להוציא את הכביסה המלוכלכת

פעם ראשונה שראיתי את הפוסט של חברה שלי בו שאלה אם למישהו יש בנמצא ציפרלקס, כי לה בדיוק נגמר, עיקמתי פרצוף. "ככה להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה?"
אבל אז התחילו התגובות לפוסט שלה, שהיו, מסתבר, ערימות של כביסות לא פחות מלוכלכות: "מה עם ציפרמיל, יעזור לך?" – "מניסיון, לא כדאי להחליף סוג באמצע" ועוד ועוד.

לפניה ואחריה רצו לי בפיד פוסטים של חיוכים, והילדים היפים והבעל האהוב והעיניים של האמא הטרייה שנראות אחרי מלא שעות שינה. אבל היא, עם אומץ שעוד לא ברור לי מאיפה, העיזה לעשות את מה שכולנו נוטות להימנע ממנו.
אישה עם תעוזה להגיד שלא הכול ורוד, אישה שמעזה לעלות על במת "החיים שלי מושלמים" ולהגיד שהיא מתמודדת עם חרדות.

ואני שואלת את עצמי (ואת השכנות שאני פוגשת מחויכות בחדר המדרגות), למה לנו ללבוש את מסיכת "החיים המושלמים" רוב חיינו, אם ברור לנו שגם זו ששואלת לשלומי חווה דברים דומים?
מה היה קורה אם רק היינו מעזות, כששואלים אותנו- "נו, איך הקטן?" להגיד באמת כמה חסרות לנו שעות שינה, כמה היינו מתות לעוד רגע אחד של שקט, לחזור לעצמנו. כמה היינו רוצות כבר להסיר את הפיג'מה ולצאת כמו כל אישה אחרת מהבית ולהרגיש בת- אדם, לראות מה התחדש בעולם שמחוץ לטיטולים ולמגבונים.
מה היה קורה אם באותה נשימה שבה אנו מאחלות לבחורה "מזל טוב", בחיוך גדול, שסופסוף התחתנה, גם נאחל בהצלחה במריבות עם בעלה? בהצלחה עם השתיקה הצורמת שמגיעה אחריה. בהצלחה עם אותם הרגעים שבהם היא כל- כך תכעס עליו, עד שלא תמצא בו נקודה אחת טובה.

אחת הדרכים להפחית את תחושת החרדה, היא לדעת שאת לא לבד בסיפור הזה. מה שאת חווה זה אנושי, זה הגיוני, זה קורה לכולן. אני נוטה לחשוב שאם רק היינו מעזות קצת יותר להוציא החוצה, מרשות לעצמינו להניח גרב או שניים שלא מריחות במיטבן, החוצה, היינו חוות הקלה. היינו עוזרות למכרות שלנו לחוות הקלה.
משהו בתחושת הבדידות שלנו היה מתפוגג.
לא יודעת מה עלה בגורלה של חברה שלי באותו הערב, שהייתה צריכה ציפרלקס להשקיט את הנפש הסוערת. אבל מהתגובות החמות שקיבלה, ובעיקר מלדעת שהיא לא לבד בקושי הזה,
אני מאמינה שהיא קיבלה את התרופה שהייתה צריכה.