מיומנה של מטפלת

כשרועי נכנס בפעם הראשונה לחדר, הייתי סקרנית להכיר אותו. קראתי דוח"ות קודמים כדי להכין את החדר לטיפול מתאים. כמעט בן שש, ילד נבון עם מיומנויות קוגנטיביות גבוהות. קשיים מוטוריים וגרפו-מוטוריים משמעותיים, ללא תיאור מדויק שלהם עקב קושי לאבחן. עולה בשנה הבאה לכיתה א'. רועי התחיל טיפול אצל מרפאה בעיסוק לפני מספר חודשים, אך הטיפול הופסק עקב קושי בשיתוף פעולה, התנגדויות והימנעות מפעילות. מומלץ להתחיל טיפול רגשי לפני ששוקלים חזרה לטיפול ריפוי בעיסוק. 

כל זה עלה מהדו"ח בו סוכם ניסיון הטיפול הקודם. והנה רועי כאן, כחודשיים לאחר מכן, ללא טיפול רגשי. גבוה, עיניים גדולות ונבונות, אמא מאחוריו, ואני. מרפאה בעיסוק. 

במשך השנים נוכחתי כי התהליך הטיפולי הוא כמו יצירה ייחודית שנוצרת על ידי המטופל, הוריו (כיוון שמדובר בילדים), והמטפל. כשמטפל מתחלף, זו הזדמנות ליצירה חדשה ולכן כדאי להגיע פתוחים.

יחסי אמון

כבר מהטיפול הראשון הבנתי שעלי להשתמש במגוון רחב ככל היותר של כלים מארגז הכלים שלי, להיות יצירתית, מאתגרת, מכילה, סבלנית. אך בעיקר בעיקר ליצור מערכת יחסים טובה הגדושה באמון הן בכך שרועי יכול לרכוש את המיומנויות הנדרשות והן בכך שהוא אכן רוצה לרכוש אותן, על אף שבכל מעשה שלו הוא לכאורה הוכיח אחרת.

כי רועי, עם כל התבונה והחכמה, וייתכן מאד שדווקא בגללה, נמנע מכל התנסות שיש בה חשש רחוק של קושי או כישלון. הוא היה דרוך, מנסה כל הזמן לאתר פעילויות שיש בהן מוקשים עבורו, ומצא את כל הדרכים, מהפשוטות ועד היצירתיות ביותר, לא לבצע אותן.

ככל שהתקדם התהליך הטיפולי והתמונה התבהרה, מצאתי שלרועי אכן היה פער משמעותי. הוא תפקד מבחינה מוטורית בפער של כשלוש שנים מהמצופה בגילו. אמנם התשתית המוטורית שלו אכן לא הייתה בשלה מספיק, אך לא באופן שמסביר פער גדול כל כך בתפקוד. לדוגמא, רועי לא כתב קו אחד בודד מהשם הלא מסובך שלו, חודשים מעטים לפני שהוא עולה לכיתה א' ואמור לבצע דפי עבודה, לגזור, לצבוע וכמובן- לכתוב את שמו על מנת להשתתף במסגרת הלימודית באופן שוטף.

חששתי שמדובר בחוסר אונים שרועי רכש לעצמו.

חוסר אונים נרכש הוא מצב בו הילד או האדם חווה את עצמו כחסר יכולת להשפיע על המציאות שלו, עקב ריבוי חוויות קודמות של חוסר שליטה. את המושג טבע ד"ר מרטין זליגמן, פסיכולוג וחוקר, לאחר מחקרים שבוצעו תחילה על בעלי חיים ולאחר מכן עם בני אדם. מצב של חוסר אונים נרכש הוא גורם סיכון לדיכאון וחרדה.

עבדנו לאט-לאט-לאט. באופן מדורג, מהפעילויות הפשוטות ביותר, בהן הייתי בטוחה שהוא יוכל להצליח בהתחשב בשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, ולא היכן שהוא לכאורה אמור להיות.

ניתקנו בתחילה את התרגול מההיבט התפקודי שלו, והפכנו אותו למשחק בלבד. לדוגמא- תרגלנו כתיבת קווים שונים בקצף, בלק, בלוח, ובלי להזכיר בשום אופן את המטרה של כתיבת השם עם עיפרון ודף. 

בכל פעם שהוא הצליח הוא הופתע. ובשבוע הבא נכנס ביתר ביטחון לחדר, והסכים עוד קצת להתנסות. עלינו בצעדים קטנטנים, עוד חצי שלב, ועוד שלב, בסולם ההתפתחותי.

לא אשכח את הפעם הראשונה שהשם שלו היה כתוב על הלוח. כתבנו תוך שימוש במילות קסם לכל סוג קו. ורק כשסיים הצעתי לו לבדוק אם הוא מזהה מה יצא לו. על הלוח- ואחר כך על הדף- היה כתוב רועי.

התרגשנו. 

לצמצם את הפער

רועי לא היחיד, אם כי מעט קיצוני מבין ילדים שצברו פער התפתחותי בתחום מסוים. לאחר התנסות חוזרת והתקלות בקשיים או בתוצר שאינו עומד בקריטריונים שלהם (או של הסביבה שלהם), הם נכנסים למעגל של הימנעות, מה שמגדיל את הפער, וחוזר חלילה.

לא פעם ניתן לראות את התופעה אצל ילדים בהם היכולות הקוגניטיביות תקינות או גבוהות, והם מבינים בקלות מה התחום שהם מתקשים בו או לא עומדים בקצב. ככל שנקדים ונסייע להם הן לצמצם את הפער והן לחוות חוויות הצלחה, כך נוכל לעשות זאת ביתר קלות.

הכותבת היא מרפאה בעיסוק התפתחותית ומטפלת בילדים. לתגובות: [email protected]