קדימה.

אנחנו מתעוררות שנים ולפעמים אף עשורים אחרי, בגיל 30, 50, ולפעמים אפילו רק אחרי היציאה לפנסיה, ומגלות שלא השכלנו לשמר ולהשקיע בקשרים חברתיים. חברויות אמת אמיצות התפוגגו עם הזמן, קשרים בוסריים שיכלו להתפתח לא קיבלו את תשומת הלב הנדרשת, ולמרות שאנו זקוקות לחברות כמו אוויר לנשימה – אין לנו כאלה בנמצא. אז איך עושים את זה? האם אפשר ליצור וליזום חברויות חדשות בכל גיל? מהן הטעויות הקלאסיות שכדאי להימנע מהן מראש? ואילו דרכים יסייעו לנו במציאת חברות חדשות ובטיפוח הקשרים?

בתחתית סדר העדיפויות

"כבר תקופה שאני מרגישה מאוד לבד", במילים אלו פותחת הילה פנחס (49), גרושה ואם לשלושה מפתח תקווה, את השיחה שלנו. הילה, אישה נאה ומרשימה עד מאוד, מסכימה להיחשף ומסירה בפניי את כל המחסומים הרגישים ביותר. היא טיפוס חברותי ונעים, במהלך חייה הייתה מוקפת חברות טובות, אך לאחר נישואיה התמקדה מאוד בזוגיות, עד שלא נותר לה זמן לעיסוקים אחרים. הסיפור שלה קלאסי, מייצג את סיפורן של נשים רבות מספור.

"מהר מאוד הגיע הבן בכור שלי והייתי שרויה עמוק בתוך החלפת טיטולים, טעימות ויועצות שינה. הדברים האלה לא עניינו את החברות הרווקות שלי, ובצדק", היא מספרת. לאחר שבנה נכנס למסגרת היא קיוותה למצוא "חברות לספסל בגן השעשועים", אך מודה שמעבר לחברות נחמדה ומנומסת, הקשר לא המריא לגבהים חדשים.

מציאת חברות טובות דורשת לא מעט אקטיביות ויוזמה, והילה מודה בכנות כי היא לא נמצאת במקום הזה. "אני לא עובדת בלחפש חברות חדשות, אני פשוט לא בן אדם כזה. יש לי היום חברות שאני מחשיבה אותן כטובות, אבל זה לא ברמה מאוד קרובה ואינטימית. אין לי חברות מאוד קרובות, אין לי חברה שהיא כמו אחות, ולפעמים זה חסר לי. אני כמעט בת 50 היום, ומוצאת את עצמי הרבה פעמים לבד, ולא מבחירה". 

את חושבת שזה בר שינוי?

"אני מרגישה שכבר מאוחר מדי בשבילי להתחיל ליצור חברויות חדשות. אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן, אולי הייתי מחזיקה את חברות הילדות שלי קרוב יותר".

הרגעים שבהם החברות עומדת למבחן לאורך החיים, מציינת הילה, הם זמני המשבר. דווקא בנקודת השבר הגדולה בחייה, היא מעידה כי מצאה נחמה בזרועותיהן של חברות ותיקות. "עברתי גירושין וזאת הייתה תקופה לא פשוטה עבורי, וכשסוף סוף שיתפתי כמה מחברותיי מה אני עוברת, הייתה התגייסות טוטאלית מצידן והרגשתי עטופה. חברות זו תרופה לכל דבר, ויש לה את היכולת לרפא את הנפש", היא קובעת.

גם לליטל דאו דאו (30), אם לשלושה ילדים קטנים, תחושת הבדידות אינה זרה. היא אומנם צעירה מהילה בכמעט שני עשורים, והתחתנה רק לפני שש שנים, אבל עם הנישואין עברה מירושלים לקריית אונו, והמרחק הפריד, פיזית ונפשית, בינה ובין חברותיה. "תוסיפי לזה עבודה וחיי נישואין – ולא נשאר זמן לשום דבר אחר. רציתי להספיק הכול, גם להיות האישה הטובה שמבשלת כל יום ומתקתקת את הבית וגם לעבוד, ועם העומס פשוט נוצר נתק טוטאלי מול החברות מהבית", היא משתפת בעצב. 

חודש אחרי החתונה ליטל גילתה שהיא בהיריון. "אני זוכרת את הרגע שבו נפלה עליי ההבנה שאני לבד. לא היה לי עם מי להתרגש מהבשורה או את מי לשתף בחששות שלי, זה התחיל להשפיע עליי נפשית. חוויתי דיכאון אחרי לידה, ולאט לאט נוספו לזה חרדות. פתאום הבנתי שכבר המון זמן לא עצרתי לעשות משהו עבור עצמי".

זו נשמעת סיטואציה מאוד קשה. איך הצלחת לצאת ממנה?

"עשיתי הכול כדי להכיר חברות חדשות. התחלתי להשקיע יותר בחברות בעבודה, התאמצתי לשתף ולדבר, וזה הקל עליי מאוד. הבנתי כמה חשוב לעצור הכול ולהיפגש לפחות פעם בשבוע־שבועיים עם חברה, או לפחות לדבר בטלפון".

CHIANG MAI, THAILAND – OCT 23, 2017: A woman hand holding iphone with login screen of instagram application. Instagram is largest and most popular photograph social networking.

אני תוהה באוזני ליטל האם ייתכן כי אשליית האושר ברשתות משפיעה, והיא עונה באופן חיובי ונחרץ. "בלילות הלבנים שבהם אני מיניקה את התינוק הקטן שלי ובמקביל מסתכלת באינסטגרם, יוצאות לי העיניים. אני רואה כמה כולן נהנות חוץ ממני, וחושבת לעצמי: מה? כולם שמחים ונפגשים ורק אני לא? מה לא בסדר בי?"

יחד עם השפעת הרשתות, ליטל מונה סיבה נוספת לבדידות: מחסומים שנוגעים לרושם ראשוני מוטעה וקושי להיפתח משום שאנו חורצות מראש את גורל הקשר. "לא מזמן פגשתי מישהי במסיבת פורים, היא הייתה עם מטפחת גדולה, מאוד שונה ממני, ולא היה נראה שיכול להיות בינינו חיבור בכלל. במסיבה רקדנו קצת ודיברנו, וכמה ימים לאחר מכן ישבנו לקפה – ונהנינו כל כך! לא האמנתי שפספסתי אותה עד היום. היום אנחנו חברות טובות מאוד שמדברות כמעט כל יום", היא משתפת בחיוך.

לא לבד

מי שחוותה על בשרה את הקשיים והבדידות שבהיעדר חברות, ובחרה לצמוח מהם, לחקור את התופעה הלא מדוברת ולצאת בהרצאה מרתקת השופכת אור על הנושא, היא רחל גוטמן (44), נשואה ואם לשבעה מעטרת.

"אני מודה שבחיי הבוגרים לא הקדשתי מספיק זמן לחברות", היא אומרת, ומספרת כי על אף היותה רכזת קהילה ומנחת סדנאות למנהיגות ולתקשורת, באמצע החיים הבינה כי החברויות שלה דעכו עם השנים והיא נותרה בודדה חברתית. הילדים, הקריירה, הזוגיות, ובעצם החיים עצמם, הרחיקו אותה מחברות הילדות שלה, עד שהיא איבדה אותן.

"פתאום הכתה בי המחשבה – איך יכול להיות שאני, אישה חברותית ומעניינת, נשארתי בלי קבוצת חברות להישען עליה?" היא מתארת את ההרגשה. רחל החליטה שעוד לא מאוחר, והזמינה כמה נשים שהכירה לחגוג איתה את יום הולדתה ה־40. "באופן מפתיע כמעט כולן הופיעו, שאלו לשלומי והתעניינו בחיי. עשינו סבב מדהים של 'איפה גיל 40 פוגש אותי' ונפתחנו אחת בפני השנייה. היה יוצא מן הכלל", היא נזכרת בסיפוק.

דבר הוביל לדבר, ורחל החלה לחקור את נושא החברות הנשית. היא שלחה סקר למאות נשים ברחבי הארץ וקיבלה אינספור תגובות מזדהות, "בכל יום נשים כתבו לי כמה השאלות נגעו להן בפצע פתוח וכמה הן חשבו שהן לבד עם התחושות הללו". 

היא מתארת נשים סטנדרטיות, מכל טווח הגילים, יפות, אינטליגנטיות ומצחיקות – שמצאו את עצמן לבד. נתון מעניין שהיא מוסיפה הוא שנשים שלא דיווחו על קושי חברתי הן כאלו שנשארו בקשר עם חברות מהילדות. נדמה שקשה מאוד להתחרות בקשרי ילדות, שנוצרו בשלבים של החיים שמאפשרים זמן בלתי מוגבל עם חברות. כשהקשרים האלה מתנתקים, יש נשים שכבר לא יודעות איך לשחזר מערכת יחסים קרובה כזו עם מישהי אחרת, והתוצאה – נשים רבות מתעוררות בשנות ה־40 וה־50 לחייהן ומרגישות שהן פספסו את השנים הטובות שבהן יכלו לרקום חברויות. 

בדיוק על הנושא הזה כתבה רחל הרצאה בשם 'אחות ליבי'. ההרצאה צוללת אל נימי החברות הנשית, נוגעת בנושאים שאף אחת לא מעיזה לדבר עליהם בקול וכוללת כלים המסייעים לנשים שחוות קושי חברתי. "אני נדהמת איך בסוף כל הרצאה ניגשות אליי נשים עם דמעות בעיניים ושואלות: 'מה אני עושה? אני נראית מקובלת, אני נראית סבבה, כשאני מגיעה לאירוע אני מדברת עם כולן, אבל האמת היא שאין לי אף חברה קרובה לדבר איתה, אין לי למי להרים טלפון, מישהי שאכפת לה ממני באמת'. זה חוזר על עצמו שוב ושוב, אצל הנשים הכי סטנדרטיות".

חברויות, מסבירה רחל, נוצרות בילדות בעקבות התאמה על בסיס גיל. בשבט, בכיתה ובחוגים, עצם השהות המשותפת של ילדים יוצרות חברויות ארוכות המבוססות על אמון ואינטימיות. באנגלית מכנים את החברויות האלו "frientimacy", הלחם של המילים friendship (חברות) ו־intimacy (אינטימיות). מדובר בחברויות ארוכות שנים ועקביות, היוצרות אמון ויכולת לנבא איך כל אחת תגיב לסיטואציות מסוימות. 

"קל מאוד למצוא חברויות במהלך הילדות, הבעיה מתחילה אחר כך. כולנו יודעים שחייבים ללמוד זוגיות, הורות, להתמקצע בקריירה וכדומה, אבל כשזה מגיע לחברות – מצפים שזה יקרה מאליו. אף אחד לא אומר לנו שזאת עבודה", מסבירה רחל.

השגרה שלנו מלאה בשלוש משימות קדושות: הורות, זוגיות ועבודה. לטענת רחל, אין כל ספק שצריך לארגן את סדר העדיפויות שלנו ולהכניס את החברות כערך גבוה. אם לא נשבץ זמן לחברות בלו"ז שלנו, לא נצליח לפתח חברויות. חברות נכונה ובריאה, היא מוסיפה, כוללת בראש ובראשונה קביעות. לא מספיק לפטפט בגן השעשועים או בהמתנה לאספת הורים; חברות מצריכה שיח עמוק ושיתוף אמיתי מהלב. "כשאין לנו מספיק אמון אנחנו לא משתפות, מאידך השיתוף יוצר אמון, וזה גלגל שלא נגמר. חשוב גם לא להתבייש ולדברר את הקשר, אחרת עלולה להיווצר תחושה של חוסר איזון כשאחת מרגישה למשל שהיא כל הזמן יוזמת והשנייה פחות", מציעה רחל. 

רחל מונה קריטריונים קריטיים נוספים לחברות מיטיבה, כמו הזנה והפריה הדדית של שני הצדדים, אינטראקציות חיוביות שגוברות על אלו השליליות (ביחס של 5:1 לפחות), ומאפיינים כמו צחוק, קלילות, כיף ותמיכה הדדית.

אני מבקשת ממנה עוד טיפ לסיום, והיא ממליצה להוסיף מעט ילדותיות לקשרים שלנו, ולא להיות רציניות מדי. "החיים כל כך כבדים, וזאת ההזדמנות לא לחשוב יתר על המידה, קצת לשחרר וליהנות. חברות היא המקום היחיד שאנחנו באות אליו בלי 'כותרות', אנחנו לא בתפקיד. זה המקום היחיד שבו אני לא 'אמא של', 'בת של', 'אשתו של'. זה המקום לחזור להיות רק אני, להשתחרר קצת מההגדרות שמגבילות אותי, וזה מאפשר ליהנות ולחזור למי שהייתי לפני הכול, כשהייתי ילדה", היא מסבירה.

קבוצת תמיכה

אז איך בכל זאת רוכשים חברות חדשות? לאחרונה קמו קבוצות שונות במטרה לסייע לנשים להגדיל את המעגל החברתי שלהן. 

1. קבוצת הפייסבוק 'הסוללות – להיטען מחברות' הוקמה על ידי שלוש נשות עסקים – צופיה טל גץ (לשעבר לקס), שרית ברנס ואביטל אריכא, במטרה לתת לנשים כלים ליצור חברויות חדשות. מתוך הבנת הערך העצום שיש בחברות, ומתוך הרצון להוציא נשים ממקום מתמסכן ולהפוך אותן לפרו־אקטיביות, הן פתחו את הקבוצה, שבשבוע הראשון עמדה על כ־300 חברות, וכיום, לאחר למעלה מחצי שנה, מונה למעלה מ־2,000 חברות שיוזמות מפגשים ואירועים בעצמן. 

2. מיזם נוסף שקם לצורך אותה המטרה הוא 'חוג חברות'. הוא נפתח לפני כחמש שנים על ידי חני לרמן וסייע לנשים רבות מרחבי הארץ ליצור חברויות חדשות. במסגרת המיזם נשים נרשמות לסדרה בת שמונה מפגשים, שבמהלכם הן הופכות מקבוצה של נשים זרות לקבוצת מכרות, ידידות או חברות. בסיום הסדנה הן כבר יכולות להמשיך לבד. הנשים מתראות פעם בשבועיים במשך ארבעה חודשים. לכל קבוצה יש מובילה שהיא בוגרת החוג, ובכל מפגש יש פעילות שמעודדת אינטראקציה שעוזרת לנשים להכיר מכיוון אחר.

3. קבוצת פייסבוק נוספת בשם 'החברות של רוני ושיר' נפתחה לפני כשלוש שנים על ידי שתי אחיות כמענה לצורך שהן זיהו: בנות, נערות, נשים צעירות ונשים מבוגרות אינן מצליחות לייצר חברויות ואינטראקציות חדשות, בעיקר בשנים שלאחר התיכון והצבא, וזאת בשל התפתחות העידן הדיגיטלי. 

שולחים לכן חיבוק ומתפללים לבשורות טובות,

מגזין פנימה גיליון חשוון תשפ"ד > להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בקשר החיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

גיל:39

ילדים: 8

מגורים: ראש העין

עיסוק: ראש צוות המכון לרפואה גרעינית בית חולים בלינסון

התחתנתי צעירה ובמהלך השנים ילדתי שמונה ילדים מתוקים, למדתי לתואר ראשון, התקדמתי בעבודה וכל חיי סובב בעיקר סביב הבית, הילדים והעבודה. נקודת המפנה הייתה לפני כ-3 שנים כאשר בעקבות בעיה רפואית שהצריכה בדיקה והמתנה מורטת עצבים לתשובה, התחלתי להרהר על צורת חיי וחייהן של אלפי נשים שונות שלמעשה נשאבות לחיים ושוכחות את עצמן בדרך, שוכחות את הצורך הפנימי שלהן כאדם, כאינדיבידואל לקחת פסק זמן ממרוץ החיים כדי להמשיך בצורה מטיבה במסע החיים ללא שחיקה. הגעתי הביתה באותו יום עם החלטה נחושה לעשות דברים שימלאו לי את הנפש ויצאתי לדרך. המחשבות הנביטו את היסודות להקמת קהילת נשים בשם פל"א (פרגני לעצמך אישה) שנועדה למלא את הצורך הזה לאוורור מחיי היום יום העמוסים של נשים, ולמלא אותן בחוויות טובות שיטעינו אותן בכוח להמשיך במסע החיים.

הרעיון צבר עור וגידים ונשים פנו אליי בבקשה להצטרף לקהילה. מצאתי את עצמי עם רשימת המתנה שהולכת ומתרחבת והבנתי שעניתי פה על צורך גדול מאוד ולא רק שלי. מאז, מידי כמה חודשים אנחנו יוצאות לטיולים, מפרישות חלות, עורכות סעודות אמנים, וסיורי סליחות מרגשים. קהילת הנשים הולכת וגדלה ואני גדלה ומתמלאת איתה, נטענת בכוחות וטוענת אחרות. הקהילה מונה כיום כ-300 נשים מכל רחבי הארץ ואין דבר שממלא אותי יותר. 

שם: הלל קורן

גיל: 18

אזור מגורים: לוד

עיסוק: לומדת במדרשת לינדנבאום 

מאז שאני קטנה אחד הערכים שאליהם חינכו אותי בבית זה ערך הנתינה. בין אם זה כשהסתכלתי על ההורים שלי וראיתי כמה הם תורמים בסביבה שלהם,  ובין אם זה ערכי התורה שחונכתי עליהם שלימדו אותי תמיד לשאוף להיות בהתקדמות ולהיות אדם טוב יותר. מאז שאני קטנה ההורים שלי הקפידו לקחת אותי לוקחים להתנדב בכל מיני מקומות, כמו בית התבשיל, לשמח חולים בבתי חולים, מארזי משלוחי מנות לאנשים מיעוטי יכולת ועוד. כשראיתי כמה אני נהנית מהעשייה, המשכתי עם העשייה גם בעצמי והתחלתי ליזרום התנדבויות לבד. כשאני מתנדבת או עושה טוב לאחר, אני בטוחה שאני עושה יותר טוב לעצמי מאשר לצד השני, כי אני מרגישה משמעותית. הידיעה שאני עושה טוב ממלאה אותי שמחה שמלווה אותי לאורך כל היום ואפילו יותר..

אני חושבת שההבדל בין אדם שמתנדב לאדם שלא מתנדב לא נמדדת במעשים, אלא בחותם שהמעשה משאיר על אותו אדם לאחר המעשה – הרגשת המשמעות, השמחה, שהאדם מקבל בעקבות המעשה, מלווה אותו לאורך כל היום ונשארת איתו בלב. להיות בעשייה מתמדת של נתינה זה מה שממלא אותי בחיים ונותן לי כוחות להמשיך לתת.

שם: דור שהם-גת

גיל: 30

עיסוק: עורכת תוכן

מגורים: נצר סרני

ילדים: בהריון

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מילדי ה"למה" – שואלת שאלות ללא הפסקה ותוהה על התשובות שקיבלתי. הרגשתי שבכל פיסת מידע שמגיעה אליי אני מגלה גם על עצמי משהו בדרך. כשאני חושבת על המושג התפתחות אישית, אני חושבת על  מעבר בין מצב A למצב B – התפתחות היא בעצם גדילה.

אם תחשבו על זה, את כל מה שאנחנו יודעים לעשות – למדנו. הסתכלנו, שאלנו, הקשבנו ובאופן מודע או שלא הפכנו לאנשים קצת שונים ממי שהיינו בהתחלה. עד היום אני לא מאמינה בלעמוד במשבצת שלי, נוחה ככל שתהיה, ולכן אני ממשיכה ללמוד – במסגרות או מחוצה להן. אני מאמינה שלמידה והתפתחות אישית הן המפתח לחיים מאושרים יותר ומלאים יותר. 

שם:אפרת ברזל

גיל: 50

ילדים: 8

נכדים: המון (לא סופרת)

מגורים: בני ברק

עיסוק: אשת תקשורת ויועצת רגשית

האם זה בסדר להגיד שהדבר הממלא אותי יותר מכל, הוא, 'רוח הממללא',  שקיבלנו מאיתו יתברך, בתהליך בריאתנו, עוד אז בספר בראשית. הוי הוי, מה היינו עושים בלי אותה הרוח? מפחדת בכלל לדמיין איך היינו מתנהלות כאן כנשים ללא יכולת הקבין. אבל בתוך מטריית המלל כולה, ישנו זן אחד של דיבור הממלא אותי יותר מכולם:  גלגל אינסופי המתחיל כך; קודם כל הקשבה לדיבור הפנימי שלי, זה שלוקח את המציאות סביבי, ומעביר אותה באופן סובייקטיבי אל תוך עולמי. כולנו עושות את זה כל הזמן. ובנוסף, תרגום התוספת של אותה מציאות חיצונית עם האני הפנימית וכתיבתה; בספרים, בעיתונים, באתרים, במכתבים שאני כותבת לילדים. במילת סיכום, בלי להיתפלסף יותר מדיי,  מה שממלא אותי יותר מכל הוא תהליך הכתיבה. זו היוצאת ממני – החוצה. כולי תפילה שהמילים המבעבעות לי מן הלב, ממלאות חזרה לבבות של נשים אחרות.

מה ממלא אותך?

שתפי אותנו ברשתות החברתיות.

מתוך גיליון חשוון תשפ"ד, להצטרפות למשפחה פנימה לחצי כאן

הפוסט מה ממלא אותך? הופיע לראשונה ב-פנימה.

שלום אחות יקרה. 

זה כל כך עמוק, להבין ולהרגיש שאנחנו אחיות, שיש איחוי וחיבור בין הנשמות שלנו.

כשנושמים את זה פנימה, ומבינים שאנחנו אחד – כן, ממש אחד, נשמה אחת, את ואני וכולנו יחד – הכול נראה ומרגיש אחרת. 

פלא גדול.

יש רגעים בחיים שהם שעת נעילה. שאת מרגישה ששערי שמיים ננעלים, שחלון ההזדמנויות נסגר. כמו ביום כיפור, בליל החיתום של הושענא רבה ובעוד רגעים בחיים. ודווקא ברגעים כאלה שבהם נסגר משהו, כשאת מרגישה שננעלת, שסגרו עלייך, עלינו – דווקא אז נפתח הלב.

פלא. 

תיזכרי בעצמך בשעת הנעילה של יום כיפור… רגע של גילוי מעיינות הלב, מרגישה את עצמי, את מגוון הצבעים היפים, הרכים, בתוך האישיות שלי. יודעת יותר בבהירות מה אני רוצה, מה הן הבחירות הנכונות לי.  

יש פתיחת לב גדולה דווקא בשעת הנעילה.

אני מתבוננת מה קרה לנו בשעת מלחמה, כשנראה שנסגרו עלינו החיים, כשהרגשנו ששער הרחמים נסגר –  דווקא אז נפתח הלב, נפתחו מעיינות אהבה.

ברגעים כאלה אני פתאום מרגישה את עצמי בלי מסכים, אני לא תוצאה של התרחשויות וחשבונות. יש לה, לנשמה שלי, מרחב פתוח כל כך להיות נוצצת, לדבר מתוכי.

ואז אני בתשובה, שבה לאוצרות שלי, אני בשער. תרגישי את התחושה של השער. 

ואז נעילת שער. כשמשהו נסגר, אבוד ונגמר, זה אולי רק חיצונית, כי פנימית אני נועלת עליי את השער כמו שנועלים נעל. כשאני נועלת נעל היא הופכת להיות חלק ממני, וכך אני נועלת את השער. 

והרגע הזה של השער, פתיחת הלב. הרגע שהאור בו בוהק, ויש גילוי פנימי גדול. השער הזה ננעל בתוכי, הופך להיות מי שאני. הופך להיות מי שאנחנו כעם.

מרגש.

עברנו ואנחנו עוברות רגעים של נעילה שסגרו אותנו בלי אוויר, הרגשנו שזהו, ננעלנו, הסתר־יה. 

אנחנו הנשים יודעות להרגיש את התהליכים שמתרחשים בעומק, נסתר מהעין, בדומה להיריון או כל תהליך פנימי שנולד אצל הקרובים אלינו.

ומרגישות ויודעות שזה לא הסתר־יה, אלא רגעים היסטוריים. נפתחנו, ואיתנו נפתחים פתחי עולם, שערי בית המקדש הפנימיים, ומגיע אבא, מלך הכבוד.

הרב חרל"פ מתאר את התהליך הזה, שדווקא הסגירה והזעזוע מגלים אור שהעולם חייב לו כדי להיגאל.

תקראי כל מילה שלו בקשב כמה פעמים:

"פזורים הם ישראל ופזורים הם במהלכיהם… אבל אם מתעללים בדמם של ישראל – מזדעזעים כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם… ואז האחדות הנעלמת יוצאה ממחבואה וקוראת לאיחוד, "לכו ונלכה יחד באור ה'", והזעזוע היא היא התקומה לתחייה… גדולה היא השעה, שעת הרת עולם היא זו. אל להקטינה, אל להחמיצה! אל ליפול ברוח ואל ליפול בייאוש. כל ייאוש הוא רעל… ואף משמיים עליון ייתן קולו: בנים אהובים וחביבים, המו מעיי וליבי עליכם, ליבי ליבי על חלליכם, שובו אליי ואשובה אליכם, כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות".

אנחנו הנשים מרגישות את ההיריון גם לפני שרואים אותו, מרגישות את הרגעים האלה של הרת עולם, ומשתדלות להיות כמו הנשים העבריות בכל הדורות – מרים, יעל, רחל, דבורה, אסתר, רות… נשים שרואות את המעבר.

זה היה ניתוח כואב בלי הרדמה, אבל אנחנו יודעות ובטוחות שנפתח לנו שער בעת נעילת שער.

וה' גיבור מלחמה, והוא ממהר לנחם ולגלות בנו אור חדש מקודש הקודשים. 

אחות,

זה קרוב, ויהיה מלא נחמה ואהבת עולם.

בתפילה לחזרתם של החטופים בבריאות הגוף והנפש, ולימים שקטים יותר.

מגזין פנימה גליון חשוון תשפ"ד> להצטרפות

הפוסט הרבנית רחל בזק: פתחו שערי שמיים הופיע לראשונה ב-פנימה.

אין ספק ששנת תשפ"ג הותירה את חותמה על התקשורת הישראלית: החל ממערכת בחירות חמישית בתוך ארבע שנים וכלה ברפורמה משפטית שנויה במחלוקת, הפגנות ענק, מחאות עובדים, ימי שיבוש ועמודי עיתונים ראשיים מושחרים – אירועי השנה החולפת חשפו את יחסי הגומלין המורכבים שבין פוליטיקה, עיתונות, בעלי הון וחברה. בתוך כל אלו, ובלב המיינסטרים התקשורתי, נשמע קול נשי ובוטח, שלא נרתע מקיתונות הפייק ניוז ומחיצי הרעל שנשלחו לכיוונו מדי יום ברשתות החברתיות ובערוצי התקשורת. 

העיתונאית אילה חסון (61) פועלת בעולם התקשורת כבר למעלה משלושה עשורים, ומשמיעה קול ייחודי בעיתונות הישראלית. בחורף האחרון החליטה לעזוב את תפקידה הקודם בערוץ 13 כפרשנית בכירה ומגישה, ועברה לתאגיד השידור הישראלי (כאן 11), שם היא מגישה תוכנית יומית בטלוויזיה ותוכנית שבועית ברדיו.

בעידן שבו כבר לא ניתן להבחין בין דיווח אובייקטיבי ובין שיקוף עמדותיו של העיתונאי התורן, חסון היא עיתונאית מהזן הישן והמשובח, שאינה עושה הנחות למושאי תחקיריה בהתאם לנטיותיהם הפוליטיות. התעוזה שלה, כמו גם כתבותיה המרשימות, מזמנות לה לא מעט אתגרים: קולגות רבות מעולם התקשורת מתחו עליה ביקורת, ב'ארץ נהדרת' לעגו לה והגחיכו אותה, וב'הארץ' הכריזו עליה כ"סמל החדש של העיתונות הביביסטית" – ככל הנראה כינוי הגנאי החריף ביותר בשמאל.

על אף העלבונות המשיכה חסון, וביתר שאת בשנה האחרונה, להיות נאמנה לאמת ולמתרחש בשטח, לחקור ולדווח לציבור ללא משוא פנים. 

צילום: מיכה לובטון

אילה איך את מסכמת את השנה שעברה עלייך?

"בפן המקצועי קיבלתי החלטה לא פשוטה לעזוב את ערוץ 13 ולעבור לתאגיד. אני לא רוצה להיכנס לנסיבות שהובילו אותי להחלטה, אבל אני מתארת לעצמי שאנשים יכולים להבין מאיפה היא נבעה. זה בהחלט שינוי גדול, אני כבר לא עובדת בסוף השבוע וזה דבר נפלא. הרווחתי בענק את שישי ואת שבת, וזה ממלא אותי בשמחה עצומה".

התמודדת עם אתגרים לא פשוטים סביב המעבר ובכלל

"במישור המקצועי אני מתמודדת עם אנשים חזקים שהפכתי להיות האובססיה שלהם וכל הרצון שלהם הוא להפעיל נגדי ועליי כל מיני אמצעים, בהם אמצעים לא ראויים, ואפילו אלימים. כאישה. אני מסתכלת בהשתוממות על הצביעות הנוראית מצד אחד זועקים, בצדק, כמה חשוב לשמור על זכויות נשים. מצד שני לא מהססים לנסות לרמוס ולפגוע באישה בגלל שהיא חזקה, בגלל שהיא לא חלק מהעדר.

"תודה לאל, זה לא מרפה את ידי גם בשל תחושת השליחות ורדיפת הצדק, וגם משום שהמונים דואגים להעביר לי אנרגיות טובות ותודות על כך שאני מפיחה בהם תקווה ואומץ"

מה את מאחלת לעם ישראל לשנה הקרובה?

"אני מאוד כואבת את מה שקורה פה, את השנאה, את הגזענות, את חציית הקווים האדומים, את השיח הפוגעני. אני מתפללת ומקווה שהשנה הזו תהיה טובה יותר, שנחזור לזכור מה חשוב את המדינה אהבה עמוקה, גדלתי על אהבת הארץ ואני קשורה בכל ליבי ומאודי לשתיהן. אנחנו נמצאים פה כי אנחנו בני העם היהודי. ולא במקרה"

נעם משה

איך הופכת בת שירות חרדית מאשקלון לראש צוות בחברת הייטק ולמובילת פיתוח חברתי פורץ דרך למען ילדי הפריפריה, המושתת על בינה מלאכותית? גם אנחנו תהינו לעצמנו.

נעם משה, כיום בת 22, צעירה אמביציונית בעלת שאיפות גבוהות, גדלה בבית חרדי בעיר החוף הדרומית ולמדה בבית ספר חרדי קטנטן בעיר. כבר מילדות היא גילתה כישורים יוצאי דופן והצטיינה במקצועות הריאליים. היא לקחה חלק בתוכניות לימוד למחוננים ואף החלה ללמוד לתואר בהנדסה כבר בשנות התיכון.

לאחר סיום התיכון החליטה, בניגוד לרוב חברותיה, להתנדב לשירות הלאומי. "בבתי ספר חרדיים זה לא מובן מאליו, דוחפים את הבנות ללכת ישר ללמוד. אבל היה בי רצון לשרת את המדינה", היא מספרת. "לא היה לי מושג אפילו איך מוצאים שירות, לא היו רכזות שירות אצלנו וחיפשתי לבד באינטרנט. באותה תקופה עשיתי בייביסיטר על בנה של מי שהייתה המורה שלי לאנגלית ביסודי, וכשהיא החזירה אותי הביתה באחת הפעמים היא אמרה לי: את יודעת? יש לך ראש מאוד ריאלי, מתאים לך שירות לאומי בסייבר. לא ידעתי שקיים דבר כזה בכלל. היא הפנתה אותי לשכנה שלה שעשתה שירות לאומי בתחום". 

צילום: ראשית אריאל

בזכות השיחה הזו הגיעה נעם להילמ"ה (הייטק למען החברה), חברה ללא מטרות רווח שהוקמה ב־2018 על ידי בכירים בעולם ההייטק הישראלי. הילמ"ה פועלת לפיתוח פתרונות טכנולוגיים לאתגרים חברתיים במדינת ישראל תוך שילוב נשים צעירות בהייטק, בדגש על צעירות מהמגזר הדתי ומהפריפריה החברתית והגאוגרפית.

כבר בשנה השנייה בשירות הלאומי מונתה נעם למנהלת צוות מפתחים, והובילה פתרון טכנולוגי חדשני ללימוד שפות הנקרא 'קאפיש'. הפיתוח מוטמע בעשרות בתי ספר במערכת החינוך ותכניו נוצרו בשיתוף 'הג'רוזלם פוסט'. המערכת היא פלטפורמה מבוססת בינה מלאכותית המאפשרת למורה להתאים את רמת הלמידה באופן אישי לכל תלמיד ולסייע לשיפור מיומנות שפה ראשונה ושנייה, כמו אנגלית לדוברי עברית, עברית לדוברי ערבית ועוד.

איך התחושה להוביל צוות שלם בפרויקט מצליח?

"בעיניי יש כאן סוג של סגירת מעגל: המורה שלי לאנגלית הייתה זו שהכירה לי את עולם השירות הלאומי הטכנולוגי ודחפה אותי לנסות להתקבל אליו, ועכשיו אני עוזרת לשפר את האנגלית של ילדים בכל רחבי הארץ", היא אומרת בחיוך. 

לאחר שסיימה את השירות הלאומי, המשיכה נעם לעבוד בהילמ"ה, ובמקביל היא לומדת לתואר במדעי המחשב.

איפה את רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

"התעשייה הביטחונית מאוד מסקרנת אותי. בתור אשקלונית חוויתי את ההבדל בין מבצע עופרת יצוקה, לצורך העניין, שבו לא פעלה כיפת ברזל, למבצעים שבהם כיפת ברזל כבר הייתה קיימת. אני מבינה עד כמה טכנולוגיה יכולה להציל ולשנות חיים, ללכת לישון עם כיפת ברזל ובלי כיפת ברזל – זה עולם אחר. אני רוצה להשפיע על אנשים ברמה הזו".

אביגיל שרייר

ספרה הוחרם, שמה המקצועי הוכתם, הפגנות ומלעיזים פגשו אותה בכל מקום, ובכל זאת, העיתונאית היהודייה־אמריקאית אביגיל שרייר (44) אינה מתכוונת לעצור. שרייר הוציאה בשנת 2020 ספר המתאר את הצונאמי של תופעת השינוי המגדרי בקרב נערות צעירות בארצות הברית, תופעה שאט אט מחלחלת לצערנו גם לישראל. 

צילום: פורום קפה שפירא

הספר, באופן לא מפתיע, הוסר מאתרי מכירות ספרים מובילים בארצות הברית, ובכל זאת נבחר לאחד מספרי השנה של 'האקונומיסט' הבריטי, הפך לרב מכר בין־לאומי ותורגם ללא פחות מתשע שפות בתוך שלוש שנים. לפני חודשים ספורים הוא יצא לראשונה בעברית, בהוצאת סלע מאיר.

'נזק בלתי הפיך' הוא ספר פורץ דרך, מטלטל ולפרקים בלתי ייאמן. באומץ לא רגיל, ואל מול גופים עתירי כוח, השפעה ואמצעים, שרייר מעניקה לקוראיה תמונת מצב עדכנית ועגומה ביותר של המתרחש בבתי הספר ובחייהן של נערות אמריקאיות שאידאולוגיית המגדר סחפה אותן הרחק מעצמן. 

לדברי שרייר, רבות מהן עברו שטיפת מוח של ממש והגיעו לידי כריתת איברים ואובדן הפוריות בשם טרנד עכשווי. מרביתן מעולם לא חוו קושי מול נשיותן, אך סבלו מקשיים חברתיים, מדיכאון, מחרדה ומהתמודדויות נפשיות אחרות. גלי האהדה ברשת ובבתי הספר סחפו אותן לפנות כנגד עצמן, מתוך תקווה כי קשייהן ייעלמו ברגע שיצטרפו למועדון החם ביותר בארצות הברית: מועדון הלהט"ב.

המסע של שרייר בעקבות אידאולוגיית המגדר החל לאחר שפרסמה מאמר דעה בנושא ב'וול סטריט ג'ורנל'. המאמר הנישתי ההוא הוביל לפניות של הורים מודאגים לשרייר. לנגד עיניה התגלתה תופעה לא מדוברת דיה של בנות צעירות שנסחפות אחר הלך רוח חברתי, מחליטות "לשנות" את המין הביולוגי שלהן ומקבלות גיבוי מבתי הספר, מהרופאים ומהממסד כולו.

שרייר יצאה במסע חוצה מדינות בארצות הברית, ראיינה אינספור הורים, נערות, נשים, רופאים, מורים, עורכי דין ועוד. ביושרה עיתונאית יוצאת דופן היא בחרה לדבוק בערכיה ובצדקת דרכה ופרסמה ספר שהוא מסמך מדאיג, מרתק ומטלטל.

גם כאן בארץ התקבל אירוע השקת הספר בחרמות, ביטולים מצד בעלי עסקים ששירותיהם נשכרו לצורך האירוע והפגנות קולניות מחוץ לאולם. חודשים ספורים עברו מאז שהספר החל לעורר מודעות ולחולל מהפכה גם בישראל, וכבר ברור כי שרייר בהחלט ראויה למקום של כבוד ברשימת הנשים המשפיעות של השנה האחרונה.

כתיבה: עינב לוגסי

קרדיטים נוספים:

נעם משה, ראש צוות 'קאפיש' בהילמ"ה – הייטק למען החברה.
'קאפיש' זה פיתוח משותף של הילמ"ה -הייטק למען החברה.                                                                  ג'רוזלם-פוסט.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון תשרי תשפ"ד

מגזין פנימה כל חודש בתוכן נשי, ערכי וישראלי במיוחד בשבילך! להצטרפות לחצי כאן

הפוסט נשות השנה של פנימה הופיע לראשונה ב-פנימה.

הצלבה כפולה 

בין אם את כלה שעומדת להתחתן ובין אם את נשואה כבר שנים, חשוב מאוד להתחדש כל הזמן – בבסיסי המטפחת המכונים "בובו", בגודל המטפחות, בעובי הבד ובמרקמו ובסוגי הקשירות. המצווה המהממת הזו יכולה להתחבב עלייך ככל שתשקיעי בה יותר, כמו כל דבר בחיים שאנחנו משקיעים בו ואז אוהבים אותו.

שימי לב שהקוקס שאיתו את אוספת את השיער יהיה במרכז הראש, ממש בקודקוד. זה יחזיק לך את כל הבסיס של המטפחת.

הקשירה הזו היא קשירת חג אצילית ויפה, ותוכלי לעשות אותה בכמה ורסיות. כל בד ואורך של מטפחת יהפכו את הקשירה לאחרת ומסוגננת.

צילום:דאפי ספונר

• הניחי את הבובו על הראש. תפסי את המטפחת בשני הקצוות והניחי בצורת x.
  

  צילום:דאפי ספונר

• הפכי את הצדדים כך שיהיה מעין סיכול ביניהם. הפכי את הצדדים וסדרי ליציבות.
• אופציה נוספת היא לקשור קשר במקום להפוך, ואז קשר נוסף, ולפתוח שוב לכל צד המטפחת.

שמלות: הודיה לוביץ

מטפחת: אתכסיא

בובו: הודולה, בובון שטוח גדול

דוגמניות: נועם סרוסי ורחלי אדרעי

לתוכן איכותי וערכי במיוחד עבורך הצטרפי למגזין פנימה בלחיצה כאן

הפוסט שניהיה לראש: המדריך המלא לקשירת מטפחות הופיע לראשונה ב-פנימה.

הדרך מפח הזבל אל מרכז הסלון עוברת בכמה שלבים שכוללים לרוב חיזוק, שיוף, תיקון, צביעה ועוד. שימו לב: לא מדובר בתחביב למקצוענים ולאנשים עם שתי ידיים ימניות, אלא במגמה ירוקה וידידותית לסביבה שסוחפת אחריה רבים ואף הביאה להקמתן של קבוצות פייסבוק ייעודיות לתחום.

אז גם אם מעולם לא חששתן שנפל לכם בורג, והאום היחיד שאתן מכירות הוא גוף בין־לאומי שנוי במחלוקת, דעו שיש תקווה לשידה הישנה שלכן. רגע לפני שאתן מוציאות אותה ביום של פינוי גזם, נסו למַחְדֵש אותה בעצמכן. תתמחדשו!

פינת הגזם והמציאות

האם שידת החתלה ישנה יכולה להפוך לאי מטבח מרשים ויפהפה? נשמע מופרך, אבל התשובה חיובית. ענת מייל (54), אמא לשלושה מאבן יהודה, רואת חשבון בעבר ובעלת סטודיו לחידוש רהיטים בהווה, מוכיחה שכן.

מייל רכשה שידת החתלה ישנה באתר 'יד 2' ב־200 שקלים בלבד, והפכה אותה למרכז המטבח בביתה. "במקום לקנות פינות אוכל או רהיטים אחרים במחירים יקרים, אפשר להשתמש בקיים. אל תמהרו לזרוק ולקנות חדש", אומרת ענת, "במקום זה אני ממליצה לעצור ולחשוב איך אפשר לשדרג את מה שיש לנו בבית".

למרות תרבות השפע שאנו חיים בה, וההיצע הבלתי מוגבל של רהיטים חדשים ומבהיקים, המודעות הגוברת לקיימות ולשמירה על כדור הארץ מזכירה לנו כי כדאי קודם כול לצאת מהקופסה ולבדוק מה אפשר לעשות עם רהיט ישן. מייל מאמינה כי צעד ראשון בדרך למחדוש הנכסף הוא התגברות על מחסום הבושה; עבור רבים, איסוף רהיטים ישנים מהרחוב נחשב למעשה מביך, ללא סיבה רציונלית.

שרי ג'אן, למשל, עברה מזמן את מחסום הבושה. היא בת 31, אמא לארבעה, בעלת סטודיו בהר ברכה לסדנאות אומנות בעץ ומחדשת רהיטים בעצמה. עבור ג'אן, איסוף רהיטים ישנים הוא תחביב של ממש.

"הילדים שלי יודעים שאין מצב שאני עוברת ליד פינת הגזם השכונתית ולא מרחרחת מסביב כדי לראות אם יש משהו רלוונטי שאוכל לעבוד איתו", היא אומרת בחיוך, "הם אפילו כבר עושים את זה בעצמם, וחוזרים לפעמים הביתה תוך התפעלות: 'אמא, תראי מה מצאנו!'"

ג'אן אינה מתמקדת רק בריענון רהיטים, אלא גם בחשיבה מחודשת על איך משלבים חומר גלם ישן בבנייה של רהיט חדש. "אני לאו דווקא לוקחת רהיט וצובעת אותו מחדש – שזה גם מהמם, אלא אוהבת לשלב אותו בדברים שאני בונה".

מימי בן־גוריון

ג'אן מציינת בכנות כי אם טרם רכשנו את החומרים והציוד הדרושים, ואין לנו ניסיון או רקע בחידוש רהיטים, חידוש הרהיט עלול לצאת יקר

יותר מקניית רהיט חדש. עם זאת, יש להביא בחשבון שחלק מהציוד הוא בבחינת השקעה לטווח ארוך ויועיל לנו בפרויקטים נוספים.

"בעיניי לא צריך הרבה דברים עבור חידוש", חולקת עליה ענת מייל. "צריך רהיט, וכמה חומרים וכלי עבודה שאפשר לרכוש בטמבורייה ובחנויות יצירה מקומיות. עכשיו נותר רק לתפוס פינה בבית או בחצר, להשמיע מוזיקה טובה, לפרוש ניילון על הרצפה ולהתחיל. לא צריך להיערך לזה יותר מדי; היו אצלי נשים שעשו מטבחים חדשים, פינות אוכל שלמות עם ריפוד חדש בכלום כסף, צריך רק לעשות את הצעד הראשון ולהפוך את הרעיון למציאות".

מה הערך העיקרי בעיניכן ברהיט מחודש?

ג'אן: "גם אם תמצאי בזול במקס סטוק ארונית מהממת – אין תחליף למשהו שיצרת בעצמך. החוויה של החידוש, התהליך, והרגע הזה לעצמך שאת מקבלת מהיצירה, זה משהו שאי אפשר לקנות בכסף. לא שאני מתנגדת לקנייה, גם אני לפעמים

קונה רהיטים חדשים, אבל ברוך ה' הרבה מהרהיטים שלי בבית זכיתי ליצור בעצמי, ואין תחושה מספקת יותר

מלראות אותם ולחיות בתוך זה".

מייל: "לכל רהיט יש היסטוריה. אני לא מדברת על רהיטים חדשים שרוצים לרענן, אלא על רהיטים ישנים. פעמים רבות נשים מגיעות לסדנאות עם רהיטים מהבתים של סבא וסבתא או של ההורים שלהן, זה ממש רהיט שמספר סיפור".

לפעמים נשים נרתעות מלגשת לעבודה עם מברגה ופטיש. איך אפשר להשתחרר ולגשת לכלים האלו בקלות?

ג'אן: "אני רוצה לדייק אותך: זה לא 'לפעמים' – כמעט כל הנשים נרתעות משלב ההברגות. אין סדנה שאני לא שומעת בה נשים שאומרות שזה לא בשבילן, שיש להן ידיים שמאליות ושאין מצב שהן יצליחו. דברים שאנחנו לא מכירות ולא התנסינו בהם תמיד ייראו לנו מפחידים, אבל אני ממליצה להעז ולנסות, ולא למלא את עצמנו במחשבות מגבילות".

גם נטע מינס (38), אמא לשישה מתקוע, מצאה את עצמה מתאהבת בשיפוץ רהיטים. כמו מייל וג'אן, גם לה הייתה לפני כן קריירה שונה בתכלית. עד לפני כמה שנים היא עבדה במשרד החינוך כמחנכת ויועצת חינוכית. "לא רק שלא עבדתי עם הידיים – העבודה עם עץ ומסמרים אפילו הרתיעה אותי", היא מגלה.

מינס נרשמה לסדנת נגרות וחידוש רהיטים, מבלי לדעת שזו תוביל לקיצה של קריירת ההוראה שלה. כיום היא בעלת הסטודיו 'רונה ויטנג" ומעבירה קורסים לקבוצות, זוגות ומשפחות. ידיה מנוקדות בשאריות של צבע, היא אוחזת במקדחה, וקשה להאמין שלא נראתה כך מאז ומתמיד.

מתוך גיליון אב תשפ"ג של מגזין פנימה. לכתבה מלאה וטיפים נוספים לחצי כאן

הפוסט המדריך המלא לחידוש רהיטים: מומלץ לנסות בבית הופיע לראשונה ב-פנימה.

בתור נשים שמחוברות לגופן, הן מעידות על עצמן שהן מרגישות בנוח עם כל בגד. בינת, בין שלל עיסוקיה הרבים כיועצת לאינטימיות ובעלת סטודיו לריקוד, היא גם רקדנית ושחיינית, והחיבור לגוף ולבגד הים היה לה טבעי ונעים. "אני מאמינה שהחיבור לגוף שלנו והיכולת להרגיש איתו בנוח, לא משנה באיזו מידה את, זו מתנה!" היא אומרת. "אין גוף 'טוב' או גוף 'נכון', יש את הגוף שלך. אם תדעי לאהוב אותו ותכבדי אותו, זה יקרין החוצה. אישה יפה היא אישה שאוהבת את עצמה על סך חלקיה".

המדריך למכייפת

עונת הרחצה בפתח. אין שנה שאני לא שומעת את תסכולי האימהות והנשים על בגדי הים שלהן, והיה ברור לי שהפקה על בגדי ים שלמים בוא תבוא.

את התענוג של בגדי הים הצנועים הכרתי כבר לפני שנים רבות, אך בכל פעם מחדש נמנעתי מלקנות אותם – פעם מסיבות כלכליות, פעם כי לא אהבתי את איך שזה נראה, בכל פעם תירוץ אחר.

אך מאז שהסכמתי ליהנות מהרעיון, אני לא מוותרת עליו אף פעם. אין מקום שרחצתי בו ולא קיבלתי מחמאות על בגד הים שלבשתי ושאלות מהיכן הוא… אז קבלו את כל הטיפים לקנייה של בגד ים מחמיא ונוח כאחד:

היכן לקנות?

היום יש מבחר של חנויות ומעצבות המייצרות בגדי ים שלמים. ליעד ובינת לובשות את בגדי הים של גו'אנה איי, שנפעמתי מרמת היופי, הגימורים וההשקעה של המותג שלה. נוסף על בגדי הים מוכרים שם גם שמלות, חצאיות וכיסויי ראש שמותאמים למים.

היתרון הגדול של בגדי הים הללו הוא שאין צורך להוסיף הלבשה תחתונה תומכת, אלא הכול מובנה מראש. זו השקעה לטווח ארוך שתהיה לך יעילה לכל מיני מצבים בחיים.

אם את מחפשת לקנות בזול, ניתן להזמין גם בגדי ים שלמים מאתרים בחו"ל כמו שיין ועליאקספרס, אך רמת הגימור תהיה נמוכה יותר וייתכן שגם תצטרכי הלבשה תחתונה מתחת. ועדיין, הם לגמרי נותנים את המענה.

קני בגד ים שלם באמת

שייתן לך את האפשרות להיות גם במעיינות ובים בחופשיות בלי לחוש חוסר נוחות. כלומר, לא טוניקה שתשמש אותך רק בבריכה, אלא דגם הכולל חצאית המתאימה לך באורך.

פחות מומלץ לקנות רק מכנסיים וחולצה, מוטב להעדיף שמלה שלמה או חולצה וחצאית עם טייץ, כדי שהמענה יהיה שלם לכל אפשרות. עם זאת, כמובן, תמיד תוכלי להשלים רק חצאית.

כיסוי ראש

למעיינות ולים אני ממליצה על כובע רחב שוליים שכל השיער יכול להיכנס אליו. שימי סרט מונע החלקה וכך לא תצטרכי להתעסק עם מטפחת שהתפרקה ובובו שדורש סידור באמצע שום מקום. ניתן כמובן להשתמש גם בכובע מצחייה רגיל, אם שערך לא ארוך או עבה. כמו כן, יש חברות שמכינות כיסוי ראש מאותו הבד של בגד הים.

טיפים נוספים תמצאי בגיליון תמוז תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

צילום: עידית יקותיאל

איפור: ספיר נודלמן

דוגמניות: בינת הופמן וליעד דביר

בגדי ים: ג'ואנה איי

JOHANNAASWIMWEAR – אינסטגרם

אתר: johanna-a.com

הפוסט קופצות למים הופיע לראשונה ב-פנימה.

הייתי בת 19 , בת שירות לאומי. המורה לנהיגה היה גבר דתי בן 45 . הוא שלח מבטים, אחר כך רמיזות, מילים מפורשות, בסוף גם ידיים. אחרי עשרה שיעורים עברתי למורה אחר.
למה אחרי עשרה שיעורים? לא חיברתי את הנקודות. חשבתי שזה מקרי, שזה רק בראש שלי.
זה לא היה בראש שלי. זה התרחש בראש שלו ובקע החוצה דרך העיניים, הפה והידיים.
המורה שאליו עברתי היה אדם שמח וקורקטי. הוא לא אמר דברים כמו "תיזהרי שלא תעצרי את התנועה מרוב שאת יפה", "אם הייתי חבר שלך הייתי נותן לך נשיקה על כזאת חניה",
לא נעץ מבטים בגוף שלי ולא הניח את ידו על ידי כדי להסביר איך להעביר הילוכים.
עברתי בטסט ראשון. הדבר הראשון שעשיתי אחרי הטסט היה להתקשר לרב היישוב הדתי הקהילתי שבו התגורר המורה המטריד. אזרתי כוחות וסיפרתי מה עברתי ומה הרגשתי. רציתי שיגיד לי ללכת למשטרה. הוא ביקש להתייעץ עם רב גדול ומפורסם, שכבר נפטר מאז.

אחרי כמה ימים הוא חזר אליי עם תשובה: אל תלכי למשטרה, אנחנו נדבר עם המורה לנהיגה ונזהיר אותו. יש מעט מאוד דברים בחיים שלי שאני לא סולחת לעצמי עליהם, אחד מהם הוא שהקשבתי לו.
המורה המטריד נהג כלפיי באלימות שהסתוותה בחביבות. ברוב המקרים זהו דפוס אישיותי. ברוב מוחלט של המקרים רב שידבר איתו לא יועיל לנפגעת הבאה.
אונס הוא חילול העצמיות ומחיקתה, וההשלכות שלו על הנפגעות והנפגעים נמשכות שנים. דיכאון, חרדה, ניסיונות התאבדות, הפרעות אכילה, קושי ביצירת מערכות יחסים. "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה".
ולכן אסור להכניס לסל אחד הטרדות מילוליות ופגיעות בגוף.

ולכן כשקמפיין MeToo מזכיר מחמאות מחפיצות במקום העבודה יחד עם מעשי אונס, הוא משטח הכול.
הוא לא מגדיל את התיעוב כלפי מטרידים אלא מקטין את היחס השלילי לאנסים.
יש הטרדות מיניות שהחוק מתייחס אליהן בקשיחות המתבקשת אך הן אינן שונות מחוויה של עובד שהבוס מתעמר בו, ולא על רקע מיני. מבטים, מילים ומגע אגבי הם אירועים דוחים שיכולים לערער את היום. אינוס ומעשים מגונים יכולים לערער חיים שלמים. כשמישהי מוטרדת, היא תרצה לעזוב את מקום העבודה. כשמישהי נאנסת, היא עלולה לרצות לעזוב את העולם הזה. ההתייחסות לשניהם באותו אופן עושה עוול לנאנסות.

מה עושים כדי להילחם בסרטן? הקמפיינים מזכירים לנו ללכת להיבדק בזמן, ולא אומרים מה עדיף לא לאכול כדי למנוע תחלואה.
קמפיינים כמו MeToo או "לא התלוננתי" מעודדים נפגעים לתאר את מה שעברו, להתלונן. זהו מסר משמעותי, בדיוק כמו עידוד ביקור אצל כירורג או רופא עור לגילוי מוקדם של סרטן. אם נפגעת – אל תשתקי אם את מעל גיל חמישים – לכי לממוגרפיה.
ומה לגבי טיפול בשורש התופעה? לא את כל זוגי הסרטן אפשר למנוע, ולא את כל הפגיעות המיניות. אבל אפשר לשים לב לתרופות, למזון, לאוויר שאנחנו נושמים ולאורח החיים. אפשר ליזום שינוי אווירה במקומות העבודה, ברחוב, בשיח. לדבר על צריכת האלכוהול במועדונים ועל סינון אתרים פוגעניים. להנהיג נורמות של דלתות פתוחות במשרדים.
לעודד את הנפגע שבא להתלונן לאחר מעשה זה חשוב. להציל את הנפגעים הבאים זה חשוב יותר. כמו בביטחון, אל תציבו רק מגנומטר. טפלו בטרור.

***
מתוך הטור החודשי של אמילי עמרוסי במגזין פנימה 

הפוסט התנהגות מטרידה הופיע לראשונה ב-פנימה.

היא גרה בעין כרם, נשואה שנתיים לאבישי עורך הדין, ומתקלטת במסיבות הנשים שהיא מארגנת ותופסות יותר ויותר תאוצה עם מאות ואף אלפי רוקדות. בשנתיים האחרונות היא גם עומדת בראש קורס תקלוט מיוחד לנשים בלבד, שאותו ייסדה ומתקיים בבית אליאנס בירושלים.
״הכוונה שלי בתקלוט היא להיות צינור מחבר של הרגע, לעורר את הרוקד הפנימי, ולשמוח מהקיים מולי כעת״.
תקלוט הוא עולם אקלקטי של מי שאוספת כל מיני יכולות וכישרונות ומחפשת איך לפתח אותם.
"נדרש לכך הרבה מולטיטסקינג, כי צריך לעשות המון דברים במקביל", היא מסבירה. "זה לא רק ללחוץ על כפתורים. צריך חשיבה אסוציאטיבית, חוש קצב, שהמוזיקה תעשה לך שמח בלב והרבה אינטליגנציה חברתית".
פטל, אגב, הוא שם משפחתה המקורי מבית, ולא שם במה מגניב ומעורר תיאבון.
"אומנם מאז התחתנתי, אבל לא שיניתי את השם. נכון לעכשיו אני אמורה להיות מירי דרעי".

לתקלוט נדרשת אינטלגנציה חברתית גבוהה, מירי פטל. צילום: דאפי ספונר

אין כניסה לאלכוהול
תשכחו ממה שחשבתן על מסיבות, המסיבות של מירי פטל הן משהו אחר לחלוטין. ממוזיקת עולם לא מוכרת עד למוזיקה חסידית קצבית וכל מה שביניהם.
במסיבות הנשים הללו העיקר הוא הריקוד והשמחה, ויש בהן את כל מה שיכול לאפשר את זה: צ'אי שופ עם מרקים חמים וטעימים בחורף ופירות ומשקאות קרים יותר בקיץ (הכול ביתי וכשר), מכירת תכשיטים ובגדים יד שנייה מלאי סטייל, הרבה מוזיקה טובה שתכניס את כולן לאווירת החיות והשחרור ועוד כל מיני פינוקים מגניבים שמתחדשים בכל פעם.
"במסיבות שלי יש תאורה פשוטה, כי העיקר הוא לבוא לרקוד". לאלכוהול אין כניסה, כי החזון שלה הוא ליצור "אירוע עם שמחה טבעית".
"אני מציעה לכל אחת שמתכננת לבוא למסיבה להבין מה היא מצפה לחוות שם, וכשהיא רואה את זה ברור מול העיניים – לשחרר, ולהגיע עם לב פתוח וסקרנות למה שייווצר".

מספר העוסקות במלאכה בעולם הדתי כיום הוא טיפה בים לעומת הביקוש. "התרגלנו לכך שנשים דתיות יכולות לרקוד רק בחתונות. יש נשים רבות שמחפשות לרקוד גם בעוד הזדמנויות, אבל באווירה מתאימה ובעלת תוכן, לא סתם הוללות ושחרור". לכן רוב המסיבות שהיא מארגנת מתאגדות סביב ציוני דרך משמחים בלוח השנה שלנו.
פטל מדגישה פעם אחר פעם את עולם הריקוד, שמלווה אותה מילדותה.
"כל התיכון רקדתי, ובכלל כל הסיפור של התקלוט הגיע מהמקום של הריקוד ולא מהמקום של המוזיקה".
עולמה הפנימי העשיר גורם לך לרצות לטעום קצת את טעם השחרור והחיבור לעצמך. היא מיטיבה לנסח את רגשותיה ותחושותיה באופן מדויק, ובתוך חייה הגועשים ומלאי הצלילים היא יוצרת גם מרחבים של שקט.
"תמיד היה לי צד כזה, של לעשות דברים בחוץ בצורה אינטנסיבית ומצד שני גם הרבה שקט. האני החיצוני והפנימי הם שתי דמויות שמשלימות זו את זו בעיניי, ולא הייתי יכולה אחרת".

ההתחלה
פטל גדלה בשכונת רמות בירושלים, לאם אמריקאית ולאב ישראלי ממוצא עירקי, שאחרי 20 שנות נישואין התחיל לחזור בתשובה. "אני הצעירה מבין ארבעת הילדים בבית, כך שאני די ספגתי את רוב החזרה בתשובה של אבא".
"רק אני חזרתי בתשובה מבין הילדים", היא מספרת, "אימא ואבא עדיין באותו פורמט. אימא שלי היא אישה נפלאה ולא שומרת מצוות אבל מכבדת, ואבא שלי גם מאוד מכבד אבל דתי, וזה מצב מורכב. אני שמחה שבחרתי מישהו שהעולם הרוחני שלו משותף לשלי".

תמיד רקדתי, מירי פטל. צילום: דאפי ספונר

בעוד שאר אחיה למדו באורט רמות, פטל עברה לבית הספר של התנועה הקונסרבטיבית תל"י, שבו יש תגבור של לימודי יהדות. "רוב הילדים מגיעים לשם מבתים חילוניים, אבל יש שם קצת יותר פתיחות ליהדות מאשר במקומות אחרים".

לאט ובהדרגה היא החלה ללכת בעקבות אביה. "לעניין החברתי הייתה כאן משמעות מכרעת. כשהתחלתי לשמור שבת באמצע כיתה י' מערכת הלימודים אפשרה לי את זה, כך ששם הייתה ההתחלה שלי".
בסוף כיתה י"ב החליטה לעשות פנייה חדה יותר אל העולם הדתי והלכה למדרשת 'באר' שבירוחם.
עם הגרעין של המדרשה היא התגייסה לצבא לתפקיד מש"קית הוראה, ולאחר מכן חזרה להדריך במדרשה. במקביל היא לא זנחה את אהבתה לריקוד ולמדה בהאנגר אדמה שבמצפה רמון. "רקדתי שם וחשבתי לעצמי שזה יכול להיות ממש טוב שגם בנות המדרשה ירקדו. אח שלי, שתקלט כתחביב, הכיר לי את תוכנת התקלוט ולימד אותי קצת מה צריך לעשות, ואז עשיתי לבנות שתי מסיבות. זה היה ממש מוצלח וחשבתי לעצמי 'נראה לאן זה יתגלגל'".

לבחור את הקופסה
אחרי תקופת המדרשה-צבא- מדרשה והמחול שביניהם, פטל החליטה שהגיע הזמן לפסק זמן מיוחד במינו ועשתה "שנת רצון", שכשמה כן היא.
"זו שנה שבה עשיתי המון דברים שרציתי והסתקרנתי לגביהם בלי לברור אותם. בסופו של דבר זו הייתה בשבילי שנת בירור".
בסוף שנת הרצון פטל החלה להתלבט מה ללמוד – האם ללכת בעקבות הלב שלה וללמוד מחול, ואם כן אז היכן. היא צמצמה את לבטיה בין האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ובין מכללת אורות. "בשלב הזה כבר הייתי דתייה, ואמרתי לעצמי שהמקום המתאים בשבילי הוא רק עם נשים. אבל אז, כשהלכתי לאורות, הרגשתי לא שייכת בכלל".

החיים נתנו לי לימונים ויצרתי מהם לימונדה, מירי פטל. צילום: דאפי ספונר

חברה חכמה שליוותה אותה עוד מימי ירוחם אמרה לה: "תראי, בכל מקרה את תהיי מחוץ לקופסה – בין אם תהיי באורות ובין אם תהיי באקדמיה. אז פשוט תבחרי את הקופסה". זה עזר לה להבין שבכל מקרה היא לא מחפשת להיות חלק בצורה מלאה, "אני רוצה לקחת דברים מסוימים שמתאימים לי, וזהו". כך היא התחילה ללמוד בחוג לתנועה באקדמיה, ובזכות הרקע הרחב שעמו הגיעה ללימודים, לימודיה התקצרו והיא סיימה עם תעודת הוראה ופרס על כוריאוגרפיה בידיה.
באקדמיה היא הקפידה להיות לבושה בדרך שבה אוטומטית תהיה מזוהה כאישה דתייה, "עטופה מכף רגל ועד ראש".
"כשהלכתי ללמוד באקדמיה אימא שלי אמרה לי, מתוך מקום מגונן ואוהב, שאף אחד לא הולך ללמוד לעומק את התחביב שלו – 'את הרי לא תהיי בלרינה'. בזמנו עניתי לה: 'תודה רבה על החיזוק, אבל את תראי שייצא משהו טוב
מזה שאני הולכת אחרי דברים שעושים לי טוב'".

ומה ההורים שלך חושבים על המקצוע שלך היום?
"הם מבסוטים. הם בעיקר מופתעים מזה שהחיים נתנו לי לימונים ויצרתי מזה לימונדה. אחרי שסיימתי את האקדמיה בהצלחה אימא שלי אמרה שהיא מורידה בפניי את הכובע".

***

הכתבה המלאה במגזין אדר א' בפנימה
להצטרפות מהירה וקבלת מתנת הצטרפות שווה במיוחד הקליקי כאן

הפוסט MISS פטל הופיע לראשונה ב-פנימה.

הפוסט לזאת יקרא אישה הופיע לראשונה ב-פנימה.