קצת אחרי שפרצה המלחמה הגיע אליי בחור מקסים, במדים מלאי אבק. הוא סיפר שיצא עכשיו מהדרום, אבל עצר אצלי בדרך הביתה כי הוא חייב לדעת מה לעשות. הוא יוצא עם מישהי כבר חודש וקצת. זאת הפעם הראשונה שיש לו קשר ארוך יותר מפגישה־שתיים, והיא באמת בחורה חמודה. רק שאח שלו נהרג בימים הראשונים ללחימה, שבועיים אחרי שהם התחילו לצאת.
היא הגיעה לנחם בשבעה, וזה קירב ביניהם, אבל מאז הוא מתאמץ להיות פנוי לקשר. הוא לא ממש מצליח לשתף, כאילו משהו נסגר בו. כשעשינו לו דמיון ללב, מה שבדרך כלל נותן אינדיקציה יחסית ברורה אם הבחורה נמצאת בפנים או ליד, הוא ראה שהלב מרוסק לחתיכות קטנטנות שנפלו על הרצפה. אני הוצפתי דמעות, מזל שהוא עצם עיניים. איך אפשר לחשוב או להרגיש משהו במצב הזה? לא משנה מי זאת תהיה, הוא מרגיש חוסר יכולת לתת לה את הלב, פשוט כי אין כרגע לב.
במפגש ההוא ניסינו לתת איחוי, אהבה והשבת תקווה למקום השבור והפצוע שבתוכו. הוא אמר לחברה שכרגע הוא לא פנוי לבנות קשר. היא הבינה, ואמרה שהוא מוזמן ליצור קשר כשיתאים לו.
דבקים בחיים
אני בקליניקה כבר 19 שנה, ראיתי עד היום אלפי רווקים ורווקות. הסיפורים שמגיעים עכשיו הם אחרים.
אליה סיפר על האקסית שפתאום התקשרה כששמעה שהוא בעזה. וזה הפך לו את הבטן. רונית הייתה נוסעת לבסיס במשך חמישה חודשים כדי לשבת לדייט ליד הש.ג. וזאת שהספיקה לצאת לשלושה דייטים בלבד לפני המלחמה, וכשהיא הגיעה לפנק את הבחור בחזית, הוא הפתיע אותה עם טבעת.
הלוחמים שהגיעו אליי בזמן האחרון סיפרו על החברים שנפלו, על חילוץ מטנק בוער, על התמודדות עם פציעה, על הרגל החדשה מטיטניום, על ההילה, הסבל, התסכול, השאלות החדשות באמונה, ובעיקר על הרצון העז לבנות כבר בית. עם מות חבריהם הם מרגישים את הציווי לחיות ולהביא חיים נוספים.
תובנות מהחזית
המלחמה מוסיפה עוד נדבכים של רגישות שצריך להתייחס אליהם בבניית קשר. אנסה לתת כאן כמה עצות פרקטיות למי שנתקלת באתגרי ההיכרות בזמן שגרת החירום שנקלענו אליה.
ראשית, לא לכל אחת מתאים לצאת עם מישהו שלא יודע מתי הוא יהיה זמין בטלפון ומתי יוכל להיפגש בפעם הבאה. נסי לראות אם זה מתאים לך, או מכניס אותך למתח שמפריע לך להתחבר.
אם חס ושלום נקלעתם לסיטואציה של פציעה או אֵבל על קרובים שלו שנפלו וזה מעורר בו שאלות קיומיות או אמוניות ואת לא ממש יודעת מה לומר, דעי שאף אחד לא באמת יודע איך להגיב בסיטואציות לא טבעיות. פשוט תהיי שם בשבילו, תבחני מה נכון לך לעשות, לעזור, להקשיב. חשוב שתשימי לב גם ליכולות שלך לשמוע את הדברים. אם זה קשה לך מדי, זה בסדר גם לומר שכואב לך לשמוע, ואת לא יודעת אם נכון לך להקשיב לכל הפרטים. הלוואי שלא נידרש לזה לעולם.
ומה קורה אם תכננת לחתוך ואז הבחור עובר טלטלה? זה מזכיר לי את עידית, שרצתה לסיים קשר עם בחור שלא ממש התאים לה, למרות שהיה ממש בחור טוב. כשהוא נפצע במלחמה, היא לא ידעה מה לעשות. איך אפשר להודיע לו שהיא הולכת בדיוק כשהוא נפצע?! היא החליטה להישאר ולתמוך, ביקרה ועזרה, כבר הכירה את כל המשפחה והשתתפה בסעודת ההודיה. אחרי שהדברים נכנסו למסלול, היא נתנה לקשר עוד צ'אנס. הם יצאו עוד חודש וקצת, ורק אז נפרדו. אני הצדעתי לה.
לביאות בלי טבעת
אני רוצה להביע מכאן את הערכתי העצומה לבנות על הסבלנות, על כוננות הספיגה, על ההמתנה בגבורה במשך שבועות עד שתהיה לבחור יציאה הביתה ופניות להיפגש. על שעות של ציפייה לכמה דקות שיחה ולתשובה בהודעה. על נסיעות ארוכות לדייטים עם ריחות זיעה שהפכו לשגרה. על חבילות, עוגיות וארגזים של סבלנות. ובעיקר על האמונה, שדווקא בשעת מלחמה, העולם זקוק לאהבה.
הכותבת היא מאמנת לאהבה עצמית וזוגית, מייסדת בית הספר לאימון מרווקות לזוגיות, ולשדכנות אפקטיבית.
מתוך גיליון אב תשפ"ד,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
