כאן לא בונים

כל כך הרבה משפחות איבדו את ביתן או פונו במלחמה הזו, עד שעיסוק בקנייה או בנייה של בית חדש נראה קצת כמו מותרות. אבל המשבר המתמשך בענף הנדל"ן כתוצאה מאי־הכנסת פועלים פלסטינים לישראל נתן את אותותיו על הענף כולו, והותיר משפחות רבות בחוסר ודאות לגבי הבית שכבר החלו לבנות או הפרויקט שבו קנו את ביתם ושנעצר עד להודעה חדשה. 

הקיץ הוא זמן של תנועה בשוק הדיור. בדרך כלל משפחות רבות מנצלות את החופש הגדול כדי לעשות שינוי במקום המגורים, אך הקיץ הנוכחי מביא איתו שאלות לא פתורות על גורל הפרויקטים הרבים שנתקעו באמצע. כך למשל במקרה של משפחת פיוטרקובסקי מבית חגי. 

"היינו אמורים לקבל את הדירה שקנינו במרץ האחרון, ועכשיו אנחנו תקועים", מספרת רעות פיוטרקובסקי, אם לשלושה ילדים. "כדי לא להעביר את הילדים מוסדות באמצע השנה וגם לחסוך את השכירות בירושלים, עברנו בתחילת השנה לגור באופן זמני בקרוואן ביישוב, אבל הבנייה נפסקה. אף אחד לא צפה את המלחמה". רעות ובעלה עברו ליישוב עם שני ילדיהם, ובמהלך השנה נולדה להם ילדה נוספת, כך שהעסק הפך לצפוף במיוחד. הקרוואן הזמני הפך בינתיים לקבוע, ואין כל צפי להתקדמות הפרויקט.

על פי החוזה שחתמו עם החברה שבונה את הפרויקט, הבנייה יכולה לעצור למשך שנים עד שהיישוב יאשר הכנסת פועלים ליישובים. "זה פלונטר", מסבירה פיוטרקובסקי. "אנחנו מפחדים משבעה באוקטובר נוסף, כולנו מניחים ויודעים שהפועלים בעוטף נתנו מידע למחבלים של החמאס, ואנחנו גם ממש לא רוצים לפרנס את האויב, כשאנחנו מבינים שזה מה שהוא עושה עם הכסף שהוא מקבל מאיתנו". אך מאידך גיסא, גם לאי־המשכת הבנייה יש מחיר. "כולנו כבר רוצים בית. העובדה שאנחנו לא ממשיכים את הבנייה, לא מאכלסים עוד בתים, ולא מפנים את הקרוואנים שלנו בשביל זוגות צעירים שמתחתנים, זו גם פגיעה באיכות החיים וגם גול עצמי להתיישבות".

מה הרוח ביישוב?

"זה מאוד מתחלק. יש הרבה מאוד שמתנגדים לכניסת פועלים ערבים. גם אני מאוד מתנגדת, כי הפרויקט ממש באמצע היישוב, וזו סכנה למשפחות שמסביב. ברגע שכן יכניסו פועלים יהיה צורך באבטחה כבדה מאוד. מצד שני, מה האופציה האחרת? אנחנו מקווים שזה כן יקרה, כי נשארו רק שלושה חודשים של עבודה בפרויקט".

פועלים מחו"ל זו אופציה?

"יש אנשים שחושבים שאם נלחץ על החברה ונגיד שאנחנו לא מוכנים לכניסת פועלים ערבים, הקבלן יהיה חייב להביא פועלים מהודו או מסין, אבל לעומת זאת יש שאומרים שהחברה דווקא תתנגד והפרויקט ימשיך לעמוד בלי לזוז. אי אפשר לדעת מה יקרה, כי חוקית יש להם עוד טווח זמן שבו הם מוגנים מתביעה, ודווקא הפוך, הם אלה שיכולים לתבוע את היישוב. השמועה אומרת שזה כמעט קרה באחד היישובים, ובגלל זה חזרו לעבוד בו".

 

שוק בהקפאה 

 

גם שלב ב' בפרויקט 'נאות נריה' של חברת הרי זהב נעצר, כמו פרויקטים רבים אחרים. "יום למחרת שמחת תורה היו אמורים להתחיל בעבודות פיתוח, והכול נעצר", משחזרת רעות נחום, משווקת הפרויקט ותושבת היישוב נריה, "היה איסור על כניסת פועלים והכול היה לוט בערפל". בחודש וחצי הראשונים, הסוגיה אפילו לא העסיקה אף אחד: "אנשים היו בהלם של חרדה קיומית, עסקאות שהיו אמורות להיחתם אחרי שמחת תורה הוקפאו, אנשים אמרו שהם לא יודעים מה יהיה והכול נעצר".

הזמן שחלף אומנם הפשיר את הכלכלה הישראלית מהקיפאון, אבל כשמדובר בנדל"ן המצב מורכב יותר. "שוק הנדל"ן עובד לפי היצע וביקוש", מסבירה נחום. "אם הביקוש רב ואין הרבה היצע, המחירים עולים, וזה מה שקורה בשני העשורים האחרונים במדינת ישראל: אין מספיק פרויקטים של בנייה ביחס למספר האנשים שנכנסים לשוק מחפשי הדירות כל שנה, ולכן המחירים לא מפסיקים לעלות". 

בתקופה שבה המחירים גבוהים ממילא, המלחמה הנחיתה מכה נוספת על הענף. "עצירת הבנייה יצרה פקק – הקבלנים לא ממשיכים לבנות ואין התחלות בנייה חדשות, אבל אנשים ממשיכים להתחתן, המשפחות ממשיכות לגדול, ולתוך מאגר מחפשי הדירות נכנסים כל הזמן אנשים חדשים. כשהפקק ייפתח מחירי הדירות יקפצו פי כמה. זה מה שהיה גם בקורונה". 

הייתה התלבטות אם להכניס את הפועלים הפלסטינים?

"בהתחלה זאת לא הייתה שאלה, היה להם איסור להיכנס למדינת ישראל בכלל וליהודה ושומרון בפרט. בשלב מסוים צה"ל אישר כניסת פועלים פלסטינים, בכפוף להחמרה משמעותית בנהלים, עם תוספת שמירה וביטחון. מרבית היישובים עדיין מסרבים לאפשר את הכניסה שלהם, אבל גם היישובים עצמם נמצאים באיזושהי קריעה, בגלל שכל אופציה אחרת היא גם כן מורכבת". 

לדבריה, גם האפשרות של פועלים מחו"ל עלתה, אך התגלתה כמורכבת לא פחות: פועלים סינים אינם יכולים להיכנס ליהודה ושומרון בגלל דרישת הממשלה שלהם, וגם אם מביאים פועלים ממקומות אחרים כמו הודו ומולדובה, הקבלן מחויב לדאוג להם לדיור. "להביא ליישוב קטן כמו נריה 40 פועלים מולדובים שמסתובבים בלילה ביישוב, זה הרבה פחות הגיוני מלהביא פלסטינים ששומרים עליהם בארבע עיניים. אז כל אופציה היא אופציה גרועה. 

 

אתם מזהים יותר פחד עכשיו להגיע לגור בהתנחלויות, בגלל המתיחות?

"האמת שלא. קודם כול, מי שפחד לפני פוחד גם עכשיו. אבל הבינו שגם המקומות הבטוחים הם כבר לא בטוחים, ושיש פה משהו שאומנם הוא שקט מתוח, אבל הוא שקט. בזמן שכל המדינה רעדה מטילים לא נפל פה טיל אחד ולא הייתה פה אזעקה אחת מתחילת המלחמה. לכן משהו השתנה בתפיסה". 

נחום היא עובדת סוציאלית במקצועה, שנקראה לשווק את הפרויקט עוד בשלב א', לאחר שיזמי הפרויקט הבינו שכשאנשים מגיעים לקנות בית ביישוב, הבית עצמו הוא רק מרכיב אחד בעסקה. "אתה קונה גם חינוך, שכנים, וכל כך הרבה דברים אחרים שלא קשורים למבנה, ולכן ראו שיש יתרון למשווק מתוך היישוב שיוכל לתת את המענה, ופנו אליי. הייתי רכזת הקהילה ובדיוק חזרתי אז לעבודה סוציאלית. אמרתי שאנסה, ומאז אני פה", היא מחייכת.

 

עובדים בעברית 

 

כאמור, אפשרות שרבים בוחנים כעת היא מעבר לעבודה עברית. "הרבה אנשים עברו עכשיו לבנייה יהודית, שלרוב זו בנייה קלה, אבל עדיין, אין מספיק פועלים יהודיים", מספרת שני אדלר, אדריכלית עצמאית תושבת עשהאל.

בנייה קלה אמורה להיות זולה יותר?

"לא בהכרח. ההגדרה של בנייה קלה בארץ היא כל סוגי הבנייה שהם לא הבנייה הקונבנציונלית מבטון ומבלוקים. זה כולל בנייה מחומרים זולים יחסית או יקרים מאוד – תלוי באיכות. בארץ התחילה מגמה לבנות מחומרים קלים גם לפני המלחמה, אבל לדעתי בגלל המחסור בפועלים הבנייה הקלה, שהיא חלק מטכנולוגיות הבנייה המתקדמות, תתחיל להיות נפוצה יותר". 

מורכב לעבור מבנייה רגילה לקלה?

"כדי לשנות צריך להחליף את כל התוכניות ולהוציא היתר מחדש", מבהירה אדלר. "אם מתכננים מראש בית בבנייה קלה זה פשוט יותר".

למרות המצב, היא מתארת שאנשים כן מתחילים לתכנן ומגישים היתרים. "שלב התכנון לוקח זמן בכל מקרה. אם אתה בתחילת התהליך, להקדיש זמן לתכנון זה יתרון – אפשר לדייק את התוכניות יותר ולראות אם הן באמת מתאימות לצרכים שלך. הבעיה היא עם אלה שנמצאים בתחילת בנייה או באמצע בנייה, שלא ציפו למצב הזה ולעלויות שזה יגרור".

"יש ביקוש מטורף כי כולם תקועים", מצטרף לדברים גם נתן בן אלבז, מנכ"ל חברת הירשבן בע"מ – בנייה ויזמות, שבונה בתים בעיקר באזור ירושלים. "הרבה אנשים שכבר קיבלו היתרים אומרים שהם כבר חודשים מחפשים קבלן ולא מוצאים, וגם מי שמוצא – המחירים קפצו לפחות בשלושים אחוז, לפעמים גם בחמישים אחוז ויותר". 

בעקבות הפניות הרבות לפועלים הקיימים, המחיר שהם דורשים עלה מאוד. "פועל ערבי שפעם היה לוקח 500-400 שקלים ליום, מבקש היום 1,200-800, וגם כך קשה לקבלנים למצוא פועלים נאמנים שמגיעים כל יום לעבודה. מבחינת התמחורים ללקוחות יש פערים גדולים מאוד, כי הקבלנים שהצליחו למצוא פועלים שוברים את השוק. גם המכולות והטרקטורים – כל אחד מבין שיש לו ביקוש גבוה ומעלה את המחיר, והייתה גם התייקרות של החומרים בעקבות החרמות של טורקיה, שמייצאת קרמיקה וחומרים סניטריים, שלא הקלה את המצב".

מלבד עליית המחירים, התמודדות נוספת שמשפיעה על זמינות הצוותים לעבודה היא הגיוס למילואים. במקרה של בן אלבז, הוא והשותף שלו עשו חודש מילואים ביחד עוד לפני המלחמה, ואז גויסו לארבעה וחצי חודשים נוספים. "ברוך ה', תוך כדי המלחמה הצלחנו להתגבר ולארגן צוותים של ערבים ישראלים וכך למסור עבודות תוך כדי המלחמה", הוא מתאר, "אבל זה באמת היה מצב מורכב – שילוב של קבלנים במילואים יחד עם הרכבת צוותים מחדש כדי לסיים עבודות".

איך הצלחתם בכל זאת?

"המזל הוא ששירתנו יחסית קרוב לירושלים, אז כל אחד מאיתנו הצליח לקפוץ לעבודה פעם בשבוע ולעבוד בשלט רחוק, וגם הלקוחות הבינו". 

"את רוב המילואים עשינו בכפרים", הוא מספר, "הפן המבצעי של המילואים היה בעיקר מעצרים באזור של רמאללה וכל הכפרים שמסביב. כך היינו ארבעה וחצי חודשים ברצף בכפרים של הפועלים שאנחנו עובדים איתם".

פגשתם אותם?

"היינו רעולי פנים, אז פחות יצא לנו…" הוא מחייך.

כשאני שואלת את בן אלבז אם כדאי להביא פועלים מהמזרח, הוא עונה שהמחירים יקרים יותר וגם שיטת העבודה שונה. "זו תפוקה אחרת, מנטליות שונה, וגם קשה להשיג אותם. בדרך כלל בחברות גדולות קל יותר להוציא אישורים". 

 

המשך הכתבה בגיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן