בחודש אייר הולכת ומאירה עלינו דמותו הפלאית של רבי עקיבא. מכוח האמון והאהבה שנתנה רחל בעקיבא למרות שהיה בן גרים ועם הארץ, ומתוך אהבתו אליה הולכת וצומחת נשמתו אל אהבת התורה, ומתוך כך אהבת האומה, עד לכדי מסירות נפשו על קידוש השם.
אז ולדורות
"רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח" (רמב"ם, הלכות מלכים).
רבי עקיבא בעינו העמוקה יודע לראות את גבורתו הגופנית של בר כוכבא ולזהות בה עוצמה וכוח משיחי. "ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא מלך המשיח". בכוחו העצום משתמש בר כוכבא במאבקו ברומאים למען תקומת ישראל בארצו, במסירות נפש ממש.
52 שנה אחרי החורבן, כשהאומה כולה רצוצה תחת פרסות האימפריה הרומית, מנסה בר כוכבא להקים את מדינת ישראל בביתר. הוא מנהל קרבות קשים והרואיים מול הרומאים. הוא וחייליו עושים הכול כדי שארץ ישראל לא תיפול בידי הרומאים. רבי עקיבא ידע שלמרות המורכבות שהייתה בבר כוכבא, מסירות הנפש שלו ושל לוחמיו תיחקק לדורות, גם אם בדור הזה לא תזכה האומה להתכונן בארצה ונגזר עליה
לצאת לגלות.
"ודווקא מפני שהחזון בשעתו נכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית, בטוחים
אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמיים צרה, ולא לחינם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון ועד בכלל" (מאמרי הראי"ה).
מסירות הנפש של בר כוכבא וחבריו היא שתופיע בעם ישראל גם בגאולה האחרונה, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. אחרי שכשל מרד בר כוכבא, רבי עקיבא נהרג ובר כוכבא ולוחמיו נהרגו אף הם, אנחנו מוצאים סיפור מרתק ומורכב. הנפשות הפועלות הן רבי יהודה הנשיא מצד אחד, ומן הצד השני רבי פנחס בן יאיר, שהיה מחותן של רבי שמעון בר יוחאי ומסיעתו של רבי עקיבא.
יום אחד עובר ר' פנחס ליד ביתו של רבי יהודה הנשיא, שהיה מקורב לשלטון הרומאי. רבי יהודה מפציר בו שיכבד אותו ויבוא לסעוד על שולחנו, אולם רבי פנחס, שהיה עסוק במצוות פדיון שבויים ששבו הרומאים, התחמק בנימוס מההזמנה. גם בחזרתו מהמשימה רמז לרבי יהודה שאין הוא מעוניין להיכנס אליו, שכן רבי יהודה הנשיא היה בקשרים טובים עם הרומאים שנואי נפשם של רבי עקיבא וחבריו. גם לאחר בקשות מרובות עמד רבי פנחס בסירובו, עד ש"גבה הר ביניהם" (חולין ז), כלשון הגמרא. נתק מוחלט.
בכה רבי ואמר: "בחייהן כך במיתתן על אחת כמה וכמה".
צידה לגלות
בתקופה ההיא התגלעו חילוקי דעות קשים כיצד יש לנהוג מול הרומאים. המחלוקת נעה בין שתי אסכולות. האחת צידדה בחיבור לרומאים, כי אין סיכוי נגדם ומחובתנו לדאוג לבניינו הרוחני של עם ישראל, ואילו השנייה טענה שיש להתנגד להם עד כדי מסירות נפש, כי מחובתנו לקדש את השם ולא לתת לשלטון זר להקים כאן ממלכה.
רבי יהודה הנשיא הבין שאומנם הוא חותם המשנה, מכין כלי לאלפיים השנים הבאות שבהן עם ישראל יוצא לגלות ארוכה ומחובתו לערוך בשבילו את התורה שבעל פה, ולשם כך חשוב שתהיה תקופה רגועה לעם ישראל כדי שאפשר יהיה לערוך את המשנה. אולם המשנה הקדושה לא תתקיים בישראל בגלותם בלי מסירות הנפש שרבי עקיבא וחבריו נטעו ברוח האומה.
אז בכה רבי יהודה. אני יצרתי את הכלים התורניים, אמר, אבל את התוכן, את מסירות הנפש האינסופית על תקומת ישראל בארצו ואת הכיסופים לשוב אליה ולבנות בה לעת קץ, יצקו רבי עקיבא וחבריו. הם אלה שהחזיקו את ישראל ותורתו בגלותם. על כך הוא אמר:
"בחייהון כך במיתתן על אחת כמה וכמה".
