אני לא אשת טיפול
כלומר, אני לא מטפלת אבל אני בהחלט גאה לומר שאני מטופלת.
שנים שעולם הטיפול התפרש כחולשה. אנשים באים ואומרים לי-"למה שאלך לטיפול? אין לי שום בעיה! הנה, עובדה. אני מסתדר לא רע עם החיים."
בעייני זה הפוך, הולכים לטיפול כי אנחנו ראויים לטפל בעצמינו.
אין אדם שלא חווה קשיים. אין אדם שלא מתמודד עם משברים לא פגשתי אדם שלא עובר אתגרים.
זה הכרחי,תבינו, כדי לחיות בעולם הזה שלנו, שכל אחד ימצא לו מישהו, ששם הוא יוכל להניח את חדרי ליבו בלי קירות, בלי הגנות בלי לפחד מאיך זה נשמע או נראה.
בחדר הטיפולים שלי אני יודעת שמותר לי להרגיש הכל גם את מה שבחוץ ישמע פסול או אסור או מסוכן מול המטפל אני מבקשת להיות בתנועה של הנפש כי לעמוד במקום פירושו לא לחיות ואני חיה ורוצה לחיות. לחיות באמת. לא לקום בבוקר ולעשות הכל על אוטומט. אני רוצה לחוות את מה שאני זוכה להחזיק בשתי ידיי מול איש מקצוע. אני יודעת שאני לא בתחרות על מקום הדיבור, על מידה ההקשבה. כאן זה רק אני והמטפל/ת.
יד מושטת. טיפול, אילוסטרציה
מצאתי שיש בי הערכה עמוקה ואנשים שמספרים לי שהם מטפלים בעצמם.
לא חייבים לעבור חיים הזויים כדי ללכת לטיפול. כולנו מתמודדים במערכות יחסים שונות, הורים-ילדים-אנשי חינוך-חברים/ות והמפגש הזה מצריך כוחות נפש, בחירות נכונות כל פעם מחדש
ולפעמים,זה כבד ללכת פה לבד בעולם, וצריך איזו יד מושטת, מקום שבו נוכל לתת לדמעות לרדת על הלחיים בלי להתבייש. בלי לספר סיפורי כיסוי ללב מקום שבו בסוף נפגשו את עצמינו הכי עמוק שאפשר.
מחדר הטיפולים אני יוצאת תמיד יותר קשובה. לעצמי וממילא לסובבים אותי, לבעלי, לילדיי, לכל מי שאיתי. היום זו כבר לא בושה ללכת לטיפול, להפך. זו באמת זכות ומי שמרגיש ראוי לחיות, הולך לטיפול. התנועה הנפשית הזו מחייבת התקדמות, מחייבת שינויים כל הזמן, מכריחה את הכלי שאנחנו לגדול.
אתם ראויים לחיות,
לכו לטיפול.
