"לעתים, בתקופה שנראה שהלומדת נוגעת באור,
נמצאת בחיבור ובאיזון, מופיע יום שיש בו עצב.
אז תפתח ראייתה למקום הזה ותעשה צפייה.
לא תחפש את סיבת העצב, לא תחטט בעומס,
אלא תראה כי נפלה בידה הזכות להכיל עצב
שחיכה שתהיה מסוגלת להכיל".(ימימה אביטל ע"ה)
הימים שלפני חנוכה חשוכים וקצרים, ומועדים לעצבות או לנמיכות הרוח בתוכנו. החלק המקסים שלפנינו מדבר על העצבות והחרדה, אולם ימימה, בדרכה המיוחדת, מראה לנו עד כמה העצבות והחרדה הן רק סימן לכך שאנחנו בדרך הנכונה.
העצבות עלתה דווקא בזכות זה שהתחזקנו. אילוסטרציה
המבנה המתואר כאן הוא שלפעמים דווקא כשנראה לנו שאנחנו במקום טוב, מאוזן והכל עובד יחסית טוב, מופיע יום שיש בו עצב, סוג של מועקה לא מובנת.
על פי רוב, רגעים כאלה מבהילים אותנו, ואנחנו מפרשות אותם כאובדן של כל הטוב שהצלחנו להשיג עד כה. שהרי, אם הצלחנו במשך תקופה שלא לכעוס ופתאום כעסנו, סימן שאיבדנו את מה שעשינו, וכעת עלינו להתחיל מהתחלה.
בא הלימוד ומחדש לנו מבנה חדש: העצבות, או כל סוג של עומס וחולשה, לא עלו בגלל שכל מה שעשינו עד עכשיו לא היה יציב, אלא בדיוק להיפך: בזכות זה שהתחזקנו, המערכת שלנו יכולה כעת לשחרר מתוכה חלקי עומס שהיו רשומים בה ממילא, עוד מילדות. בזכות זה שהתחזקנו, נוכל להכיל את החלקים הללו, את העצבות, את הכעס, את החולשה, בלי ליפול. נפלה בידינו הזכות להכיל עצב שחיכה בתוכנו עד שהמערכת תתחזק מספיק, וכעת, משהתחזקנו, אנחנו יכולות להכיל אותו.
כשמופיעה העצבות, קשה לנו לעמוד מולה פנים אל פנים, אז אנחנו ממהרות לחטט, לחפש סיבות, "כשיש עומס – ממהרים לעשות עשייה" (ימימה), ואילו כאן נאמר לנו "לתת לדברים להיות". פשוט לפתוח את הראייה ולִצפות, כמו בסרט שמוקרן על המסך לפנינו, בלי לנסות להזיז את הדמויות ולהכניס להן משפטים לפה. רק לצפות כמעט מבחוץ, ממידת רוחק. ככל שלא נחטט בעצבות, היא תוכל להשתחרר בצורה תקינה יותר, ללא התנגדות ומאבק.
הרצון לתקן מהר מהר את העצבות נובע מעומס, כי קשה לנו להיות עצובות, המערכת מפרשת את העצבות כאי-תקינות ואף נבהלת מקיומה. ואילו כאן נאמר לנו ההיפך: ככל שנרשה לעצמנו להיות עצובות ולהרגיש את העצבות הזו במלואה, כך היא תוכל להשתחרר מאיתנו ללא שאריות של מיותר, ואף יותר מזה, אם נלמד את מלאכת העצבות, היא תוכל לתת לנו מברכותיה.
מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו
