מחכה לשובו 

 

"החיים שלנו נעצרו בשבעה באוקטובר", מתארת שלי שם טוב את המציאות הכאוטית שבה היא חיה כבר למעלה מ־250 ימים. "זה סיוט מתמשך. אנחנו בהישרדות ושום דבר לא נשאר כשהיה. אנחנו ישנים מעט מאוד בלילה, וכשמתעוררים בבוקר מפחדים לפקוח את העיניים, כי לא יודעים מה יביא היום החדש. אנחנו זוכים לראות אור יום, כשעומר לא ראה אור יום כבר כל כך הרבה ימים. כששותים קפה, כשמתרחצים או כשיוצאים להליכה, אנחנו כל הזמן זוכרים שעומר רעב, שלא נותנים לו להתרחץ, בטח לא לחלץ עצמות. הוא שם בכל פעולה שאנחנו עושים במהלך היום". 

שלי שם טוב (51) היא אמו של עומר בן ה־21 שנחטף ממסיבת הנובה בבוקר שמחת תורה. בימים כתיקונם היא מעצבת פנים ומאמנת נשים למציאת אהבה וזוגיות, אבל עכשיו, כבר למעלה משמונה חודשים, היא רק אמא של עומר. 

"לעומר יש צליאק והוא צריך מזון מיוחד. הוא כבר שמונה חודשים בעזה, בקושי אוכל, ובטח לא את מה שהוא צריך לאכול. זה אומר שמערכת החיסון שלו נחלשת. עומר גם אסתמטי, כמוני. כשאני קמה בבוקר ואין לי אוויר, אני רצה לקחת את המשאף וחושבת על עומר, שאפילו לנשום כמו שצריך הוא לא יכול". איתי רגב, שחזר משבי החמאס לאחר שהיה צמוד לעומר במשך כל תקופת שביו, סיפר לשלי שאת השיעולים של קוצר הנשימה היה עומר מחניק מתחת לשמיכה כדי שלא יישמעו בחוץ.

 

"ברוכים הבאים לגיהינום"

אנחנו נפגשות בהרצליה, בבית היפה של משפחת שם טוב. עומר הוא בנם הצעיר של שלי ובעלה מלכי, ויש לו עוד אחות ואח. 

"בשישה באוקטובר חגגתי יום הולדת 51", משחזרת שלי. "נסענו כל המשפחה לירושלים, אכלנו ארוחת בוקר כיפית והסתובבנו בין החנויות כי הילדים רצו לקנות לי מתנה. היה יום כל כך נעים וכיפי, ובדרך חזרה הביתה הסתכלתי לשמיים ואמרתי: תודה, בורא עולם! יש לי כל מה שאני צריכה. הייתי בהודיה מלאה". 

בערב עומר יצא ואמר שהוא נוסע לפסטיבל. בשש וחצי בבוקר התעוררה שלי מהאזעקות. "שוחחנו עם עומר בטלפון, הוא אמר שגם שם יש אזעקות, ושהוא יחזור הביתה מאוחר יותר. בסך הכול אנחנו רגילים לאזעקות, אז אפילו חזרתי לישון", היא נזכרת. "אחרי שעה מלכי העיר אותי ואמר לי שמשהו חריג מאוד מתרחש בדרום. התחלנו לדבר עם עומר, וככל שהזמן עבר הוא נהיה מפוחד יותר ולחוץ יותר". 

השיחה האחרונה הייתה ברבע לתשע בבוקר. "הוא היה מאוד מבוהל ואמר 'נכנסנו לרכב באחד החניונים ואנחנו מנסים לברוח'. הבת שלי ביקשה ממנו שישלח לה מיקום בזמן אמת. הוא שלח נקודת ציון בטלפון והתנתק. הסתכלנו על הטלפון וראינו שהנקודה זזה, נעצרת, ופונה לכיוון הגבול. הבת שלי אמרה, 'משהו לא בסדר, משהו לא בסדר', והתחילה לבכות. ראינו איך הנקודה עוברת את הגבול לעזה, אבל לא רצינו להאמין, קיווינו שאולי גנבו לו את הטלפון". 

מלכי נסע לדרום כדי לחפש את עומר, ושלי נשארה בבית וניסתה להשיג מידע. בשעה שמונה בערב היא קיבלה שיחה מחבר של עומר שאמר שחמאס הוציא סרטון בטלגרם והוא כמעט בטוח שרואים שם את עומר. "הייתי במצוקה נוראית והתחלתי לבכות ולרעוד. בסרטון רואים את עומר כפות על רצפה של טנדר. אחי, שהיה ביחד איתי, צעק לי: 'שלי! אני התפללתי שזה מה שיהיה! הוא חטוף, אבל הוא חי! הוא חי!'" 

מה עושים במצב נוראי כזה?

"הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב באינסטגרם ובפייסבוק שעומר ככל הנראה חטוף, ושאם יש עוד משפחות שנמצאות במצב הזה, הן מוזמנות ליצור איתי קשר. בשבעה באוקטובר המדינה נעלמה ואף אחד לא ענה לטלפונים. היה כאוס מטורף". 

בעקבות הפוסטים של שלי החל מבול של טלפונים ממשפחות שלא ידעו מה קורה עם קרוביהן. "הפכנו לחמ"ל. חברות שלי ישבו עם מחברות והתחלנו לרשום פרטים של משפחות וחטופים". כך התחיל להיבנות מטה משפחות החטופים. לפגישה הראשונה של המטה, כיומיים אחרי הטבח, הגיעו גם שמחה גולדין, אביו של הדר גולדין, ואבירם ואופק שאול, אחיו של אורון שאול. 

"דיברנו על מה צריך לעשות ואיך לפעול. אחרי שכולם סיימו לדבר, שמחה גולדין ביקש לומר משהו, והדבר הראשון שהוא אמר היה 'ברוכים הבאים'. עבורי זה היה כמו חץ בלב, כי ברוכים הבאים אתה אומר למישהו שאתה שמח לראות. מיד הבנתי שהוא מתכוון ל'ברוכים הבאים לגיהינום'". 

לאחר שגולדין דיבר, פנתה שלי לאחיו של אורון שאול וביקשה שיאמר משהו. "הוא אמר לי: 'שלי, אין לי כוח. במשך תשע וחצי שנים דיברתי עם כל השרים וראשי הממשלה בארץ ובעולם, צעקתי, שָבַתי… פשוט אין לי כוח'". ואז שלי ביקשה לדבר: "אמרתי שקודם כול אני מבקשת סליחה על כך שאני, שלי שם טוב שגרה בהרצליה, שמאוד הזדהיתי עם הכאב של משפחות גולדין, שאול, מנגיסטו וא־סייד, שמאוד רציתי שהאהובים שלהן יחזרו הביתה ואפילו השתתפתי באיזו עצרת – מעבר לזה לא עשיתי כלום. עכשיו עומר שלי חטוף, ויכול להיות שזה העיתוי שגם האהובים שלהם יחזרו הביתה. הבטחתי לעשות הכול כדי להחזיר לא רק את עומר אלא גם את שאר החטופים". היא שותקת רגע ואומרת: "יש חטופים חיים בעזה כמעט עשר שנים, והם היו שקופים לחלוטין". 

האמנת שיעבור כל כך הרבה זמן ועומר עדיין יהיה בשבי?

"היינו מאוד נאיביים והיינו בטוחים שתוך שבועיים כולם יחזרו", היא נאנחת. "לא דמיינו בסיוטים הכי גדולים שלנו שאחרי שמונה חודשים עומר עדיין יהיה שם". 

 

המלאך שחזר להציל 

 

אני מבקשת ממנה לחזור ליום הנוראי ההוא, של שבת שמחת תורה, ולספר על מה שידוע להם מהחטיפה של עומר. היא מספרת שעומר הגיע למסיבה יחד עם חבר, ושם הם הכירו חבר נוסף בשם אורי דנינו. 

"כשהכול התחיל, אורי דנינו הצליח לצאת, אבל כשהוא הבין שמשהו רע מאוד קורה הוא חזר למסיבה כדי לאסוף את עומר ואת האחים מיה ואיתי רגב, שגם אותם הם הכירו במסיבה". כשמיה, איתי ועומר עלו לרכב של אורי דנינו, זה היה הרגע שבו עומר דיבר עם שלי ואמר לה שהוא ברכב ושהם מנסים לברוח. 

"שתי דקות אחר כך הגיע טנדר של מחבלים שריסס את האוטו בכדורים. אורי קפץ מהרכב ונעלם, איתי ומיה נפצעו, ועומר לא נפגע. המחבלים שלפו את שלושתם מהרכב ונסעו איתם לעזה". לגבי אורי דנינו אין מידע עד היום, וגם הוא נחשב לחטוף בידי חמאס. "הוא המלאך שחזר לנסות להציל אותם", היא אומרת בצער.

מיה ואיתי רגב שוחררו בעסקת החטופים הראשונה, ומהם היא קיבלה מידע ואות חיים אחרון מעומר. "הם סיפרו שכשהם נכנסו לעזה, הכניסו אותם למבנה שבו היה פיר של מנהרה, הורידו אותם למנהרה וחקרו אותם. הם קיבלו מכות כי החמאסניקים רצו לדעת אם הם חיילים. אחר כך זרקו להם תחבושות, ועומר חבש את מיה ואיתי שהיו פצועים, אבל המצב שלהם החמיר, אז לקחו אותם לבית החולים". 

מיה נותחה בבית החולים ולא חזרה עוד למקום שבו הוחזקה קודם, אך לאיתי הוציאו את הכדור בלי הרדמה והחזירו אותו לשהות במנהרה עם עומר. אחרי יומיים במנהרות הוציאו אותם לחדר בתוך בית של משפחה. "אנשי חמאס שמרו עליהם מבחוץ. החלונות היו סגורים כל הזמן, פעם ביום הם היו מקבלים מעט אוכל. איתי סיפר שהם פחדו מאוד מההפצצות של צה"ל, וכשהיו שומעים את השריקה של הפגזים הם היו נכנסים מתחת לשמיכה, מסתכלים אחד לשני בעיניים וחושבים שזה הרגע האחרון שלהם". 

מה איתי סיפר על ההתמודדות של עומר?

"עומר לקח את תפקיד האח הגדול של איתי. הם לא הכירו לפני המסיבה, אבל עומר טיפל בו במסירות. הוא כל הזמן אמר לו, 'הכול יהיה בסדר, אתה תראה שתכף יבואו לקחת אותנו'. הם היו מדברים בלחש ומספרים אחד לשני על המשפחה שהשאירו מאחור. איתי אמר לנו, 'אני מרגיש שאני מכיר אתכם מהיום שנולדתי'".

אחד הסיפורים שריגשו את שלי במיוחד קשור לאמונה של עומר: "איתי כל הזמן אמר שלעומר יש אמונה והוא מתחזק. מאז שעומר היה ילד קטן הוא היה זה שעושה קידוש בבית. יום אחד איתי ועומר דיברו על כמה הם מתגעגעים לארוחות שישי עם המשפחה. יומיים אחרי הם פתאום קיבלו בקבוק של מיץ ענבים, ואז הם הסתכלו אחד על השני ואמרו, 'נסתרות דרכי הא־ל'". 

כדי לדעת את הימים והתאריכים, אחד מהם ספר את הימים והשני את התאריכים, וכך הם גם ידעו מתי שבת. "הם גירדו מלח מבייגלה, ובליל שבת היו שמים נייר טואלט על הראש ועומר היה עושה קידוש. איתי סיפר לנו שזה היה הזמן שבו הם היו הכי קרובים לתחושת המשפחתיות שכל כך התגעגעו אליה".

לדברי איתי, עומר אמר שהוא יודע שגם אמא שלו מתחזקת באמונה, ואף החליט שהוא שומר שבת בעזה. "אמרתי לאיתי, 'אבל מה החוכמה לשמור שם שבת? ממילא אין לך כלום', ואז הוא הסביר שמכיוון שבעזה אין חשמל מהשעה חמש אחר הצהריים, הם קיבלו פנסים, אבל עומר לא הדליק את הפנס שלו בשבת". 

 

לא מכבה את האור

 

הסבל שעוברת משפחה של חטוף הוא סבל יומיומי, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום. שלי מתארת מצב של הישרדות יומיומית מתמשכת, שאיש אינו יודע מתי תגיע לקיצה. "אם אדם שלא נמצא בזה רוצה להבין איך אנחנו מרגישים, שינסה לחשוב איך הוא מרגיש כשהילד שלו חלילה הולך לאיבוד. בחמש הדקות עד שהילד נמצא ההורים בבהלה היסטרית, הלב דופק ואין אוויר לנשימה. אז ככה זה מרגיש. אין מילים בשפה העברית לתאר את הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. חוסר הוודאות הוא נוראי. אני מתפללת כל יום שאלוקים ישמור על עומר". 

שלי אינה דתייה, אבל יש לה אמונה חזקה. "לא גדלתי במשפחה מסורתית. הפעם הראשונה שראיתי קידוש הייתה בגיל 15 אצל חברה, וידעתי שכשתהיה לי משפחה אני רוצה שכך יהיה גם אצלי. תמיד דיברתי עם אלוקים בדרך שלי". לפני ארבע שנים היא החלה להקשיב לשיעורים של סיון רהב־מאיר ולשיעורים על פרשת השבוע, ושם נפתח לה חיבור נוסף ליהדות. 

"אני מגיעה מעולם האימון, ופתאום ראיתי שכל מה שעולם האימון מדבר עליו נוכח מאוד ביהדות, והייתי משתפת את זה בשולחן שבת. כשעומר נחטף, החיבור ליהדות התחזק". 

איך מתַחזקים שגרה כשהילד שלך חטוף?

"בשבעה באוקטובר נכנסתי לחדר של עומר, שהיה מבולגן. החלטתי שאני לא מסדרת כלום, עומר יסדר הכול כשיחזור. שמתי מדבקה על המפסק וכתבתי 'לא לכבות את האור'. כבר מעל 250 ימים שבחדר של עומר האור דולק והמאוורר עובד".

בכל בוקר היא נכנסת לחדרו, אומרת לו "בוקר טוב, חיים של אמא", ומבקשת שיהיה חזק. היא אומרת לו איזה יום היום וכמה זמן הוא נמצא שם. היא מתפללת בחדר שלו, ואז עומדת מול המראה ומלטפת את תמונתו שעל חולצתה ואומרת לו שהכול יהיה בסדר ושידמיין את החזרה שלו הביתה. "ואז, בכל בוקר, אני יוצאת למשימה הכי חשובה, משימת חיי – להחזיר אותו הביתה".

 

מה דעתך על משפחות חטופים שלא מוכנות שישחררו מחבלים תמורת ילדיהן, או לחלופין, משפחות חטופים שחוסמות כבישים?

"אני מכבדת אדם כמו צביקה מור, הוא אבא כמוני ואוהב את הבן שלו. אבל הדרך שבה הוא הוא רואה את הדברים היא אחרת. יש גם כמה משפחות אקטיביסטיות שהולכות להפגנות ומבצעות חסימות. אני לא מתחברת לדרך הזאת, אבל אני לעולם לא אגיד לאמא שהילד שלה חטוף מה היא צריכה לעשות. זו זכותה לפעול איך שהיא מרגישה שהיא צריכה לפעול". 

"אם מישהו חושב ופועל אחרת, זה לא אומר שהוא אויב שלך. כולנו רוצים שיהיה פה טוב, אבל בגלל דברים מועטים שאנחנו לא מסכימים עליהם הפכנו להיות אויבים, ושכחנו שהאויבים שלנו באים מבחוץ. בזה כולנו אשמים, וכל אחד צריך לקחת את האחריות האישית שלו. 

"אם אני רוצה לעשות שינוי, אני לא אאשים מישהו אחר, אלא אבדוק בתוכי איזה שינוי אני צריכה לעשות כדי שמשהו ישתנה. אנחנו עוברים פה שינוי כעם, ועלינו ללמוד להיות באחדות. אחדות זו לא אחידות, וצריך להסכים לקבל כל אחד באשר הוא. אם אתם רוצים שיהיה טוב – תעשו שיהיה טוב. אם אתם רוצים לשבור את החומות האלה – לכו ותכירו מישהו שעל פניו אין לכם שום חיבור איתו, ותייצרו את החיבור". היא חותמת במילים אלה, ואני מתפללת יחד איתה שתזכה להתחבר מחדש עם עומר שלה, בקרוב ממש. 

 

הכתבה המלאה בגיליון תמוז תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן