הרחיבי מקום אוהלך 

חולשה תקפה אותי. נשכבתי על המיטה ובהיתי בערמות הארגזים שהתגבהו להן. הארונות ריקים. רגע נתתי לעצמי להרגיש את זה: כל החיים נכנסים לקוביות. הדברים של כל יום, הדברים של פעם בשנה. בגדים, כלים, ספרים. מתקלפים ממה שמגדיר, שעוטף, שנותן יציבות. 

אנחנו עוברים בחזרה למרחב עם. בחודש הראשון נגור בצימר של חברים, כי הדירה הזמנית שלנו לא פנויה עדיין. והדירה "זמנית" כי אנחנו רוצים לבנות בית בקרוב. 

מחשבות על בית. זמן היריון של בית משתנה אצל כל אחד. אצלנו זה לקח זמן. אולי כי להכות שורשים באדמה קשה לנו יותר מלהכות שורשים ברוח. ורצינו ללכת עם הרוח לאן שהיא לוקחת אותנו. אולי הגענו לשלב שזה לא סותר. 

 

שפות שונות, לב אחד

 

אנחנו במסעות. לומדים לא לפחד מהתנועה. מחוויות חדשות. נכון, לוקח זמן להתמקם כל פעם, ללמוד את שפת המקום. את האנשים סביב. את הקודים שעובדים ואת אלה שפחות. אבל גמישות תודעתית זה נכס יקר. להרחיב את שפת הלב, להכיר את הניואנסים של הניבים המקובלים בכל חברה ואזור. אני כל כך אוהבת את זה. 

כשהייתי ילדה הייתה העלייה הגדולה מרוסיה, וברגע הפכנו להיות מוקפים בצלילים של השפה הזרה שלא הכרתי. יום אחד היה ילד שזרק אבנים על הבית שלנו, אז ניסיתי לגשת אליו והוא ברח, ורצתי אחריו, והוא נכנס לבניין, ונכנסתי אחריו, הוא עלה שתי קומות ופתח את הדלת וטרק אותה, ואני הגעתי כמה שניות אחרי, ובלי להתבלבל דפקתי בדלת. 

פתחה לי אמא שלו, ובמבטא רוסי כבד שאלה בהתקפה: מה את רוצה מילד שלי? ועניתי לה, הוא זרק אבנים על בית שלי, תגידי לו לא עושה את זה שוב! והיא הסתכלה עליי בשוק, ואז קלטתי… שגם אני דיברתי במבטא רוסי כבד. התביישתי, כי חששתי שהיא תחשוב שזה מתוך לעג, אבל זה פשוט יצא ממני. ואז היא רק אמרה, בסדר. והלכתי. 

באותה שנה הצגתי תפקיד ראשי בהצגה על עלייה לארץ. הייתי סשה, אחלה סשה. 

משהו חדש. וטוב 

שואלים אותי איך הילדים הסתדרו, איך הם יסתדרו. וזה מורכב, אבל גם פשוט. כי אם אני מאמינה שה' מוליך אותי, אני מאמינה שהוא מוליך גם אותם. הם לומדים גמישות, מכירים עוד אנשים ובעיקר שפות. וזה כל כך חשוב ויקר.

אנחנו בדור שבו קריטי שנדע לתרגם עולמות פנימיים לשפה מובנת. לכאורה כולנו דוברי אותה שפה, העברית שחיכתה שנות אלפיים. אבל כמאמר השיר הידוע, היא תמתין לך, ולך, ולי, עד בוא השחר.

להחיות את השפה ולברוא איתה עולם, זאת משימה ענקית. היא זאת שתביא את השחר.

ואיך מתרגמים? זה מתחיל בהבנה שאני לא מבינה. שעולמות שלמים ונסתרים של כוונות מסתתרים מאחורי כל מילה, ואני שואלת, למה את מתכוונת כשאת אומרת את מה שאת אומרת? זה פותח לי צוהר לעולם אחר, שלפעמים יהיה חדש עבורי. ואני רוצה לא לפחד ממשהו שחדש לי. 

כשמשהו נשבר, לפעמים הכאב הוא רק כי המוכר נלקח ממני, ועכשיו אין לי את הקערה ההיא למרק שכל כך אהבתי. היא איננה. אבל יש כלים חדשים שרוצים להתגלות במציאות שלי. אולי הם אפילו יותר מתאימים? 

אני רוצה להחזיר למילון הפנימי מילים שקצת נשכחו, כמו סקרנות, חקירה, פתיחות, חדוות גילוי. בשביל מקום חדש לפעמים צריך להסכים לשחרר את הישן. אני בודקת עם עצמי, רגע לפני שהמוביל מגיע ומעמיס את הקרטונים שלנו והפסנתר, בפעם העשירית… 

את מוכנה לחדש? נכון, את חוזרת למקום מוכר ואהוב, מתל אביב למרחב עם שבה גרנו שמונה שנים. ועדיין… זה חדש, כי את חדשה, וכולם, והארץ, והשמיים. המחדש בטובו בכל יום תמיד. 

חדש זה טוב. רק לפתוח ידיים, ולהמשיך להרחיב כלים ולהמשיך לנסות להביא את השחר.

 

מתוך גיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן