רות סמואל טננהולץ (77), ד"ר לספרות אנגלית, סופרת ומתרגמת מקצועית, עמיתת מחקר שם בפורום לזיכרון השואה, פעילה בקבוצת דור שני לשואה. אמא לשישה, סבתא ל־21 לנכדים ולתשעה נינים. גרה בקריית שמואל, חיפה

פינה אהובה בבית

חדר העבודה שלי, העטיפה שהיא הכי אני. יש לי שם סלון קטן, מחשב שהוא חצי מהחיים ותמונות שבחרתי בקפידה. על הקיר תלויה תעודה שקיבלתי מהנכדים שלי, וכתוב עליה שלמדתי בנכדיון ויש לי פרופסורה בהצטיינות בסבתאות. חתומים על התעודה כל נכדיי. אחרי 15 שנה, הם העניקו לי תעודה חדשה עם חתימות חדשות. את הדוקטורט אף פעם לא תליתי, אבל את תעודות הסבתאות כן.

עשרה בטבת בשבילך

זה לא יום עצוב בשבילי, כתוב שהיום הזה עתיד להפוך ליום חג. פנינה הבת שלי נולדה בעשרה בטבת, וגם הבת שלה. אני לא צמה בעשרה בטבת. בשבילי היום הזה כבר הפך ליום חג. 

דמות שהשפיעה עלייך

אבא שלי היה דמות מרכזית בחיים שלי, וגם אחותי הגדולה לאה. נולדתי קצת אחרי השואה בהולנד. אבא שלי לימד אותי את כל חוכמת חיי. למדתי ממנו אמרות כמו לא לתרום אף פעם לצלב האדום, שנכונה עד היום. אחותי הגדולה הייתה נר לרגליי והלכתי אחריה לכל מקום. עליתי לארץ בעקבותיה והיה לנו קשר מאוד מיוחד. היא תמיד הייתה שם בשבילי, כיבדתי ואהבתי אותה מאוד.

זיכרון ילדות משמעותי 

כשהייתי בת תשע הגיע שליח בני עקיבא מישראל עם חניכים והקים מחנה בכפר שלנו, שהיינו היהודים היחידים שחיו בו. אני זוכרת את היום הזה, זה היום שבו הכול השתנה. פתחתי לו את הדלת, הוא היה משהו זוהר שהגיע מישראל. זה היה מיוחד. באותה שבת הלכנו להתפלל במחנה עם החניכים ואבא שלי עלה לתורה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי תפילה, וזה ממש זיכרון מכונן בשבילי. עד לאותו רגע לא ראיתי כל כך הרבה יהודים. 

זמן מלחמה

המלחמה הנוכחית שינתה הכול. אני בארץ משנת 1969, חווינו פה מלחמות, אבל תמיד ידעתי שישראל היא המקום הכי בטוח בשביל העם היהודי. היום הזה בעוטף ישראל שינה הכול. אני עד היום לא מאמינה שזה קרה, והכי קשה לי התגובה של העולם, השנאה ללא בושה, השקרים. אני עוסקת בימים אלו בהסברה ופוגשת הרבה את השנאה הזו. 

דור שלישי של אהוביי לובש מדים, והיום אני מבינה יותר מה הוריי הרגישו, את הכעס וחוסר האונים האינסופי. ברוך ה', לנו יש את צה"ל ונכבוש הכול בחזרה. בשבילי זה סוג של מלחמת עצמאות. צריך להמציא מחדש את המדינה שלנו. 

צילום: רעות קורנברג

תפילה שאת מתחברת אליה

פרק צ"א בתהילים, "יושב בסתר עליון". המזמור הזה חרוט על המצבה של הוריי. זה המזמור שהם היו אומרים בזמן השואה בכל פעם שהם ניצלו מסכנה. אצלנו בבית כשהיו בעיות אפילו לא אמרנו את המזמור, היינו אומרים רק את המילים "תהילים צ"א". כשאני באה לבית הכנסת ואומרים את מזמור צ"א, אני תמיד קמה. 

מעשה שאת שמחה בו

אני פעילה בחמ"ל המקומי, וחיפשו מישהו שימכור ביצים ממושב של מפונים. התנדבתי והבית שלי היה מלא ביצים. במשך יומיים באו אנשים ולקחו, וזה היה מאוד מוצלח. זה שימח אותי מאוד. אני כל הזמן רוצה לעלות על טנק ולהיכנס לעזה ולעשות את העבודה, אבל לא רוצים לתת לי טנק, אז לפחות אמכור ביצים.

ספר שתקראי שוב

אני קוראת בעיקר באנגלית, ואוהבת את הסופר דניאל סילבה ואת הספרים שלו על סוכן המוסד הבדיוני גבריאל אלון. כשיוצא ספר חדש שלו אני קוראת ומעבירה לנכד שלי, ואחר כך אנחנו מדברים עליו.

מה תמיד יש לך בתיק

סוכריית מנטה. נעים להתרענן מדי פעם עם סוכרייה ובקבוק מים, כי אני מאבדת את הקול די מהר, ובארץ חם. וכרטיס אשראי, כמובן. 

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך

לפני שהתחתנתי אמא שלי לימדה אותי להכשיר בשר, שזה לא דבר של מה בכך. היא החדירה בי את הרעיון שהתפקיד שלי כאישה הוא להיות מרכז הבית. היא לימדה אותי איך לגרום לאווירה של ביתיות ושל שבת, ריח טוב ומפה על השולחן. 

פנינה בשבילך 

כבר כשהיא נולדה היא הייתה מושלמת. תינוקת נוחה, נחמדה וטובה. אני אוהבת את התמימות שלה, את הטוהר והקבלה של כל העולם. היא מאוד עמוקה ומכילה וצדיקה גדולה. היא יודעת לפרגן ולא לכעוס. ילדה מהממת, תמיד הייתה כך, וכמובן גם כל הנכדים והנינים שהיא נתנה לי. 

צילום: רעות קורנברג

פנינה פרייליך (49), מאמנת לחתונה, בעלת המותג 'כלה בקלות'. נשואה ליאיר, אמא לתשעה ילדים וסבתא לארבעה נכדים. גרה בבית אל 

פינה אהובה בבית

פינת העבודה שלי בחדר השינה. יש בה כורסה וכוורת יפה, שולחן וחלון גדול לנוף. כל היצירה שלי באה משם, אני מקבלת מהפינה הזאת המון כוחות. 

עשרה בטבת בשבילך

תאריך יום ההולדת שלי ושל הבת שלי תחיה, ובנוסף גם התחתנו בט' בלילה. אנחנו ממש מתעקשים להפוך את עשרה בטבת ליום טוב. ברמת תודעת השואה, זה יום שאני קוראת בו ורואה בו עוד סרטונים על הסיפור המשפחתי, ואנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי להפוך אותו ליום של גאולה. 

דמות שהשפיעה עלייך

סבא וסבתא של בעלי, שאול וצביה רחל רוזנברג. שניהם ניצולי שואה שנפגשו במחנה מעבר כששניהם היו חולים מאוד אחרי אושוויץ, ואיבדו את רוב האחים וההורים שלהם. הם היו אנשים מאוד שמחים למרות הזוועות שעברו. סבא היה תמיד מחייך ומבסוט, והם תמיד התרגשו לראות אותנו. הנקודה שהכי השפיעה עליי הייתה ההודיה שלהם. הם בחרו תמיד להיות בשמחה ולראות את הצד הטוב של הדברים, להאמין ולהודות. ההתרגשות שלהם מכך שיש להם נכדים ונינים בארץ ישראל הייתה גדולה. 

זיכרון ילדות משמעותי 

כשהייתי בת שמונה נסענו בחנוכה למשפחה בארצות הברית, וחגגו שם את חג המולד. בכל מקום שהגענו ראינו גשרים מקושטים, אורות מטורפים, והכול היה יפה ומושקע. זו הייתה חוויה שלא הכרתי, ושאלתי את אמא שלי, "מי זה האיש החשוב הזה שלכל מקום שאנחנו מגיעים אליו מקשטים לכבודו?" ואמא שלי ענתה: "איזה כיף שגידלתי את הבת שלי בארץ ישראל, לא להאמין שהבת שלי שואלת שאלה כזאת". 

זמן מלחמה 

המלחמה הטביעה בי את ההבנה שאנחנו באמצע סיפור גדול ושאנחנו לא יודעים מה יהיה, וצריך ללמוד מה ה' מספר לי במציאות הזו. להבין שאני לא רואה למרחוק, להיות במקום של כניעה טובה. איך זה יתקדם? זה מאיתו. זה מקום שמאוד התחזק אצלי.

תפילה שאת מתחברת אליה

קבלת שבת. מאז שהילדים גדלו, אין שבת שאני לא עולה לישיבה. זה כמו התבודדות שבועית, היא מעלה לי את ההודיות והבקשות של השבוע. כל אירועי החיים הפרטיים והלאומיים עולים אצלי בתפילה הזו. בשבילי התפילות והתחינות הן מטעֵן שבועי. 

החלטה שאת שמחה בה 

עד לפני ארבע שנים הייתי מורה, והחלפתי מקצוע. זו החלטה שאני מאוד שמחה בה. הרגשתי שאני לא מסופקת וכבר עייפה מללמד, הרגשתי שהנפש שלי מחפשת משהו אחר. 

ספר שתקראי שוב

חוץ מתהילים, הספר 'משהו נפלא עומד להתרחש' של יוסי קדמי. זה ספר שמלמד איך לעבור את החיים בהוויה חיובית וטובה. 

מה תמיד יש לך בתיק

טישו ובקבוקון בושם. 

עצה טובה שקיבלת מאמא שלך

אהבת הארץ, החיבור לארץ ישראל. ההורים שלי עשו הכול כדי לעלות לארץ ולגדל אותנו כאן. יש משפט באנגלית: You want it, you like it, go for it . את אוהבת את זה? בא לך? תעשי! תגשימי את עצמך בחיים ואל תיתני למחסומים לעצור אותך. 

אמא בשבילך 

אהבה עצומה אינסופית ויציבה. אמא שלי היא השראה לחלום בגדול ולהגשים חלומות. לחיות חיים גדולים ומשמעותיים, עם חוש הומור ויצירתיות. אמא שלי היא נצח ישראל.

מתוך גיליון טבת תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט ישראל שלהן הופיע לראשונה ב-פנימה.

אחד ההיבטים התנודתיים ביותר, שימי חופשה, חגים ושגרה משפיעים עליו ומשנים אותו, הוא המשפחה וגודלה. מה שנקרא פותחים וסוגרים אקורדיון. וככל שהמשפחה מתבגרת, השינויים מחריפים.

כשהמשפחה קטנה יחסית, האחד בספטמבר הוא ציון הזמן שממנו המשפחה חוזרת לסדר יום קבוע. הבית מתרוקן בבוקר, מה שיוצר חלל שצובט את הלב וגם מרחיב אותו בו־זמנית, נותן זמן לנשום אבל גם נפרד ממלאות של חיים, צחוק ובכי והרגשת ביחד.

ככל שהמשפחה מתבגרת, מתחילות פרידות ארוכות יותר. אולפנות וישיבות עם פנימייה הן סיבה ליציאה מהבית בגיל צעיר, הרבה פעמים עד לחתונה: למעט חופשות, אצל הבנים ההמשך יהיה ישיבה, מכינה, צבא. אצל הבנות – שירות, ואז שיבה הביתה או לימודים גבוהים רחוקים, או מדרשה, חתונה.

כל המשפחה זזה. הילד הצעיר יותר נהיה הבוגר, אבל רק לזמן קצוב… כל מערכות היחסים בין האחים בבית משתנות.

המשפחה מתחילה להתרוקן בצורה נוכחת יותר ביומיום. גם כאן יש צביטה חזקה וגעגועים. וגם צמיחה ושינוי. חלוקת התפקידים הקבועה בין האחים משתנה, והרבה פעמים זה לברכה. מתגלים יכולות וכוחות שהיו בצל הילד הגדול, וכעת הקטנים יותר מקבלים דחיפה ועידוד. זה משפיע על האווירה בבית, וגם על ההרגלים של ההורים. בבית שלנו אחת הדוגמאות הבולטות הייתה המוזיקה בבית. מי משמיע את המוזיקה, ואיזו מוזיקה זו תהיה? תלוי מי נמצא.

הרבה משפחות חוות את המעבר לפנימיות בגיל הנעורים כקושי גדול, אולי אפילו כדבר שאינו נכון לילד ולהורה. אבל שאלת האלטרנטיבה היא חזקה, כמו גם רצון הילד. יש משהו מאוד מקדם ומבגר בחיים החברתיים והרוחניים שפנימייה נותנת.

ואז מגיע השלב של החתונות. ברוך ה', שמחה גדולה, הודיה גדולה. וגם כאן יש התרחבות של הלב, וצביטה קטנה. המשפחה משתנה. קולטת עוד בן או בת לתוכה, ומצמיחה החוצה זוג, שיהיה המשך, וגם יהיה משהו אחר.

וכך, בתנועה מתגברת והולכת, הבית מתרוקן עד למצב של רק זוג – ומתמלא עד שצריך לשכור פנימייה מוסדית כדי להיפגש לשבת משפחתית.

והלב, שנמתח כדי להכיל לאהוב ולחבק ולעודד את כולם, שב לבית ריק ושומע את פעימותיו מהדהדות בתוכו.

סימן לגאולה

בחודש האחרון נוכחנו מחדש, ביתר שאת, בכוחה של המשפחה. אחרי החגים שבהם אירחנו ונפגשנו לרוב, הציפייה לשגרה התנפצה בדמות מלחמה שהחזירה את כולנו הביתה, שקרעה משפחות זו מזו והזכירה לנו מחדש שאנחנו כולנו משפחה אחת גדולה.

את הריקוד שבין משפחה לבין עצמאות אישית חוויתי במהלך חיי כבמעין ריקוד- בנערותי חוויתי הרבה בדידות. למדתי לקדם אותה ולהתקדם איתה, וגם כאבתי אותה והבטחתי לעצמי מילוי.

זכיתי, ברוך ה', ללדת הרבה ילדים, ולמלא את החיים והבית. ואז היה מאוד חסר לי קצת זמן לבד. ברוך ה', הילדים התחתנו מהר וילדו מהר, והבית גדל, וקטן, בו־זמנית.

אני קמה בבוקר בלי שבכי של תינוק יעיר אותי. ישנה לילה שלם. יש בזה הרבה חירות, מרחב, הקלה. ויש גם צביטה של געגוע.

נראה שבכל מצב שה' מביא לנו יש אתגר ייחודי ולימוד ייחודי. איך יולדים את עצמנו מחדש. איך פושטים מיומנויות ישנות (להחליף טיטול בכל מצב, להמציא ארוחה ברגע) ולובשים מיומנויות חדשות (לזכור איזה מאכל אהוב על כל כלה, חתן, נכד ונכדה, להיות גמישה בביקורים ובאירוחים).

ואיך שומרים על מי שאני ומקשיבים להמיית הלב ולדחף להתחדש ולחיות, בלי לשקוע בקינה על מה שפסק מלהיות.

מתברר שהשלב של לידת הילדים, גידולם עד שהם מתחתנים, הוא רק שלב אחד בהורות. ואחריו מגיעים עוד שלבים של קשר, תמיכה, שיתוף, שמשתנים כל הזמן ומאפשרים תיקון של העבר, שינוי לטובה והמשך ליווי ממרחב אחר.

תופעת המשפחה הגדולה היא סימן ענק לגאולה המתרחשת כאן ועכשיו. אחרי שמבנה המשפחה התפרק במאה הקודמת בגלל תנועות אידיאליסטיות, ובמיוחד אחרי השואה, משפחות נובטות וצומחות, כמו צמחים שעולים מהאדמה הפורייה, ובניגוד לעולם המערבי המתקדם סביבנו. איזו ישועה וברכה. ואיזה אתגר.

בתפילה לשלומם וחזרתם בבריאות של כל החטופים והחיילים,

מתוך גיליון חשוון תשפ"ד, להצטרפות לחצי כאן

הפוסט בית מתרוקן ומתמלא הופיע לראשונה ב-פנימה.

אוי אורי, אמרתי לה, זה לא נעים לי. אבל היא המשיכה ונתנה עוד מכה. מספיק מתוקה, אנחנו לא מרביצים. עוד מכה, הפעם לאלישע. מספיק! אני לא מרשה! כבר קצת כעסתי. אבל זה חזר על עצמו גם בהנקה אחר הצהריים למחרת, ועוד פעם… ועצרתי רגע. מה קורה לה? 

ופתאום קלטתי. מאז שאלישע נולד, אורי מרים עוברת מסע. ילדה מתוקה שרוצה לקבל אותו באהבה, לעזור, "אמא הוא בוכה!" ורצה להביא לו מוצץ או משחק, מלטפת ועושה קולות ופרצופים כדי להצחיק, וגם מצליחה מאוד. 

ועדיין, זה לא קל לה. היא, שהגיעה לעולם אחרי שנים של המתנה וגעגוע, הייתה במרכז של העולם שלנו. כולנו עליה, קשובים לרצונותיה, מתפעלים מכל תנועה, מילה, נשימה… והנה נכנס יצור לחייה. וככל שהזמן עובר, הוא נהיה חמוד וצוחק ומגיב יותר ויותר, והוא מושך תשומת לב – ששייכת לה, מה זאת אומרת?! כך נוצר בה תסכול שהופך לתוקפנות. 

אבל… גם בתוכי יש ילדה קטנה. וכשמרביצים לה, היא מתקוממת. כשמציקים לה ומתקיפים אותה, היא מתעוררת להיות תוקפנית בחזרה. וזה לוקח שבריר שנייה, משהו קדמוני, כשמישהו חותך בכביש, או כותב מילים רעילות ברשת, היא הופכת להר געש של לבה רותחת שעומדת להתפרץ. 

ואני האמא. של שתיהן. 

ובתור אמא, אני רוצה להיות בוחרת ולא מופעלת, קשובה למה שרוחש שמתחת. לתת מילים לאילמות. כשאני מנכיחה את הכאב שלה במילים, יחד עם רצון כן למצוא פתרון – זה מרפא אצלה משהו. עוד לפני הפתרון, רק מעצם התנועה שנובעת מעין טובה, מאהבה, אני מרגישה אותה נרגעת, כמו אומרת: "יש על מי לסמוך. יש פה אמא. אני לא לבד, רואים אותי. מבינים אותי".

ולא פחות חשוב – המילים האלה, המנחמות, שבאות מתוך בחירה, משפיעות גם עליי לא פחות. הילדה הפנימית שלי מבינה, וגם היא נרגעת. והמוח שלא נעכר מרגשות שליליים, נשאר צלול לחשוב על פתרונות יצירתיים למצב. 

עטופה ברחמים 

בתקופה הסוערת שלנו אני שומעת הרבה סביבי, וגם שואלת בעצמי, מי כאן המבוגר האחראי? מי יניח מילים שירפאו? מי תיקח אחריות לתנועה של עין טובה, של אהבה? והפסקתי לחפש בחוץ. אני מוצאת את עצמי נלחמת מלחמה אחת: להוציא את עצמי מתוך הסערה, להיות בעצמי האמא. 

במרחב הפנימי, אני מוצאת שכל הקולות הנשמעים היום עמוסים להתפקע ברגש. רוב העם היושב בציון אינו בקיא בכל סוגיה שעולה – משפטית, ביטחונית או תרבותית. ובכל זאת, כמעט כולם תופסים עמדה ברגע, על סמך כמה משפטים שנאמרים בטון מסוים. ומיד יש לנו מה להגיד, וממה להיכנס לחרדה או לכעס, ויש את מי לשנוא. 

כל הפצעים שהנחנו להם כי כאב מדי לגעת שם, ונראה שאי אפשר לרפא אותם בכלל, מדממים עכשיו מחדש. ומי שרוצה לרפא, לא יכולה להיות חולה. הדבר היחיד שאני רוצה לחפש, זה את מה שרוחש מתחת למילים הקשות שנאמרות, מילות הקצה. 

כשאני נשאבת למערבולת תסכול על המצב, אני עוצרת ושולפת את עצמי בכוח. מחפשת מילים לאילמות. נכון שזה כיף להיות ילדה קטנה, חסרת אחריות, שמחכה שמישהו ינקה אחריי, אבל אי אפשר לברוח מאחריות. אם לא נשמור על ניקיון, ולא ננקה גם את מה שאחרים שופכים, רק יהיה פה מסריח יותר, ויהיה קשה יותר להאמין בטוב ולפעול מכוחו. 

כולנו מבוגרים שאחראים על הילדים שאנחנו. אחראים לנשום, למצוא בתוכנו חמלה. לחפש את הכאב שמתחת, לתת לו מילים ומקום. לא לפחד לעשות את זה גם אם ברגע הראשון אין לנו תרופה, אין פתרון. 

עצם התנועה שנובעת מתוך עין טובה ואהבה, מעוררת גם בצד השני את אותו התדר. וגם כשאני לא יודעת כמה זמן ייקח, וגם אם אני פיצית ולכאורה חסרת חשיבות, טיפה ועוד טיפה תהיינה לים. ים רחמים. זה מה שאנחנו זקוקים לו… 

המון אימהות, רחם ועוד רחם, שיעטפו ביחד ברחמים מציאות חדשה שצריכה להיוולד, ויזינו בכוחות של אמונה ואהבה. את מוכנה להצטרף, אמא?

מתוך גליון אלול תשפ"ג. לעוד תוכן איכותי וערכי במיוחד עברוך הצטרפי למגזין פנימה בלחיצה כאן 

הפוסט סליחה, מי האמא פה? הופיע לראשונה ב-פנימה.

לכבוד הקיץ, וכדי שכל אחת תוכל למצוא את עצמה שוב מול הגלים והחול, יצאנו לסקר את החופים הנפרדים של ארצנו, לבדוק מה נמצא סביבם ולאן כדאי לקפוץ אם כבר נמצאים באזור. מוכנות לקפוץ למים?

 לבד על הגב

מיקום: ראשון לציון

אם את ממרכז הארץ ומחפשת להמיר עוד יום עבודה שגרתי בזמן רגיעה לגוף ולנפש, קחי לעצמך כמה שעות, עם חברה או עם עצמך, ורדי לחוף הנפרד בראשון לציון. מדובר בחוף אידיאלי לבהייה אל עבר האופק עם אבטיח, שייק מרענן וספר טוב.

Waze החוף הנפרד ראשון לציון 

מה הלו"ז?

נשים: א, ג, ה

גברים: ב, ד, ו

שעות: 18:00-07:00

עניין של גישה: בחוף מקלחת שדה, שירותים, עמדת שטיפת רגליים וסככות צל על החוף. החניה בתשלום (חינם לתושבי העיר). נגיש לנכים. 

התוספת שתופסת: אם הגעת ברכב פרטי, דעי שסניף איקאה ראשון לציון נמצא במרחק של פחות מרבע שעה נסיעה. את יכולה לשלב שופינג מתוכנן מראש של כריות לספה, גלידה אמריקאית בשני שקלים ועוד מדף שככל הנראה לעולם לא תתקיני. 

מהחוף אל המרינה

מיקום: הרצליה

אם את מחפשת חוף אינטימי וקטן ונקלעת ליום עבודה באזור השרון – ארזי מגבת, קרם הגנה ומצב רוח טוב ותני קפיצה לחוף הנפרד בהרצליה, הוא לגמרי בשבילך. 

Waze: החוף הנפרד בהרצליה 

מה הלו"ז?

נשים: א, ג, ה

גברים: ב, ד, ו

שעות: 18:45-07:15

עניין של גישה: בחוף שירותים ומקלחות במבנה מסודר, וכן מקלחות שדה, ברזייה לשתייה וברז לשטיפת רגליים. ספות שיזוף ושמשיות להשכרה. החניה בתשלום. החוף אינו נגיש לנכים. חשוב לציין שישנם שלושה חופים מונגשים בהרצליה (לא נפרדים) עם מעלית עד לחוף, 40 חניות נכים, סימונים ללקויי ראייה ועוד. 

התוספת שתופסת: החוף נמצא 400 מטר דרומית למרינה הרצליה. אפשר לשלב את הבילוי בים יחד עם קפיצה לנמל, גלידה, שיטוט בין החנויות, ארוחת ערב במסעדה (במתחם מספר מסעדות כשרות) ואפילו שיט ביאכטה.

דרום כחול

מיקום: אשדוד

גרה רחוק מהים? התארגני מראש, אספי את הילדים מהקייטנות – והיידה לים! לא תתחרטי. החוף הבא מושלם לבילוי אחר הצהריים משפחתי עם הילדים.

Waze החוף הנפרד אשדוד

מה הלו"ז?

נשים: א, ג, ה 

גברים: ב, ד, ו 

שעות: 18:00-07:00

עניין של גישה: בחוף שירותים, מקלחות וסככות. החוף משתרע על פני שטח גדול, נותן תחושת מרחב וכולל מתקנים לילדים. החניה בתשלום. החוף נגיש ונוסף על כך פועל בו מיזם 'חופיקס' המופעל בעזרת בני נוער ומסובסד על ידי עיריית אשדוד. במסגרת המיזם ניתן לשכור פריטים כמו כיסא חוף, שמשייה ובריכת תינוקות במחיר מצחיק של שני שקלים לפריט. איפה הקאץ'? ההטבה לתושב אשדוד בלבד. תושבי חוץ ישלמו עשרה שקלים לפריט.

התוספת שתופסת: אפשר לשלב את הבילוי בים עם סיור בחוף המצודה באשדוד: מדובר בחוף שאינו מוכרז, אך בנויה למרגלותיו מצודה ארכיאולוגית עתיקה שעברה שיפוץ ויש בה עמדות מידע, תצפית ופעילויות כמו מופע אורקולי במהלך חודשי הקיץ. 

גן עדן לילדים

מיקום: חיפה

ההמלצה הבאה היא גן עדן לילדים – בילוי מושלם לפעוטות ולקטנטנים. שווה את מאמץ הנסיעה!

Waze החוף השקט חיפה 

מה הלו"ז?

נשים: א, ג, ה 

גברים: ב, ד, ו 

שעות: 18:00-08:00

עניין של גישה: בחוף שירותים ומקלחות ששופצו בשנה האחרונה, וסככות צל. שובר הגלים יוצר לזאטוטים ולכם מעין בריכת שחייה שקטה ללא גלים (ומכאן שמו של החוף). החניה בתשלום.

התוספת שתופסת: במרחק נסיעה מהחוף הנפרד שוכן חוף דדו־זמיר, שבו בריכת פעוטות מטופחת ונקייה המשקיפה לים – הכניסה חינם. אם יש לך קטנטנים ולא חשוב לך לטבול במים, זו יכולה להיות חוויה מרגיעה בלי התקפי לב של אמא ממוצעת בחוף ממוצע. 

יא חביבי

מיקום: תל אביב

אחד החופים החרושים על ידי תושבות המרכז, מירושלים ועד תל אביב, עוד משנות התשעים, הוא חוף שרתון (נורדאו) השוכן בעיר ללא הפסקה. החוף יספק לך אווירה צפופה אך שמחה, כיאה לאופי התל אביבי.

Waze: חוף נורדאו תל אביב (שרתון)

מה הלו"ז?

נשים: א, ג, ה 

גברים: ב, ד, ו 

שעות: 18:45-07:15

עניין של גישה: בחוף תמצאי שירותים, מלתחות, תאי שמירת חפצים, הצללה וקיוסק. חניה בתשלום בחניונים הסמוכים. מומלץ להגיע בתחבורה ציבורית. החוף נגיש.

התוספת שתופסת: כדאי להגיע לים בימי שלישי או שישי, שבהם מתקיים יריד האומנים ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, מרחק נסיעה קצרה באוטובוס מהחוף. אחרי הרחצה בים תוכלו לשוטט בין דוכני אומנות המציעים שלל תכשיטים, כלים לבית, ציורים, ובעיקר המון השראה.

מרחבים של חופש

מיקום: אשקלון

אוהבת את החוף שלך נקי במיוחד, רחב ידיים וחדיש, ובלי כל עם ישראל על המחצלות שלידך? חוף הים באשקלון הוא לגמרי בשבילך. 

Waze: החוף הנפרד אשקלון

מה הלו"ז?

נשים: א, ג, ה 

גברים: ב, ד, ו 

שעות: 18:00-07:00

עניין של גישה: בחוף שירותים, מקלחות וסככות, מתקנים לילדים וחניה חינם. החוף משתרע על פני שטח גדול ונותן תחושת מרחב ואוורור. החוף אינו נגיש, אך בכל סוכת הצלה ישנה עגלה לשימוש עד קו המים (נדרש מלווה). בעיר שני חופים מונגשים (לא נפרדים) עם שבילים עד לקו המים. כדאי לדעת: בחופי אשקלון פועלת תוכנית 'חוף נקי' שמטרתה להקטין את מפגע הפסולת הימית ולהביא לניקיון החופים לאורך כל השנה. 

התוספת שתופסת: בחוף מתקני כושר, ואפשר לשלב שיעור פילאטיס ספונטני. כמו כן אפשר לקפוץ לגן הלאומי אשקלון, המספר את סיפורה של העיר דרך שמורת טבע, כרי דשא, שולחנות פיקניק ומתחם לינת לילה הפועל מחודש יולי. 

בירת השרון

מיקום: נתניה

האווירה הנתנייתית היא חוויה אחרת. הטיילת הגבוהה מאפשרת מבט־על רחב על החוף ומשמשת מקום מפלט מושלם מהשגרה.

Waze: חוף קריית צאנז נתניה

מה הלו"ז?

נשים: א, ג, ה 

גברים: ב, ד, ו 

שעות: 08:30 עד חצי שעה לפני שקיעה

עניין של גישה: החוף אינו נגיש – הגישה דרך מדרגות תלולות בלבד. במקום מקלחות, שירותים וקיוסק כשר למהדרין. אין חניה מוסדרת בחוף, אך אוטובוסים רבים מגיעים אליו. 

התוספת שתופסת: בנתניה יש כמה טיילות לאורך החוף, תוכלו להמשיך אליהן אחרי שתפסתם שמש בחוף וליהנות מטיול בטבע, מצוקים ומתקנים. אם באת עם קטנטנים והם עדיין לא התעייפו, אפשר לקפוץ (תרתי משמע) לספלינטר – אתגר הנינג'ה המקומי.

נפרד אבל שווה

יצאתם לחופשה משפחתית? רוצים לבלות כולכם (גברים ונשים כאחד) בים בדיוק באותן השעות, בלי פיצולים וחישובים? ארבעה חופים נפרדים בארץ כוללים מתחמים שונים לגברים ולנשים, ופתוחים לאורך כל ימי השבוע לשני המינים.

מיקום: אילת

Waze: חוף דגל כחול אילת 

מה הלו"ז?

א-ו, 17:00-09:00

עניין של גישה: בחוף קיימים שירותים, מקלחות חוף, ברזיות, סככות ומדשאה. גדר ארוכה מפרידה בין הגברים לנשים והיא ממשיכה עמוק אל תוך המים כדי ליצור הפרדה מוחלטת. חניה בחניונים הסמוכים.

התוספת שתופסת: אין ספק ששחייה בים האדום תספק לכם חוויה של צפייה בדגה מרהיבה. חוץ מבקבוק מים ושמשייה, הצטיידו בשנורקל מקומי ומשקפת ותקבלו חוויה שונה מהרגיל.

מיקום: ים המלח

Waze: החוף הנפרד ים המלח (עין בוקק) 

מה הלו"ז?

א-ו, 18:00-07:00

עניין של גישה: בחוף שירותים, מלתחות, יריעות צל, כיסאות, ברזיית מים מתוקים ומקלחות חוץ. החוף נגיש. החניה בתשלום.

התוספת שתופסת: ההרכב המלוח של המים יגרום לך לצוף בשלווה וליהנות מהמינרלים הייחודים של בוץ ים המלח. מומלץ להתמרח היטב ולהצטלם. תוכלו גם לשלב טיול טרקטורונים באזור או קפיצה לפנינת הטבע היפהפייה בנחל בוקק הסמוך.

מיקום: טבריה

Waze: החוף הנפרד טבריה 

מה הלו"ז?

א-ו, 17:00-09:00 (יציאה מהמים בשעה 16:30)

עניין של גישה: בחוף יש שירותים, מלתחות, הצללה ומזנון. אפשר לשכור שולחנות וכיסאות במקום. שימו לב: הגישה לחוף היא דרך סלעים. 

התוספת שתופסת: החוף נמצא בסמוך לציון קברו של רבי מאיר בעל הנס, אפשר לעצור שם ולהתפלל להמשך חופשה חלומית. למי שמחפשת אטרקציה משפחתית נמליץ על פארק המים "אקווה כיף", פארק צף (כן כן, קראתן נכון) הממוקם בתוך מי הכנרת, בסמוך לחוף הנפרד, ופועל גם בשעות נפרדות.

מיקום: כנרת

Waze: חוף כינר

מה הלו"ז? א-ו 17:00-09:00

עניין של גישה: החוף שקט וחל איסור מוחלט להשמיע מוזיקה, הכניסה להולכי רגל חינם והחניה בתשלום. החוף נגיש חלקית עם חניות נכים, שירותים ומקלחות נגישים וכיסא גלגלים לשימוש המבקרים. הכניסה לכל חניוני חופי הכנרת ללא תשלום לנכים הרשומים במאגר משרד התחבורה.

התוספת שתופסת: אם אתם כבר מגיעים לחוף כינר מתבקש גם לארוז אוהל ופק"ל קפה ולהתמקם במתחם הקמפינג בחוף. שם תוכלו ליהנות משמשיות, הצללה, שירותים ומלתחות ובעיקר מהכינרת היפה שלנו.

מתוך גיליון תמוז תשפ"ג. להמשך הכתבה ועוד תוכן ערכי ואיכותי הצטרפי למגזין פנימה. לחצי כאן

הפוסט מחוף לחוף: ים של שמש הופיע לראשונה ב-פנימה.

אלו בדיוק השילובים בזוגיות שעושים אותה לשלמה. בתחילת הקשר שלנו הייתי מסתכלת על הפערים בינינו וחושבת לעצמי, איך נדביק את כל השוני הזה? איך מגשרים על כל הפערים בהשקפת העולם? אבל משהו בלב אמר לי: יהיה בסדר.

אין ספק שעד היום יש דברים שאנחנו רואים בצורה שונה, אבל תמיד מחפשים איך אנחנו מקבלים את הדעה של האחר, לא ננעלים ומתבצרים בדעותינו, כי וואלה, לא תמיד אנחנו צודקים! גם לבן הזוג שלנו יש מה לתרום בנושא.

אז לכבוד 18 שנים לזוגיות שלנו, אני חולקת איתכן את עשרת הדיברות שלי לזוגיות מיטיבה:

♥ לחשוב כל הזמן איך אתם עושים אחד את השני מלך ומלכה. אם כל אחד יחשוב איך להיטיב עם השני, תחיו בגן עדן.

♥ לא לעשות רשימת מכולת של מה אני עשיתי לעומתך. הרשימות האלה, גם אם הן נעשות רק במחשבה, הורסות כל חלקה טובה. תהיו בטוחים שגם הצד השני עושה המון, רק שאתם לא רואים את זה, כי לראות את עצמנו הכי טבעי וקל לנו.

♥ לשמור על קשרים טובים עם החם והחמות. אל תשכחו שאלה ההורים שגידלו את בן הזוג וטיפלו בו, ואתם לא רוצים להיות אלה שגורמים למחלוקת ביניהם, זה אף פעם לא נגמר טוב. תורידו ראש ותבלעו את הכבוד. זה אימון טוב לחיים בלי קשר אליהם.

♥ לא לריב ליד הילדים! אם הייתם נכנסים ללב שלהם באותו הרגע וחווים את הצער והכאב שלהם, הייתם מבינים עד כמה אתם לא רוצים שהם יחוו את זה. זה שורט אותם לכל החיים. אז כן, שליטה ובגרות נדרשות כאן, לצאת מהבית לסיבוב או להיכנס לחדר ולנעול את הדלת.

♥ לזכור להגיד דברים טובים זה לזה. להשאיר פתקים קטנים עם הערכה למשהו שבן הזוג עשה, זה בונה כלי ורצון לעשות עוד.

♥ אפשר ורצוי "להרים" זה לזה ליד הילדים. זה יוצר אצלם בנפש הערכה כלפי ההורה.

♥ לדעת לבקש מה שרוצים. אצלנו אנחנו אומרים: את רוצה שאכין לך קפה? תגידי! אל תצפו שהצד השני ינחש מה אתם רוצים. גם לא אחרי 18 שנה.

♥ לברוח מדי פעם ללילה. יש הורים, יש בייביסיטריות, לא משנה איך תמצאו את הפתרון שעובד לכם – צאו ללילה אחת לכמה זמן. כל כך חשוב לשמור על גחלת האהבה כמו שהייתה פעם.

♥ לזכור שוויכוחים הם חלק מהחיים, אבל אופציית הפירוק היא בכלל לא אופציה! בעולם שבו הכול אינסטנט ובר־תחלופה מהר, את הבית אל תשברו. כל הבחוץ מתעתע. הטוב האמיתי נמצא ברגע הזה שאמרתם "כן, אני רוצה להתחתן איתך".

♥ ללמוד יחד! אתם החברותא הכי מיוחדת ושוות השקעה שיש. תמצאו את הזמן שהוא מעל הזמן שבו אתם לומדים יחד. אפשר גם ללכת לשיעור, העיקר שתזינו את הביחד הרוחני שלכם. זה נותן כל כך הרבה כוחות בבורות הקטנים של החיים.

♥ והכי חשוב, תהיו עזר זה לזה. תתמכו, תאהבו, תכילו. ה' חיבר ביניכם, וכל מה שהוא רוצה זה שיהיה לכם טוב. שתשמחו זה בזה ובקן המשפחתי שבחרתם להקים.

ולי נישאר לשנן, להזכיר וליישם גם בבית שלי.

מתוך גיליון אב תשפ"ג. לעוד טורים וכתבות מרתקות הצטרפי למגזין פנימה

קרדיט צילום: ערוץ 14

הפוסט הפכים משלימים: עשרת הדיברות לאהבה  הופיע לראשונה ב-פנימה.

• את עומדת בגבך אל השיש במטבח, נשענת עליו, אולי יחזיר לך קצת יציבות. אצבעותייך מעסות את רקותייך. בערב, כשהוא חוזר, את אומרת לו שאת סולחת. אבל משום מה הוא עדיין מרוחק, ימים שלמים אחר כך.

• את מג'נגלת בין מטלות הבית, מקיפול הכביסה הצבעונית דרך שטיפת הרצפה ועכשיו מול הכיור… רואה בקרקעית שלו את הספל האדום שלך, כבר כל כך רוצה לשבת לקפה. את מבקשת שיעזור לך, כי את מוכרחה לעצור ולנוח, והוא לא נענה לבקשתך.

• שעת לילה מאוחרת, את מרוחה על הספה עם ספר ביד, רק רוצה זמן עם עצמך. הבן המתבגר נכנס ומבקש שתכיני לו טוסט. את עונה לו "בשמחה" וקמה להכין. אבל כשאת מגישה לו, הוא בכלל לא נראה שמח מהעניין.

בשתי שפות 

למה זה קורה? איך זה שאנחנו חוות משהו אחד ברובד של הדיבור, ומשהו אחר בהרגשה? 

אנחנו כל כך מצפות מעצמנו לפעול נכון, לתקשר נכון עם בן הזוג, עם הילדים, עד שפעמים רבות אנו ממהרות לתקשר החוצה, לפני שתקשרנו פנימה עם עצמנו. אז תבדקי עם עצמך:

• האם את באמת כבר סולחת? או שזה מה שאת מצפה מעצמך שכבר יקרה, ולכן מיהרת להגיד את זה? אולי סליחה היא ערך חשוב בעינייך, ואת לא נותנת לעצמך להשתהות בכאב, לכבד את הרגשות שלך, לעבור את כל השלבים עד לתחושת הסליחה הזו?

• האם את מרגישה ראויה לעצור לנוח ושמישהו אחר ייקח את המושכות? או שעמוק בפנים את מצפה מעצמך להמשיך לעבוד? אולי את חשה בעלת ערך רק כשאת חולשת על הכול בעצמך, ולכן לא מצליחה לשחרר? אולי קשה לך להרפות, כי דברים צריכים להיעשות בדיוק כפי שאת עושה אותם?

• האם באמת רצית להכין את הטוסט הזה? או שיש לך ציור בראש שזה מה שאמא טובה אמורה לעשות?

ללא מילים 

ומה קורה בינתיים בצד השני? אנחנו יכולות ללמוד הרבה על איך נכון לפנות אל בן הזוג או אל הילדים, באיזו התנסחות ובאיזה טון, אבל אם אנחנו לא בשפה של אהבה עם עצמנו, עוד לפני שאנחנו פונות אליו, רטוריקה לא תעזור.

אם בפנים את לא סולחת לגמרי, זה הדיבור שיעבור אל בעלך. למרות שהוא ללא מילים. על אף המילים המפורשות האומרות שסלחת. ואת לא תביני מדוע הוא מרוחק, הרי אמרת…

ואם את מבקשת עזרה, אבל בו־זמנית את לא מצליחה לשחרר ולהסכים לקבל בצורה אמיתית, אין לו שם חריץ להיכנס ולהושיט לך יד. את תופסת את כל המרחב.

בינתיים, עד שתבני את הגשר בין הלב שלך החוצה, מה אפשר לתקשר עם הצד השני בשלב הביניים הזה, כשעדיין לא עשית את השינוי הפנימי?

במקום להגיד "אני סולחת לך", תוכלי לומר: "אני רוצה לסלוח אבל צריכה עוד זמן". במקום "אני צריכה עזרה", אמרי: "אני רוצה לעצור ולא מצליחה". ובמקום "אכין לך בשמחה" – "אני זקוקה כרגע לזמן לעצמי. תוכל להסתדר בלעדיי?" 

לא תאמיני איך הדיבור הכן שמחובר באמת להיכן שהלב שלך מונח כרגע, יוכל לחולל פלאים על מי שמולך. 

לארגז כלים לתקשורת נכונה והמשך הטור הצטרפו למגזין פנימה לחצי כאן

מתוך גיליון אב תשפ"ג.

הפוסט תקשורת נכונה: מה את אומרת? הופיע לראשונה ב-פנימה.

אך מעל הכול, נדמה שהחלוציות המשמעותית ביותר מתבטאת דווקא בגישתם החינוכית הסבלנית והמיוחדת של הזוג הגר. בעולם שמקדם הישגיות ותחרותיות, הם שמים דגש על ערכים כמו קבלה, שונות והכלה. לאורך השנים העניקו בית לא רק לשמונת ילדיהם, אלא גם לתלמידי המכינה, לנערים ולנערות שחיפשו דרך, ולכל מי שהיה זקוק לאוזן קשבת ולמיטה חמה.

באמצע שום מקום

הזוג הגר הכירו בילדות, ונישאו כשהיו בראשית שנות העשרים לחייהם. הרב משה היה אז לקראת סיום שלוש שנות קבע בצה"ל ושירת בסיני. התקופה הייתה אחרת, ואביה של רונית לא הבין כיצד אפשר להתחתן עם איש צבא.

"כשחזרתי הביתה בלילה שבו החלטנו להתחתן, והודעתי להורים שלי שאני מתחתנת, אבא שלי שאל אותי עם מי", היא מחייכת. "מוישי בדיוק חתם עוד פעם קבע, זה היה הלם בשביל אבי, וזה באמת היה מאתגר. מוישי היה בסיני, ואני בדיוק התחלתי ללמוד משפטים בבר אילן, הייתי טסה אליו בטיסות צבאיות".

בתוך שנה מיום נישואיהם השתחרר הרב משה, ורונית עודדה אותו ללכת לישיבה: "אמרתי למוישי שאני מרגישה שאנחנו חייבים נשימה. הרגשתי שחייבים ללכת לישיבה, אני לא יודעת אפילו להסביר למה". הוא הקשיב לעצתה, ולמד במשך שלוש שנים במרכז הרב אצל הרב צבי יהודה קוק. באותה התקופה רונית למדה חינוך מיוחד בירושלים.

בשלהי שנות ה־70, שניהם ספורות לאחר שנישאו, יצא הרב משה עם חברים לטיול במדבר יהודה, והגיע לבית היערן ביער יתיר. כשחזר הביתה הוא אמר לרונית: "מצאתי את המקום שבו נגור". במקביל, גם חברו רוני שכנר (לימים ראש המועצה הראשון בדרום הר חברון) היה בטיול באזור. השניים נפגשו בישיבת מרכז הרב, ושם רקמו את רעיון ההקמה של יישוב חדש.

הם החלו לאסוף חברים לגרעין הראשון, והשאר היסטוריה; המושב בית יתיר הפך לעובדה מוגמרת. הרב משה מראה לי תמונה של המבנה הנטוש של המשטרה הירדנית באמצע המדבר. "כך נראה דרום הר חברון כשהגענו אליו בפעם הראשונה", הוא אומר. בהמשך הוקמו באזור גם היישובים מעון, כרמל וסוסיא.

מאתגר לאתגר

מסע חייהם של הזוג הגר רצוף תחושת שליחות עמוקה. כשהיו השניים כבר הורים לחמישה ילדים וליישוב בראשיתי פורח, נקרא הרב מוישי לדגל – והתבקש לחזור לצבא הקבע למשך שנה אחת.

השנה הייתה 1990, בנם הבכור של השניים היה בן תשע בלבד, ורונית הייתה בהיריון לא רגיל – של שלישייה. "זה היה חלום חיינו", היא נזכרת באולטרסאונד שבו קיבלה את הבשורה, וההתרגשות של אז עדיין מהדהדת בקולה. את ההיריון כולו עברה בשמירת היריון, בעוד בעלה שומר על הגבול הצפוני של המדינה בלבנון.

איך הסתדרת לבד?

"הסתדרנו", אומרת רונית כאילו מדובר בעניין של מה בכך. "אמא שלי הייתה באה פעם בשבוע וגם אבא של מוישי. זה היה אתגר, אבל ידעתי שאין מצב, הוא לא יכול להפסיק תפקיד כזה. בסופו של דבר הייתה שנה מדהימה, רצופה בהרגשה של שליחות בכל החזיתות".

הרב השתחרר ארבעה חודשים לאחר לידת השלישייה, והמשיך להתקדם לתפקידים בכירים במסגרת שירות המילואים. הוא כיהן כמג"ד, סמח"ט וסגן מפקד אוגדה בדרגת אלוף משנה.

עוד בטרם השתחרר הרב משנת הקבע הנוספת והאחרונה שלו, כבר ידעו הזוג הגר מהי שליחותם הבאה: הקמת מכינה ייעודית לצעירים דתיים לפני צבא. "בשנת הקבע מוישי ראה את הקושי של מי שמגיע לשירות צבאי מלא ומנסה להישאר דתי. זה היה הטריגר להקמת המכינה", מספרת רונית. "כשהוא בכלל התלבט אם לצאת לשנת הקבע הזו, אמרתי לו שאני הייתי שמחה מאוד אם לילדים שלי היה מג"ד דתי. כשקמים בבוקר ורואים את המג"ד עטור טלית ותפילין זה אחרת. אלו היו חלק מהשיקולים, והיה ברור שנלך על זה".

איך בפועל הקמתם את המכינה?

הרב משה: "באתי לרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, עם ארגז ענבים מהכרם, ואמרתי לו שאני רוצה להקים מכינה. הוא אמר לי: 'תחליט בעצמך אם למדת מספיק כדי לעשות זאת'. קיבלתי את הצעתו בכך שמאז הקמת המכינה אני לא מפסיק ללמוד תורה".

רונית צוחקת ומוסיפה: "אנחנו בקשרים טובים מאוד. הרב סדן היה מדריך של מוישי בבני עקיבא".

המכינה הקדם־צבאית ביתיר היא המכינה הוותיקה ביותר במדינת ישראל (מכינת עלי הוקמה במקור כישיבה). בכל שנה לומדים בה עשרות רבות של תלמידים, המשלבים בין בניית קומה רוחנית ותורנית, עבודות חקלאיות באזור והכנה לצבא. בוגריה מילאו לאורך השנים תפקידי מפתח בצה"ל.

היום מקומן החשוב של המכינות ברור ומובן, אך בימים ההם פילס הרב הגר דרך חדשה לגמרי, שלא הייתה מובנת ומקובלת על כולם. דחיית השירות הצבאי, למשל, לוותה בהרמות גבה, והרב משה הביא איתו נציגי ציבור ורבנים לפגישה עם שר הביטחון דאז, משה ארנס, עד שהדברים הוסדרו.

גם בישיבות ההסדר קמו מתנגדים רבים למפעל המכינות המתפתח, וכמה ראשי ישיבות אף ארגנו אסיפה אצל הרב שפירא ושטחו בפניו את טענותיהם כי המכינות הורסות את הנוער. הרב סדן והרב משה שמעו על המפגש מהרב נריה, שהתריע על כך בפניהם. הם הגיעו למקום וסיפרו על השינויים שעוברים החבר'ה במכינה. בסיום המפגש אמר הרב שפירא: "נשקו להם את הידיים ואת הרגליים. הם יעשו דברים אחרים ממה שעושים בישיבות". וכך המשיך מפעל המכינות לצמוח.

"במחזור הראשון היו 19 תלמידים", נזכרת רונית. "המחזורים הראשונים היו כמו ילדים שלנו, והיו מאומצים אצל משפחות ביישוב. יש לנו קשרים איתם עד היום".

"המכינה היא קודם כול בית", מוסיף הרב. "אנחנו לא הולכים על כמות, ובדרך כלל אין יותר משמונים תלמידים במחזור. מתאים לנו יחס אישי וקשר משפחתי".

על פי משנתו החינוכית של הרב משה, אין לערוך סינון ומבחני קבלה לתלמידים שרוצים לבוא וללמוד. מי שבא – ברוך הבא. האידיאולוגיה הזו מלווה את המכינה לאורך השנים, ופותחת דלתות בפני נערים המורגלים שהן נסגרות בפניהם.

כבר מראש, כשהקמתם את המכינה, הרעיון היה להיות עם דלת פתוחה?

הרב: "היה צריך להיות אנטי־חברתי במידה קיצונית כדי לא להתקבל לפה. ההגדרה שלי הייתה שיוצאים מפה טייסים צנועים ואפסנאים גאים. זאת אומרת, אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שכולם יכולים להגיע לפה.

"הגיע לפה פעם בחור עם שרשראות לריאיון, התיישב ואמר לי בקול צרוד ומחוספס: אני רוצה ללמוד אצלך במכינה", נזכר הרב. "ברוך ה', הוא עבר שנה וחצי במכינה, שלוש שנים בצנחנים, והיום הוא גם רב וגם דוקטור ואב למשפחה מדהימה. במקום אחר לא קיבלו אותו באותם ימים. אם מסתכלים על התוצרים של המכינה, יש לה תוצרים נפלאים".

ובכל זאת, כשאין סינון צצות לא מעט בעיות. איך מתמודדים עם נושא המשמעת, למשל?

"זה נושא קשה מאוד", אומר הרב בכנות. "במגזר החילוני יש משמעת ברזל במכינות. אצלנו, במכינות הדתיות, פחות. הסיבה העיקרית, לדעתנו, היא שהחבר'ה מגיעים למכינה במקום לישיבה כי הם סבלו מכפייה של רבנים או הורים, ואז הם מפתחים אנטי. והאנטי גורם נזק גדול מאוד. לכן צריך לחבק אותם, לתת בהם אמון, ולהאמין שיהיה בסדר. ככה נהגנו. אלו תהליכים ארוכי טווח".

בית פתוח

גישתם הפתוחה והמקבלת של הזוג הגר הביאה במרוצת השנים לא מעט נערים ונערות לפתח ביתם, שבו שהו תקופות ארוכות וזכו לעוגן ולהזדמנות שנייה. עבור חלקם, בית משפחת הגר היה תחנה אחרונה לפני הרחוב.

לזוג הגר יש גם ילד מאומץ, שהגיע ארצה בצעירותו באחת העליות מאתיופיה. "הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, עוד לפני שהשלישייה נולדה. הוא הגיע לארץ בגיל תיכון ואמו עלתה אחר כך. באתיופיה הוא היה רועה צאן, כי שם רק ילד אחד במשפחה היה הולך ללמוד והשאר עבדו. בארץ הוא למד בפנימייה, ובחופשים היה בא אלינו. ליווינו אותו כשהוא התגייס, התחתן והקים משפחה מדהימה. הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. כשאנחנו חוסכים כסף לילדים, אנחנו חוסכים גם להם".

לצד הפעילות הערכית הרבה, הקמת היישוב והמכינה, בנו הרב והרבנית גם את ביתם המשותף, והביאו לעולם שמונה ילדים (בצלאל, חרות, הוריה, עיינה, אביה, והשלישייה – כרמי, יהודה ובניה).

בתם השלישית, הוריה ז"ל, נהרגה בתאונת דרכים טרגית לפני 24 שנה, בוקר לאחר מסיבת אירוסיה. היא הייתה בת 19 בלבד, באמצע שירותה הצבאי.

ליד הספה בביתם של הזוג הגר מונחת "בובת געגוע" שנתנה להם חברתה, שהוכנה מצעיף של הוריה. על קיר הסלון תלויה תמונה גדולה, צילום אומנותי בשחור־לבן של הבת שנלקחה מהם בטרם עת. את התמונה צילם ארוסה, מיכאל, שהיה בן המחזור השלישי במכינה, ונהרג עימה בתאונה כשהסיע אותה בחזרה לבסיס בשעת בוקר מוקדמת.

"באותו בוקר מישהי, כנראה אחת החיילות, צלצלה אליי בשש וחצי ושאלה אותי מה קורה עם הוריה, כי הם כבר רוצים לצאת", משתפת רונית. "רצתי, פתחתי את הרדיו ושמעתי את הסוף של הידיעה. הבנתי שמשהו קרה. ניסיתי להתקשר אליה והיא לא ענתה. התקשרתי למוקד ואמרתי שאני רוצה לדעת אם קרה משהו בדרך לקריית ארבע. שאלו מי מדברת, ואמרו שהם לא יכולים להגיד. אמרתי למוישי – קרה אסון. קח מהר את האוטו ותנסה לראות. הוא הגיע עד לשער היישוב ושם ראה את ראש המועצה, שהיה בדרכו אלינו".

איך קרתה התאונה?

"התנגש בהם נהג. אנחנו לא שאלנו כלום, אבל הביאו דוח. לא הצליחו לקבוע בדיוק מה קרה, אבל זה היה נהג שכבר היה מעורב בתאונה קטלנית. הנהג בא הנה ביום האחרון של השבעה. מוישי חיבק אותו ואמר לו 'הכול משמיים'".

רונית מוציאה את אלבום האירוסין, קפסולת זמן יקרה מפז. "באירוע עצמו לא חשבנו לצלם, וכשיצאנו מההלוויה חבר של מיכאל אמר לי שיש המון תמונות שהוא צילם אתמול". כך נותרה להם מזכרת אחרונה.

הכתבה המלאה בגיליון אב של מגזין פנימה. להצטרפות לחצו כאן

הפוסט מקום בעולם: הרב משה והרבנית רונית הגר בריאיון שכולו חלוציות ואהבת ישראל הופיע לראשונה ב-פנימה.

מעט מצחיק לנסות ולהציג את פרופסור אומן, שתמונתו וחיוכו הרחב מדברים בעד עצמם. מאחורי הפרטים היבשים והישגיו הרבים מסתתרת חוויית ילדות מופלאה, חרף שינויים רבים ותקופה היסטורית קשה ביותר לעם היהודי.

הוא גדל בפרנקפורט שבגרמניה למשפחה חרדית. אביו היה סוחר בדים ואמו השלימה לימודי תואר ראשון, "זה היה חריג באותם זמנים", הוא מדגיש. שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ברחה משפחתו לארצות הברית. "במעבר הזה הפסדנו את כל הרכוש שלנו. ההורים שלי עבדו קשה מאוד – אבי עבד בשתי משרות שונות ואמי בשלוש – כדי שנוכל לקבל חינוך יהודי וכללי מצוין".

מגיל אפס הוא חונך להביט על העולם בעיניים חוקרות. "אפילו בניו יורק אמא שלי מצאה מרחבים שבהם היא יכלה ללמד אותנו על הטבע ועל הכוכבים. היא לימדה אותנו להתעניין בעולם שסובב אותנו".

יש זיכרון ספציפי מההורים שלך שמלווה אותך עד היום?

"אמא שלי הייתה אומרת: 'האמת היא השקר הכי טוב', כלומר מבחינה אסטרטגית, ההחלטה הכי טובה היא להגיד את האמת. אני חושב על זה כשאני מתבקש לעשות דברים שאני לא שלם איתם. לדוגמה כשמבקשים ממני לכתוב המלצה על ספר שלא קראתי או המלצה על מישהו שאינני מעריך, אני מעדיף לסרב מאשר לכתוב דברים שאינני עומד מאחוריהם".

מה היית רוצה שילדיך ייקחו מהבית שאתה הקמת?

"היה לנו בית פתוח, אפשרנו לילדינו לבחור בעצמם את דרכם. כשהילדים היו מתייעצים איתי הייתי אומר להם שאני בישלתי בשבילם, אבל הם אלה שצריכים לבחור מה לקחת מהשולחן. יש לי בן אחד שהוא פרופסור בבר אילן, אבל כל השאר הצליחו מאוד בתחומים אחרים בקריירה שלהם. אני חושב שאפילו בני שלמה, שנהרג במלחמת שלום הגליל, לא היה ממשיך כמוני באקדמיה".

כמי שעוסק בקבלת החלטות, איך אתה רואה את השפעת בית ילדותנו על החלטותינו כבוגרים?

"אינני פסיכולוג, אך אני מניח שהגישה של כל אדם מושפעת מהבית, וקשה מאוד להתנתק מכך. בסוף העבר הוא שמעצב את ההווה שלנו".

אורית סטרוק (63), שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, חברת כנסת מטעם הציונות הדתית. בת 63, אם ל־11, תושבת חברון

"ככל שחולפות השנים אני מבינה כמה דברים טובים קיבלתי מהבית", אומרת אורית סטרוק. אף שפנתה לדרך שונה מזו שחונכה עליה, היא מתארת יחסים קרובים באופן יוצא דופן, מלאי דאגה ואהבה, בינה ובין הוריה.

"הבית שלנו לא היה דתי וההורים שלי היו שמאלנים בדעותיהם. אבי היה פעיל ציבורית ואפילו עסק ביצירת קשרים עם הפלסטינים. לפני גיל 17 חזרתי בתשובה, בחרתי בדרך שהייתה שונה ומקוטבת לגמרי מהשקפת העולם של הוריי, ולמדתי מהם איך חיים יחד בחילוקי דעות, בלי לוותר על הכבוד וההערכה זה כלפי זה. זה משהו שהולך איתי עד היום, שאפשר להכיר אנשים שחושבים אחרת לגמרי ממני ולחיות יחד איתם בהערכה ובאהבה גדולה".

מה העניין הכי משמעותי שלקחת איתך מבית הורייך?

"את תחושת החובה לעסוק בצורכי ציבור. כבר כשהייתי בכיתה ג' אבא שלי הציע לי לרתום את ילדי השכונה לפנות לילדי העולים החדשים מברית המועצות ולהציע להם לשחק איתנו. זאת הייתה המשימה הציבורית הראשונה שלקחתי על עצמי.

"בבית שלנו הייתה הרבה מאוד הכנסת אורחים. תמיד גר איתנו עוד מישהו – פעם זה היה בן דוד שהגיע מחו"ל ופעם בת דודה שהגיעה לתקופה בארץ, כל מיני אנשים שלא היה להם עוגן, והבית של ההורים שלי היה פתוח לרווחה עבורם".

יש זיכרון ספציפי מהורייך שמלווה אותך עד היום?

"כשחזרתי בתשובה הפסקתי ללכת למסיבות וניתקתי הרבה קשרים. יום אחד ניגשה אליי מישהי שלמדה שנה מעליי בתיכון ואמרה לי שגם היא חוזרת בתשובה ושהיא רוצה שנהיה חברות. עד היום אנחנו חברות טובות מאוד.

"רק אחרי הרבה שנים גיליתי שאמא שלי ביקשה ממנה לגשת אליי. היא ראתה מה אני עוברת וחששה שאהיה בודדה בתהליך. ריגש אותי לדעת שהיא ראתה אותי ואת הרגשות שלי מעל הכול. לימים, כשכבר גידלתי את ילדיי, הבנתי מה עזר לאמא שלי להתמודד – ההבנה שהילדים שלנו הם לא שלנו, הם אנשים בפני עצמם. אם כבר – אנחנו שלהם, וקיבלנו את הזכות לתת להם את מה שהם צריכים כדי לגדול".

יש משהו שבחרת להשאיר מאחור?

"בחרתי ללכת בדרך מאוד שונה מהוריי בכל מה שקשור לתורה ומצוות, והייתי צריכה ללמוד את אורחות החיים הדתיים במקומות אחרים, לכן באותם ימים נעשיתי בת בית אצל הרב דרוקמן. אחרי שסיימתי את השירות הלאומי, שיתפתי את הוריי בכך שאני רוצה להתחתן, אך בשונה מהחברות שלי, אין מי שיכיר לי בחורים. אז אבא שלי הלך לבית הכנסת, ניגש לרב דרוקמן ואמר לו: 'אתה החזרת אותה בתשובה – אז עכשיו אתה גם תחתן אותה'. אחרי השיחה הזאת הרב הכיר לי את בעלי. אני מבינה שההורים שלי יכלו לבחור לנתק אותי בגלל הבחירות שעשיתי, אבל במקום זה הם אפשרו לי לחיות בשני העולמות, וזה מה שעזר לי לצמוח נכון".

הכתבה המלאה בגיליון אב תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט שתלתם ניגונים בי אמי ואבי הופיע לראשונה ב-פנימה.

מוריה זעירא (54), אמא לשמונה ילדים וסבתא לשני נכדים, נשואה לישראל. גרים בכיכר דיזנגוף, מקימי ראש יהודי בתל אביב

מקום אהוב בארץ

ירושלים, שם נמצא האוויר הכי נקי בארץ. יש בה אנרגיות אחרות. כשמגיעים אליה רואים את הטוב שבה. אני מחכה שבית המקדש ייבנה, וכשאני מתהלכת בירושלים מרגישה שהגאולה קרובה.

שבת בשבילך 

מאז שעברנו לתל אביב שבת היא השיא של השבוע ושל השליחות, אור ענק. קשה מאוד להסביר במילים מה קורה פה בשבתות. אנחנו חלק מתשע משפחות של ראש יהודי שפותחות את ביתן בשבת. הכול סובב סביב השבת, וההכנות אליה מתחילות מיום שלישי. כל שבת אנחנו מארחים יותר משלושים איש. התפילה מאוד מרגשת, מרוממת, משמחת ומרקידה את הלב. אני מרגישה בשבת השראת שכינה. יש חבר'ה שזו הפעם הראשונה שלהם בבית הכנסת. זו משפחה ענקית שמגיעה הביתה.

תפילה שאת אוהבת במיוחד

קבלת שבת. יש בה אור מיוחד, קדושה והתעלות. הניגונים עצמם, הריקודים והאש של כולם בעיניים כשהם מתפללים ושרים בקבלת שבת, זה שיא השיאים בשבילי.

זיכרון ילדות משמעותי 

כשהייתי בחופש בין כיתה ו' לז' ההורים שלי החליטו לעבור לימית כדי לעצור את הנסיגה, ולמדתי בבית ספר חילוני בגלל סיבות לוגיסטיות. אולי אז נזרע הגרעין הראשון לראש יהודי. זו הייתה שנה מאוד עוצמתית גם במפגש עם האנשים וגם במשפחה. הגירוש עצמו לצערי נשאר לי כטראומה כאובה מאוד עד היום. 

תל אביב

לפני שעברנו לגור כאן, כשהייתי מגיעה לכאן לשבת ספרתי את השעות עד לעזיבה. והיום, לעיר עצמה אני עוד לא מחוברת, משתדלת לראות את היופי שבה, אבל האנשים פה ומה שהם עוברים עם החירות לבחור – אני פשוט מאוהבת בהם. 

קירוב לבבות 

כל מפגש או חיבור בעיניים הוא רגע מכונן של קירוב לבבות, הלב שלי לא מתעייף מזה. כל פעם מחדש נוגע לא נוגע. זה חיים של רגעים קסומים. זכיתי שאני פה. סיפור אחד שנחקק לי הוא של בחורה שהכרתי שהייתה בתהליכי תשובה וערב שבת אחת ראיתי אותה עצובה ובוכה, והיא סיפרה לי שהיא נאלצה לחלל שבת. נתתי לה את החיבוק ואמרתי לה שממשיכים הלאה והכול בסדר. שלוש שנים אחרי אני עדיין זוכרת. מה שאנשים עוברים פה, זו זכות להיות כאן לידם.

עם ישראל 2023

הוא בצירי משיח, אין לנו ברירה אלא להתברר. הקב"ה מרים אותנו קומה, ואנחנו צריכים להחזיק חזק ולשמור על האמת ועל הקב"ה. בסוף מה שקורה פה באחד על אחד, בשיח, בחיבור לערכים, זה השינוי. אלו צירים כואבים, אבל זו זכות להיות בדור הזה שמברר את צירי הגאולה. 

דמות שהיית מתחלפת איתה ליום אחד

הרב שמואל אליהו. האור שהוא מפיץ, הכוחות, האמת והאנרגיות שלו. מצד אחד הוא נוגע בגבוה ומצד שני הוא כל כך איתנו. הייתי רוצה לחוות את זה כדי לדעת לאן לשאוף.

נקודת מפנה בחיים 

המעבר לתל אביב. גדלתי באלון שבות, ואני ובעלי היינו ממקימי מעלה חבר. החיים שלי היו סביב התנחלויות, וכל מה שקשור לתל אביב היה מעבר להרי החושך, בחיים לא חשבתי שאעבור לשם. עם הזמן בעלי התחיל עם ראש יהודי וניסה במשך 18 שנה לשכנע אותי לעבור. הייתי באה לשבת בתל אביב ובורחת. ואז הייתה לי הארה פנימית עם בירור מאוד עמוק, והחלטתי שאני קופצת למים. אחרי שהחלטתי הסתערתי על המשימה. זה היה כרוך בירידה בתנאים, לפני כן היה לנו הכול, אבל הנשמה רצתה להוסיף עוד טוב בעולם. זו שליחות משפחתית, ועם כל האורות יש פה הרבה מורכבות משפחתית.

רעות בשבילך

שתי הבנות שלי הן האורות שלי, וגם שאר הילדים כמובן. רעות היא כמו פרח שנפתח בתל אביב, היא גילתה את עצמה בשנת השירות והתחברה לשליחות שלנו. היא מאוד מוכשרת בנגינה ומובילה איתנו מסיבות ראש חודש ומלווה מלכה שאנחנו עושים. המוזיקה שלה מאוד דומיננטית והיא מצליחה דרכה לגעת בהמון נשמות. זכינו בה ובכל הילדים. הילדים שלנו הם גיבורים. 

רעות זעירא (23), מחנכת פנימייה באולפנת חמרה בבקעת הירדן

מקום אהוב בארץ

תל אביב עיר הקודש. משהו בה חופשי, אני אוהבת את האנשים וההמולה בה. בעיקר היא מאפשרת לי להיות אני בלי שישפטו אותי. אני מגלה בה את עצמי כשאני נוסעת על איילון ורואה את הבניינים והאורות והלב שלי נפתח. 

שבת בשבילך 

מרכז השבוע, יום סוער. המון מתרחש בשבת בתל אביב בראש יהודי. בפן הרגשי, במפגש עם האנשים, בתפילות שהן זכות וחיות. ארוחות השבת ענקיות ויש תחושה של "פני שבת נקבלה", כי רוב האנשים בתל אביב לא חוגגים את השבת, אבל מי שכן בוחר להיכנס לבית הכנסת נמצא שם כל כולו. זה השיא של השבוע.

תפילה שאת אוהבת במיוחד

תפילת הלל. הניגונים, הריקודים, הצבע הלבן וההתעסקות בצד האופטימי של החיים. יש הרבה תפילות שהן על החורבן ועל מה שחסר, אבל ההלל מתעסק בצד האופטימי של החיים. 

זיכרון ילדות משמעותי 

אני זוכרת ילדות שבה הלכתי יחפה ברחובות, אספתי קרשים לל"ג בעומר ושיחקתי כדורסל בחוץ עם האחים שלי. זה משהו שעד היום גורם לי ללכת יחפה ברחובות תל אביב. בסוף אני מתנחלת. 

תל אביב בשבילך

בית. אני מתחזקת בה רוחנית ומרגישה שיש בה געגוע גדול לקב"ה, החיפוש וחוסר הוודאות בה מולידים משהו חי בעבודת ה' שלי ושל אנשים סביבי. זו עיר שיש בה המון כאב ובדידות, ובכל זאת אני מרגישה בה עטופה ומחובקת.

קירוב לבבות 

פעם בחודש אנחנו עושות ג'ם של נשים, התוועדות נשית שבה אני מנגנת בגיטרה ואמא שלי מדברת. זה ערב של פתיחת לב ושל שירה. משהו במוזיקה שובר את כל ההבדלים בין הנשים וגורם לקירוב לבבות חזק. אלה רגעים שהם מעבר למילים, קסם.

עם ישראל 2023

אני מרגישה שעם ישראל קרוב מתמיד לעצמו. המוכנות להילחם והעוצמות מסמלים בעיניי קרבה בין אחים. רק כשיש אמוציות ועוצמות כאלו זה מעיד על הקרבה הגדולה בינינו. בסוף על האחים שלי אני אצעק הכי הרבה, הם הכי קרובים אליי ואני הכי שייכת אליהם. ומה שקורה עכשיו מעיד כמה אנחנו קרובים ושייכים אחד לשני.

דמות שהיית מתחלפת איתה ליום אחד

הרב שלמה קרליבך, כי אני מחוברת לשליחות שלו – להרבות אהבה ולהאיר את עבודת ה'.

נקודת מפנה בחיים 

סוף כיתה י"ב, שיחת מסדרון עם ראש האולפנה. הייתי בתקופה שמשהו בי סירב להקשיב פנימה, לרגשות, לרצונות. התנהלתי מהראש עם המון מתח ודיסטנס עם העולם. היא הראשונה שהסתכלה לי בעיניים, ישר ללב, ואמרה את המילים: "רעות, אני לא קונה את ההצגה שלך". רק חיכיתי שמישהו אחד יראה אותי באמת. המשפט הזה שלח אותי לעבודה של הסרת קליפות של שנים. הפכתי לאדם רגיש, פנימי, חי. שנים קדימה אני יודעת להגיד שהיא המבוגר שהאמין בי. היום, כשאני מתעסקת בחינוך, זו התורה שלי: להפוך את הקליפות לשקופות ולהסתכל ישר ללב. 

אמא שלך בשבילך

שני ההורים שלי מתוקים. אני מעריכה את אמא שלי ואוהבת אותה מאוד. אני לומדת ממנה על פשטות וחסד ובריאות נפשית. היא אמא בכל רמ"ח איבריה, ואחר כך היא לעם ישראל, אידיאליסטית. כל מי שאני היום שייך להורים שלי ולבית שינקתי ממנו. 

מתוך גיליון סיוון תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות לחצי כאן

הפוסט כאן זה לב: מפיצות אהבה בלב תל אביב הופיע לראשונה ב-פנימה.

מחפשות המלצות חמות לימי הקיץ החמים? לפניכן יומן מסע מאטרקציות שונות, בדרגות קושי והשקעה מגוונות, שתוכלו להוציא אל הפועל בחודש הקרוב. נסו את זה בבית – זה בדוק.

הנה באה הרכבת

רמת השקעה: אימהות שוקעות

הכנה מראש: לא כאב ראש

מיקום: תחנת הרכבת הקרובה למקום מגורייך

עלות: כרטיסי נסיעה ונשנושים לדרך

ילדים אוהבים רכבות. זה מרעיש, זה מגניב, זה מהיר.

מבוגרים לא פעם סולדים מרכבות. הם, לעומת צאצאיהם, זכו להתוודע ללוח הזמנים המתעתע של רכבת ישראל. זו שאין לה חלופה ויכולה לאחר או לשבות מתי שבא לה.

על אף הזיכרונות הטראומתיים מימי ראשון של האולפנה והשירות הלאומי, שבהם חוויתי ברכבת בעיקר דוחק, צפיפות וחבטות רנדומליות מקיטבגים של חיילים, החלטתי לקחת את הילדים לנסיעת מבחן בכלי התחבורה הנחשק. ארזתי מים, אוכל ואופטימיות מהולה בחשש. הילדים מצידם התרגשו עד השמיים, אני מצידי פחדתי שהחוויה הזאת תיצרב אצלם לעד כטראומה, כזו שתעובד בהרחבה על ספת הפסיכולוגית בעתיד.

אך הנה בא היום, הרגע והשעה, ועלינו על רכבת. לא רק שהיא הגיעה בזמן (!) – אפילו מצאנו מקום בקלות (!) והתחלנו בנסיעה. לא אשקר, ההתרגשות של הילדים הצליחה להדביק אפילו אותי. הרגשתי כאילו גם אני נוסעת בפעם הראשונה, מגלה את עושר הנופים החולפים ושומעת את קול שקשוק הגלגלים הייחודי. ברגע של התלהבות כמעט קפצתי יחד איתם על המושבים המרופדים, עד שנזכרתי שאני בת שלושים.

האמת? לא היינו צריכים יעד לנסיעה הזאת. הנסיעה עצמה, כולל ההמתנה לרכבת ברציף והחלפה אחת – היו חוויה בפני עצמה. כשהגיע הכרטיסן, הילדים שלפו לו בגאון את כרטיסי הנייר שלנו (רב־קו זה למתקדמים), ובכל פעם שהודיעו בכרוז על התחנה הבאה הם התעניינו בשם והעלו גם אצלי כמה שאלות (למה יש כל כך הרבה תחנות בתל אביב? מי היה סבידור? והאם מישהו באמת גר בבית יהושע?)

זו הייתה גם הזדמנות נהדרת לדבר על מגוון הנופים השונים שיש לנו בארץ: הרים ועמקים, מדבר, ים גדול וימה קטנה, ים המלח, הרבה שדות ואדמה, בתים קטנים ובניינים גבוהים, והכול בארץ קטנה שאפשר לנסוע בה מצפון עד דרום תוך שעות ספורות, כולל תחנת ריענון בדרך. הנסיעה ברכבת (בשעות ובימים נוחים) היא חוויה בפני עצמה. אני ממליצה לחרוש את הארץ לאורכה עם הילדים, כשהנסיעה עצמה היא היעד.

מחפשת בילוי קרוב וזמין, שלא דורש יותר מדי היערכות או השקעה?

ביניים: החול והים

רמת השקעה: אימהות בינוניות וסבירות

הכנה מראש: לא כאב ראש

מיקום: חוף הים הקרוב לביתך

עלות: דלק ואוכל

כמי שגדלה בקריות, חוף הים אינו זר לי. ימי שישי של ילדותי היו זמן מושלם לקפיצה קצרה לחוף עם אבטיח וענבים, וחזרה מהירה לפני שבת, יחד עם ארבעה קילו חול במקומות שהשתיקה יפה להם.

ילדיי מכירים את הים יותר מרחוק, ולאחרונה החלטתי לתקן את המצב. ביום קיצי אחד יצאנו לחוף הקרוב. ארזתי בקטנה – מכולה עם פירות, חטיפים, כריכים, שתייה, מגבות, בגדי החלפה, שמפו, מברשת שיער, קרם הגנה, משקפי צלילה, כלים חד־פעמיים, שמיכה לחוף, שמיכה לאוטו, כיסאות חוף, מטקות, כלי חפירה ודלי – ויצאנו לדרך.

הילדים התרוצצו על החוף, בנו ארמונות ומגדלים, אמרו רק חמישים פעם בדקה "אמא תראי מה בניתי" ועוד ארבע מאות פעם ביקשו שאקח אותם למים ואז נחזור לחוף ואז שוב למים. עקבנו יחד גם אחרי עפיפונים צבעוניים, והענקנו ניקוד לשחקני החוף הישראלי שפינגפנגו את עצמם לדעת.

הילדים, כמובן, לא נגעו בכמויות האוכל שהבאתי, ורק רצו ארטיק במחיר מופקע. חזרנו עייפים אך מרוצים, עם ארבעה קילו של חול, בנוהל.

לעוד רעיונות בגיליון תמוז תשפ"ג של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

הפוסט לעבור את החופש בשמחה הופיע לראשונה ב-פנימה.