בד בבד

קשה לפספס את האהבה והפרגון ההדדיים ששוררים בין האחיות הודיה לוביץ ודורי שושן, בעלות מותגי האופנה 'הודיה לוביץ' ו'אתכסיא'. מי שעוקבת אחריהן ברשתות רואה את שיתופי הפעולה, את התיוגים בהפקות זו של זו, ואת הרוח הנשית החזקה שנושבת מהן. כשאני נכנסת אל פתח בית הוריהן בבית שאן, אני מגלה את העץ שעליו צמחו התפוחים: אמן, הרבנית אורה שושן, מקבלת את פניי בחום ובלבביות, ולפניי מתגלה סלון צבעוני וססגוני, עמוס בפריטים יפים ומלאי סטייל.

היצירתיות זורמת להן בדם. הן שלוש נשים פורצות דרך, כל אחת בתחומה: הודיה (40) ודורי (39) הן ממעצבות האופנה הראשונות במגזר, שבמשך שנים ארוכות ממציאות את עצמן בכל קולקציה מחדש ומשמשות השראה לאלפי נשים, והרבנית אורה שושן (64) היא אשת טיפול שהקימה את 'חיבורים' – מרכז משפחה בבית שאן, ויזמה את כנס בית שאן לזוגיות, כנס ראשון מסוגו.

"המקום הזה של להביא בשורה, של פריצת דרך, זו איכות שקיבלנו מאמא שלי", אומרת הודיה, "אבל אני חושבת שאמא שלי הצליחה לבטא את עצמה יותר דווקא אחרינו. דורי ואני הלכנו על זה יותר באופן טבעי, אינטואיטיבי כזה. כשנכנסתי לעסק הזה לא היה לי חזון עסקי, נכנסתי ממש מתוך התשוקה האישית שלי, מתוך אהבה שהייתה לי".

"זו עשייה שאתה נזרק אליה בלי שאתה יודע מה אתה עושה בה", מצטרפת אורה לדברים.

"מבחינתי אני קוראת לזה יצירת תרבות", מוסיפה דורי. "לקח לי הרבה זמן להבין – וזה עזר לי להתחבר לעשייה שלי – שאני לא רק אחת שתופרת מטפחות, אלא אחת שיוצרת תרבות. וזו פשוט חוויה אחרת באיך שאני תופסת את עצמי ואת העסק. אני מאוד מאמינה שאופנה היא תרבות. היא משפיעה על כל התפיסה, היא כרטיס הביקור הראשון שיש לכל אדם. ברגע שאתה מכניס תרבות חדשה לאנשים, בין אם זה דרך כנסים ושינוי תודעה ובין דרך לבוש, זה יוצר שינוי של תפיסת העולם".

 

יצירתיות בין־דורית 

 

גם את היצירתיות והאהבה לאומנות הן ינקו מהבית. "אמי הייתה מאוד אומנותית, אבל לא הצליחה לממש את עצמה", מספרת אורה, "היא גדלה במרוקו, בת שנייה במשפחה של 14 ילדים, ונאלצה לצאת מבית הספר בגיל צעיר מאוד כדי לעזור לאמה בגידול הילדים. זה הביא אותה למרירות בחיים. אני חוויתי אמא מרירה, ציפור בכלוב".

לדבריה, בתור ילדה תמיד היו לה הבגדים הכי מיוחדים שיש, שאמה תפרה לה. "היא הייתה תופרת לי בגדים שאין לתאר. הייתי בת יחידה בין בנים, והייתי בשבילה הכול. כל ההגשמות שלה בחיים היו דרכי".

דווקא מתוך חוויית ההחמצה של אמה, בחרה אורה בדרך אחרת, ופנתה ללימודי עבודה סוציאלית. "למרות שהייתה לי נטייה לאומנות, לא השקעתי בזה ולא הלכתי על זה, כי רציתי להיות המשכילה. אבא שלי היה מורה, הוא היה איש משכיל מאוד, והוא היה המודל לחיקוי שלי".

התיקון וסגירת המעגל קרו בדור הבא. "זה משהו מצחיק אצלנו בבית", אומרת הודיה בחיוך, "דווקא מי שהיה חזק בלימודים – לא בחר בכיוון הזה. עשינו תארים, אבל זה לא מה שעסקנו בו אחר כך".

אך למרות הבחירה במקצוע טיפולי, אורה מעידה על עצמה כי האומנות והיצירתיות היו נוכחות מאוד בבית. "כאמא הבאתי להם המון חומרי יצירה. הייתי באמת משוגעת בקטע הזה. זה כל הזמן היה בחלום שלי, שהילדים שלי ייצרו ויעשו ויהיו שותפים גם במלאכות הבית".

מגיל צעיר הבנות למדו לתפור, וחוויה שזכורה לשלושתן היא הנסיעות המשותפות לתל אביב. "היינו קונות בדים בנחלת בנימין, ואז הולכות לחנויות מעצבים בדיזנגוף ורואות דגמים", נזכרת אורה. "הודיה הייתה מציירת לה את הדגמים בראש, ומכיתה ח' הפכה להיות התופרת של הבית. בשביל אמא שלי", היא מוסיפה, "זו הייתה הגשמת חלום, שהנכדות שלה מיישמות את כל מה שהיא הייתה יכולה להיות".

 

תפור עליהן 

 

אחרי התיכון פנו שתי הבנות ללימודים אקדמיים. הודיה למדה אומנות במכללת אמונה, ודורי עשתה תואר ראשון בתנועה וכוראוגרפיה. אחרי שהודיה סיימה את התואר היא עבדה כמורה, אך מהר מאוד הרגישה שזה לא הכיוון שלה. "אף פעם לא הייתי שכירה. עבדתי קצת בהוראה וזו הייתה לי חוויה מאוד משעממת, משהו לא הדליק אותי שם. ואז בעלה של חברה שלי רצה לקנות לה בגד לחג, והוא אמר לי נו, אולי תתפרי לה. אז תפרתי לה ולעוד חברה, ופתאום חשבתי שאולי אני אפתח עסק. אפילו לא חשבתי על זה במובן של 'עסק', פשוט חשבתי שאתחיל לתפור ולמכור בגדים".

הקפיצה הראשונה למים הייתה לקראת יריד חגים. "הדלקתי את דורי, הבאתי תופרות, וביחד תפרנו את הבגדים. מאוד מהר התחלתי לעבוד עם מתפרות, תדמיתנית, ייצור, והלכתי ללמוד בשנקר עיצוב אופנה".

דורי, לא היית נשואה, למה דווקא מטפחות? 

"אני מרגישה שהמטפחות נותנות לי מענה שהוא מאוד יצירתי. לא ההתעסקות בגזרות, שזה משהו שפחות מושך אותי, אבל מטפחות הן פריט משמח, הן מייצגות חיים של שמחה, צבעוניות, כיפיות. זה מאוד מתאים לי. אני תופסת את זה כדבר מֵרים. אני אוהבת לוקים קלאסיים, והמטפחת היא אקססורי".

 

אחריות על הזוגיות 

 

בעוד הבנות סוללות דרך חדשה במגזר כמעצבות אופנה דתיות, תחום שעוד היה בחיתוליו, גם הוריהן עברו בשנים ההן תהליכים אישיים משמעותיים. "כל המשפחה של בעלי גרו בגוש קטיף", מספרת אורה, "וגם אנחנו היינו שם בתקופה שלפני הפינוי. מה שקרה בהתנתקות נתן לנו תחושה שיש פער גדול בין העם ובין ההתיישבות. בעלי ממש הרגיש את זה חזק, והוא רצה ללכת ולהתערות יותר בחברה הישראלית".

הם החליטו לעבור מהיישוב פסגות שבהרי בנימין הקרירים לבית שאן החמה. "בחרנו בבית שאן כי זו עיירה קטנה עם בתים פרטיים, משהו חמים ונעים. זה הזכיר לי קצת את פסגות. הרגשתי שזה מקום שיכולה להיות בו שפה אחד עם השני, ומתוך זה יהיו חיבורים מדהימים".

עם הגעתם לבית שאן הם הקימו את ישיבת ההסדר במקום, וגרעין חברתי שעוסק בחיבורים בחקלאות, בזהות יהודית, וגולת הכותרת – מרכז 'חיבורים' לזוגיות ומשפחה, שמציע מענה טיפולי בשלל תחומים ויוצר פעילויות של תוכן ותרבות לחיזוק הזוגיות.

לפני שמונה שנים החליטה אורה לקחת את העשייה במרכז 'חיבורים' צעד קדימה, ולארגן כנס שנתי לזוגיות בבית שאן, שנקרא 'לעורר את האהבה'. "מה זה לעורר את האהבה? זה לעורר את הרצון לקשר, את הרצון לתקשורת. אני חושבת שזה הדבר הגדול ביותר. אני מרגישה שהכנס הזה פותח לאנשים תודעה שהם חייבים להשקיע בקשר", היא מסבירה את החזון שעומד מאחורי היוזמה.

הכנס מועבר על ידי אנשי מקצוע מהשורה הראשונה מתחומים טיפוליים מגוונים, ולאו דווקא מרצים דתיים. בשונה מכנסים אחרים, הוא מיועד לזוגות ולא לנשים בלבד, מתוך תפיסה שהאחריות על הזוגיות היא משותפת. "האחריות על הזוגיות היא לא על האישה, שהיא תבוא ותלמד ואז תחזור הביתה ותנסה למשוך אותו ולשכנע אותו. לא, האחריות על הזוגיות היא של שניכם, של הגבר ושל האישה", מוסיפה הודיה, מתוך חיבור עמוק לעשייה של אמה. "אני מרגישה שאמא שלי מביאה בשורה ארצית. לא רק בבית שאן זו בשורה, בכל מקום שהיא הייתה עושה את זה זה היה חדשני, ואני חושבת שזה שהיא מרימה את זה פה בבית שאן,

אורה, מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת?

"הגיעו אליי זוג שסיפרו שזו השנה השנייה שלהם בכנס, ושהכנס בשנה שעברה פתח להם עולמות והבנה שיש אפשרות לחיות אחרת, ובעקבותיו הם נרשמו לקורסים נוספים".

בבסיס של תפיסת עולמה המקצועית, היא מסבירה שכדי להגיע לרווחה זוגית, צריך להבין מראש שיש אפשרות לחיים משותפים גם אם חושבים אחרת זה מזה, וששתי הדעות לגיטימיות.

"כל המחשבה שלי על הכנס", היא משתפת בכנות, "הייתה תוך כדי ההתפתחות שלי עצמי. גם לי יש דעות וגם בעלי הוא בעל דעה, שנינו אנשים חזקים, וזה כל הזמן היה ללכת בין הטיפות. אני אדם פתוח, שיודע להכיל הרבה מורכבויות בחיים, אדם שסומך על אנשים, ובעלי יותר איש הלכה, יותר מקפיד ממני. ויחד עם זה יש בינינו דיבור, והוא נפתח לעולם שלי, למרות שזה לא היה לו כל כך פשוט".

דווקא המחשבה המשותפת על הכנס הולידה אצלם עומקים חדשים בקשר שלא היו קודם, של חיבור בין העולם הטיפולי שממנו היא מגיעה, לעולם התורני של בעלה. את בחירת המרצים היא עושה בקפידה, בשיתוף איתו. וכך, לצד הרצון לחדש ולהעמיק גם בנושאים שהם טאבו בחברה הדתית, הכול נעשה מתוך דיוק הלכתי וחשיבה מעמיקה. "ככל שאני יותר בהתפתחות בקשר הזוגי שלנו כבעל ואישה, אני מרגישה שאני מצליחה לחדד את הכנס עוד יותר. כי אני מרגישה שהגעתי לנקודה, ועכשיו אני רוצה להגיע לנקודה הבאה".

 

"אישה דתייה מפוארת"

 

כשאני מסתכלת על אורה, דורי והודיה, אני רואה תהליכים שמייצגים במידה מסוימת מגזר שלם. מצד אחד, דור האימהות שעסקו בעיקר במקצועות כמו הוראה, עבודה סוציאלית וסיעוד, בעוד שהיום נשים רבות מהמגזר פונות לכיוונים אחרים ומגוונים. האפשרויות התרחבו, אם זה בתחומי היצירה, האומנות והרוח, אם בעשייה סביב טיפול ומיניות בריאה, ועד הייטק, יזמות ועסקים.

"אני חושבת שמה שבעיקר קורה בעסק שלי הוא הרחבת תודעה לנשים, מי הן ומה הן יכולות להיות", אומרת הודיה. "שכל אחת יכולה להיראות, להשקיע בעצמה, ללכת על עצמה. אני מוכרת בגדים, אבל בסוף אני מביאה גם את הדבר הזה, שנשים יכולות להיות יזמיות, להביא את עצמן לבמה, להביא את העשייה והיצירה שלהן למרחב".

יחד עם ההיפתחות הכללית שחלה במגזר, גם האופנה שינתה את פניה. "אני זוכרת שהיו הרבה שנים שאני קוראת להן 'ימי הביניים של כיסויי הראש'", מיטיבה דורי לתאר. "אני זוכרת שהסתכלתי על אמא שלי ואמרתי לה: אבל מה זה הכובעים האלה, עם הקש והאורגנזה. היה ניסיון לא להיות האישה הזאת עם כיסוי הראש הלבן. ואז החיפוש אחרי מה היא כן, לקח לו זמן להתגבש״.

דווקא בתור נשים שהיו חלק מיצירת השינוי בבגדים ובכיסויי הראש, אני שואלת את דורי והודיה מה קרה למקום של הצניעות באופנה המגזרית.

יש הרבה נשים שיראו את ההפקות שלכן ויתבאסו שלמרות ההשקעה העצומה בסטיילינג ובאופנה, העניין של גדרי ההלכה כבר לא תופס מקום.

“אני לא אייצר בגדים בוטים", מסבירה הודיה את הגישה האישית שלה. "לפעמים אני רואה בגדים שהם לכאורה צנועים, אבל הם בוטים. במקום הזה אני מרגישה שיש לי את העדינות והצניעות שלי. הרבה יורדים עליי שאני מעצבת בגדים מאוד רחבים, כי באמת באופן אישי אני יותר מחוברת למקום שהוא משוחרר ורך יותר עם הגוף. יש לי מחויבות שהבגדים ישדרו משהו כן בנשיות שלנו, שמחובר לגוף, שלא מבטא בוטות".

להודיה חשוב להבהיר שלמרות שהיא עצמה אינה נוהגת לפי גדרי ההלכה, היא מאוד מכבדת אתמי שכן, ומבינה את הצורך. “יש לי לקוחות שהן דתיות ומקפידות מאוד, וחשוב לי שיהיו בכל קולקציה כמה דגמים שיתאימו להן. יש כל מיני רמות, הקהל הדתי הוא מגוון".

מהצד השני של המטבע, אורה מדגישה איך דווקא העובדה שנוצרה אופנה דתית שהיא גם בסטייל, גרמה להרבה נשים לבחור ללכת בצניעות. "אני תמיד רואה שאנשים כותבים בתגובות לדורי על ההפקות שלה 'יואו, מאיפה זה, ומאיפה זה', פתאום נשים מבינות שהן יכולות להיות ממש מהממות ולהתלבש צנוע״.

מה עומד לכן מול העיניים כשאתן מצלמות הפקה לקולקציה חדשה?

דורי: "כשהתחלתי לעשות הפקות אופנה למטפחות, זה היה משהו חדש לגמרי. אני אפילו מסתכלת על ההפקה הראשונה שעשיתי, ועדיין עומדת מאחוריה. דרך האימג'ים האלה את מייצרת שפה, את מייצרת תרבות. אני רוצה לדמיין את חתיכת הבד הזו, אבל היא יושבת בתוך הֶקשר, בתוך עולם. אישה שרואה את זה מקבלת השראה. פעם אוסף הדימויים של 'אישה בכיסוי ראש' היה מסוים -היום הוא כבר התרחב.

"היום אישה יכולה להיות עורכת דין במשרד ממשלתי שכולם שם גברים חילונים, והיא באה עם כיסוי ראש מפואר ומרגישה מצוין עם עצמה. היא לא מרגישה האישה הדהויה עם המטפחת. אנחנו כל הזמן מקבלות הודעות: 'תקשיבי, הייתי בחו"ל וכל הזמן עצרו אותי ושאלו מה זה'. זה לא איזה פריט שאישה צריכה להתחבא מאחוריו, זה פתאום פריט פרונטלי שאישה גאה ללכת איתו.

"מבחינתי זו מגה יצירת תרבות, ובגלל זה אני מאוד מתעכבת על ההפקות. זה לא קל לי, אני תמיד חוצבת שם בסלע. עצם זה שכיסוי ראש הוא בתוך קונספט של הפקת אופנה, זה דבר שאני תמיד אומרת לצוות שלי – מבחינתי ההפקה הזו יכולה להתפרסם ב'ווג'!"

מה החלומות שלכן להמשך הדרך?

אורה: "יש לי חלום שכבר נמצא בתהליכי מימוש – לבנות מבנה למרכז משפחה, שיכיל חדרי טיפול וחדרים גדולים להרצאות ולסדנאות. מרחב רוחני, נפשי, שנוגע בכל הלבבות, שיכיל פעילויות שקשורות להעלאת התודעה, לחיבור לעצמי בקשר הזוגי, בקשר שלי עם עצמי ועם בוראי. בעיני רוחי אני רואה הרבה פעילויות וסדנאות באווירה אינטימית ורגועה שיוצרת יכולת לחיות חיים מלאים, טובים ושמחים".

הודיה: "מעבר לחלום העסקי, יש לי חלום ללוות נשים בחיפוש אחר הייעוד שלהן ולמצוא את הדרך להגשמה. זה לא משהו שהוא בהכרח כלכלי, אבל אני רואה שמעניין אותי המפגש האנושי, לגלות את הייעוד ולפתח שם תודעה מתרחבת, לצד המימוש והפרקטיקה של העשייה".

דורי: "לפני המלחמה הייתי מכוונת לפרוץ לחו"ל כמותג בין לאומי, אבל המלחמה טרפה את הקלפים. קשה לי עכשיו לחשוב על חלומות גדולים כשהאחים שלנו עדיין שבויים בעזה. אני מרגישה שכבר עכשיו החלום שלי קורה – ש'אתכסיא' זו אימפריה, שיש לי חיים רגועים ואפשרות לחיות, ליצור, לרכוב על סוסים, לעשות מה שאני אוהבת ולגדל את המשפחה שלי בנחת".

 

צילום: נעמה שטרן

איפור: אורי אזולאי, אורנת חכים

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן