ההצגה חייבת להימשך

עם החיוך הגדול, הזיק השובב בעיניים, הג'ינג'יות בשיער ובאופי והפוני האייקוני, קל מאוד לשכוח שמיקי קם היא חלק מהפסקול התרבותי של המדינה כבר למעלה מארבעה עשורים. מחגיגות הזמר העברי של שנת 76' ועד הצגות ב'הבימה' ערב ערב, הפכה קם עד מהרה לסמל תרבות ישראלי, עם מגוון עשיר של תפקידים בתיאטרון ובטלוויזיה לאורך השנים.

אנחנו נפגשות בביתה שבמרכז תל אביב, חמושות במסכות ובמרחק זו מזו, בשיאה של אחת מהתקופות הקשות של עולם התרבות, בארץ ובכלל. משבר הקורונה, שהשפיע אנושות על אנשי הבמה, לא פסח גם עליה. בשנה האחרונה היא מצאה את עצמה, לראשונה בחייה, נחה. נכון, היא השתתפה בכמה סדרות חדשות והייתה עסוקה במיזמים כאלה ואחרים, אך לא מדובר בקצב שאליו התרגלה בעשורים האחרונים.

"פתאום היה נורא כיף להיות קצת בבית. ארבעים שנה אני רצה סביב הזנב של עצמי מתוך ידיעה שאני לעולם לא אתפוס אותו, מין ריטואל כזה", היא אומרת בחיוך, "אף פעם לא העזתי לקחת יותר משבוע חופש ופתאום באה הקורונה ואיזה כיף שאפשר לראות סדרות בנטפליקס ולקום מאוחר, עד שבבת אחת – טראח, עליתי חמישה קילו. מיד תפסתי את עצמי, שינסתי מותניים וחזרתי להתאמן". קם מתארת את תהפוכות התקופה בתיאטרליות האופיינית לה, ומדגישה: "אני נורא אופטימית, לדעתי בקרוב נחזור לעבוד, אולי לא בגדול, אבל נתחיל".

למרות תיאורי הנחת והתקופה הרגועה יחסית, קם מדברת בכאב רב על הנזק שנגרם לתעשיית התרבות בשנה האחרונה: "משבר הקורונה פגע מאוד בתרבות. באמת לא ספרו אותנו מרוב שאנחנו נמוכים בסדר העדיפויות לחזרה". הסיבות מובנות, היא אומרת, ובכל זאת ההשלכות משמעותיות. "בסדר, אז אין תרבות, כמה שזה נורא להגיד את זה. לא קרה כלום, לא נפלו אמות הסיפים. אבל לאורך זמן אי אפשר להתקיים בלי תרבות כי אי אפשר להתקיים בלי נפש, בלי נשמה".

מה עושים מבחינה כלכלית?

"כל אחד מצא את הנישה שלו והיה צריך לחשוב מחוץ לקופסה כדי לנסות לשרוד. אנחנו יודעים איך לשרוד. אני יודעת שלא ארעב ללחם, לעולם לא. מבחינת 'הבימה' אני בחל"ת, התפאורה של 'מאמא מיה' מחכה לקהל כמו היפהפייה הנרדמת שמחכה לנסיך שיגאל אותה מתרדמתה".

כואב לשבת בבית?

"זה כואב, אבל יותר כואב לראות את היושבים הנוספים בבית. את חבריי, אלה שמאחורי הקלעים. יש עולם גדול ורחב מאוד של אנשי צללים, פאניות, תאורנים, תפאורנים. בימים האלה כל מי שיכול היה ליצור ולשרוד זה נהדר, אבל אני מכירה לא מעט אנשים שממש מגרדים את החיים שלהם בציפורניים, כלכלית ונפשית. זה נורא".

ביניים: בית ותחנה מרכזית

קם, בת ה־65, נולדה בקיבוץ מנרה, שהוריה היו ממקימיו. היא אחות בכורה לארבעה אחים. אחרי שלוש שנים שבהן דרה בלינה משותפת עזבו הוריה את הקיבוץ ועברו לשכונת התקווה התל אביבית, משם הם המשיכו לגבעתיים, לבת ים ולהרצליה. מגיל 15 היא למדה בפנימייה החקלאית "הכפר הירוק".

"שם גיליתי את עולם ה'שואו ביזנס'", היא מספרת. "בכל שישי בערב כל קבוצה הייתה צריכה להגיש מעין תוכנית אמנותית משלה. כתבנו, ביימנו, שיחקנו, ופתאום גיליתי את הכישורים שלי. שם עשיתי את הצעדים הראשונים וזה היה הקהל הראשון שלי".

אחרי התיכון התגייסה ללהקת הנח"ל המיתולוגית. הימים היו ימי שנות ה־70 והלהקות הצבאיות היו בשיא פריחתן, שם גם הכירה את בעלה לעתיד, המוזיקאי יהודה עדר.

"אפרים קישון בחן אותי ללהקה, הוא שאל אותי 'מה הכנת?' ואני לא הכנתי כלום, לא ידעתי שצריך בכלל להכין משהו", היא מספרת. "אני לא זוכרת הרבה מהתקופה הזאת, כי פגשתי שם את יהודה והייתי עסוקה באהבה הראשונה והיחידה שלי. זאת הייתה הלהקה האחרונה לפני שרפול פירק את הלהקות הצבאיות, וזאת הייתה תקופה נהדרת".

מיקי ויהודה נישאו והחלו לצעוד אט אט, כל אחד במסלול המקצועי שלו: היא בתיאטרון ובמשחק והוא במוזיקה ובהפקות מוזיקליות מצליחות. במשך שנים הם עבדו בתחומים נושקים, שניהם על הבמה אך לא זה לצד זו. רק לאחרונה, אחרי 46 שנה יחד, החליטו השניים לשלב כוחות ולהרים לראשונה מופע משותף על זוגיות, אהבה ויצירה.

עבדתם יחד בעבר?

"פה ושם עשינו דברים משותפים, אבל אף פעם לא באמת עמדנו על במה אחת – עד שהחלטנו להרים את המופע, שנקרא 'אהבה בת עשרים פלוס'. זה מופע על החיים שלנו, יהודה מנגן ואני שרה ומספרת". המופע עלה לראשונה לפני כשנה וחצי והפך לחוויה זוגית קסומה עבור השניים: "אנחנו מופיעים בהמון מקומות, בדיור מוגן, בקיבוצים, בספריות, והשמחה רבה".

הפז"ם הזוגי והמקצועי של הזוג עדר־קם שלובים אלו באלו. "החלטות הרות גורל נפלו פה, במטבח הזה ממש", מיקי מספרת ומסתכלת סביבה בנוסטלגיה, "פה יהודה החליט שהוא נוסע לשלוש שנים לבוסטון ללמוד בברקלי ונסעתי יחד איתו, פה הוא החליט להקים את בית הספר למוזיקה 'רימון', עם טובי המוזיקאים, וכבר הרבה שנים שאנחנו מגלגלים לנו כאן גם את הרעיון לעשות מופע קטן משותף".

שלא במפתיע, שני ילדיהם של הזוג המוכר, אלון ונדב, עוסקים גם הם באמנות. אלון עדר הוא מוזיקאי, זמר ויוצר, נדב לעומת זאת לומד בסטודיו למשחק 'יורם לוינשטיין'. "נדב הוא ממש אני בבן", אומרת קם בגאווה. "הם התחלקו – אלון הלך אחרי אבא ונדב בעקבות אמא, לא הייתה להם אופציה אחרת", היא צוחקת. "אנחנו בית שחי תרבות, זה לא שבאמצע החיים הפכנו לאומנים, הילדים נולדו לתוך הדבר הזה. יהודה ואני הכרנו בלהקה צבאית, בתוך הקלחת הזאת שנקראת תרבות ואמנות".

איך מגדלים ילדים כשההורים עובדים בערבים?

"הילדים היו במיטה בשמונה בערב. הם מעולם לא הסתובבו איתי מאחורי הקלעים, מעולם לא ראו יותר מחזרה גנרלית או הצגה אחת; זה לא היה בית שחי את האמנות של אמא ואבא אלא בית שחי אמנות, בית רגיל. אני הייתי פה בצהריים, נתתי להם לאכול, השכבתי אותם לישון, וכשיצאתי להצגות הם היו עם יהודה או עם בייביסיטר, כמו כל משפחה נורמלית".

הייתה מחשבה שאולי כדאי שילכו לכיוון אחר ולאו דווקא לעולם התרבות?

"הם נורא מוכשרים והם חייבים להגשים את היכולות, הידע והאהבה שלהם. הם לא היו יכולים להיות משהו אחר כי לשם הלב שלהם תמיד הלך, זה נועד להיות".

איזה סוג של אמא את?

"אמא עם סירים במקרר ועם משלוחים הביתה. בימי שישי כשאין לי הצגות הם באים כולם ויש פה ארוחת ערב. אני בשלנית גדולה, וכשהנכדים מגיעים זה כיף לא נורמלי. הבית שלי הוא התחנה המרכזית שממנה יוצאים האוטובוסים. בלי הבית לא הייתי שחקנית כל כך טובה, הבית מאוד מחזק אותי ונותן לי גב, מה שנקרא: מי שעומד מאחורי מלפניי ומצדדיי הוא העומד".

ואיך את חווה את הסבתאות?

"אני סבתא לשלושה נכדים; דוד בן 8 וחצי, רפאל בן 5 וחצי ומונה בת שנה וחצי, כולם של אלון, בני הבכור. זה ממלא את חיי באופן שאי אפשר לתאר. מתארים לך לפני כן אבל את לא מבינה עד שאת לא נוגעת בנכד הראשון בלב ובנפש שלך, עד שאת לא מחזיקה את הדבר הזה בשתי ידייך ושואלת: 'מה? הילד שלי עשה את הדבר הזה?' זה כמו בבושקה שבלעה את האהבה שלי שבלעה את שלו".

לפני כ־15 שנה ידעו חייה המשפחתיים של קם מהמורה קשה, כאשר בנה אלון חלה בסרטן בגיל 22 בלבד. את רגעי הגילוי וההתמודדות שבאה אחריהם הוא תירגם למוזיקה, והוליד בין היתר את השיר 'סי־טי'. "כששמעתי את השיר בפעם הראשונה התפרקתי. אלון לא משתף, אני יכולה לשמוע שיר שלו בפעם הראשונה ברדיו, וכששמעתי אותו התרסקתי. כשכוכבים נופלים מה אני מבקשת? אני מבקשת רק בריאות. תמיד נראה לי שמסתלבטים עליי שם למעלה, קוראים לי מבזבזת המשאלות, כי אני מבזבזת את כל המשאלות שלי תמיד רק על בריאות. מה עוד צריך? יש לנו הכל, אנחנו רק רוצים שהילדים שלנו יהיו בריאים. היום הוא נקי, תודה לאל".