עמדתי בתחנת אוטובוס, חיכיתי לקו 400 לירושלים וקיללתי את עצמי בלב. היו אלו כמובן קללות מדודות עם בלי נדר ובעזרת ה', אבל הייתה שם שנאה. ללא ספק. את חולה, מה חשבת לעצמך כשיצאת לעבודה? ולמה באוטובוס ולא באוטו? מה את מתעללת בעצמך? האם הדירקטוריון של הנפש לא החליט שלא עושים את הטעות הזאת שוב? את תשלמי בשנים של פסיכולוגית!
ותוך כדי שהקולות צועקים ומצווחים עליי, ואני חלשה מהחום שפקד אותי, קו 400 חולף אל מול פניי ולא עוצר. 'נו', המשיך הקול, 'את רואה? סימן משמיים, תחזרי הביתה'.
אני יודעת שאתן קוראות אותי ומצקצקות, באמת לא הולכים לעבוד כשחולים. באמת חשוב להקשיב לעצמך. אבל באותו בוקר חם, מבפנים וגם מבחוץ, מרחתי שכבה חדשה בהבנה שלי. השכבה הראשונה התחילה כבר בבית הספר, לא ידעתי מה פירוש הדבר להפסיד לימודים. הייתי הולכת גם כשהייתי חולה. לומדת גם כשאין כוח. גם לעבודה הייתי מגיעה, עובדת ברבע כוח וחוזרת באמצע היום כי אי אפשר יותר. כשרק התחלתי להופיע הייתה לי אפס הקשבה עצמית, כמה הופעות ביום, בלי כוח, בכל הכוח.
ואז למדתי וטיפלתי והבנתי שאני חייבת להרפות. שכל מחשבה שלי צריכה להיות מדודה. אני קשובה לעצמי או ששוב התנתק לי הוויי־פיי?
בבוקר החם ההוא נמרחה שכבת הבנה חדשה על חיי. נשמתי עמוק ריח פיח ומרמור של רחוב ז'בוטינסקי ועניתי לאותו הקול, 'ואם אני טועה? מה יש?'
הקול השתתק מההלם, כי באמת לא הייתה לו תשובה. אם בת אדם רוצה לטעות ולעשות שטויות, איזה שכל כבר אפשר להרביץ בה? ואם היא מוכנה מלכתחילה לוותר על תדמית החכמה והמחושבת והקשובה לעצמה ופשוט ללכת עם הלב, גם כשהוא ב־40 מעלות, לאיזו פגישה חשובה, מה כבר יש לכעוס עליה?
אנחנו דור רווי מדריכים וספרים והסברים על איך עושים את זה נכון. איך טעינו עד היום, וכעת אנחנו חכמות ונבונות ורגישות. מרוב ידע נשכחה ממני הפריווילגיה להסכים לטעות. לא כי 'בהמשך אגלה איזו גאונות זו הייתה', אלא פשוט לתת לי, לתת לי לעשות שטויות בלי הרצון הכמעט כפייתי 'לפעול נכון' – עסקית, מחשבתית, רגשית.
כשקו 400 הגיע באיחור של שעה, עליתי חלושה על האוטובוס, תיקפתי והתיישבתי באנחה על הכיסא הראשון. נזכרתי ברבי עקיבא ש'הסכים' בגיל 40 'לטעות' בקריאה. נכון שיצאה ממנו תורה גדולה, ואני אין לי מושג איזו תורה אם בכלל תצא ממני, אבל נראה לי שעצם המוכנות להשתכשך בכיתה א' עם ילדים ולוותר על הפוזה, יש בה תורה נפלאה.
