"היינו בגן עדן", הן אומרות לי היום, לאחר שנת הגיהינום שעברה עליהן, עלינו. פגשתי שלוש נשים אמיצות שגורשו מגוש קטיף לפני 19 שנים, וכיום גרות בקו האש הדרומי של ישראל. שוחחנו על מלחמה ושלום, על געגועים ועל חלום. צילה יהודה (61) גורשה מעצמונה וכיום גרה באבני איתן שברמת הגולן. אופירה סופר גורשה מנצרים וכיום מתגוררת בשדרות. וחיה אלדרעי (58) גורשה מנווה דקלים וכיום היא תושבת נתיבות.
כשאני שואלת אותן מה היה בשבילן גוש קטיף, כולן מגיבות באופן דומה: עיניים נוצצות, חיוך בלתי נשלט וזיכרונות מתוקים.
צילה: "הגענו לעצמונה עם תינוק בן חמישה חודשים, וגורשנו עם שמונה ילדים, שהקטנה בהם הייתה תינוקת בת חמישה חודשים. המגורים בגוש קטיף היו מין 'בועת גן עדן'. הייתה שם הרמוניה נדירה בין כל סוגי האוכלוסייה – חילונים, דתיים וחרדים על כל סוגיהם. כולם גרו באחדות נפלאה שאני מתגעגעת אליה עד היום, תומכים ועוזרים אחד לשני בלי קשר לרמה הדתית או לסגנון הלבוש. היה לנו שם הכול. זו החוויה שהכי צרובה בי מהגוש – האחדות הנפלאה וההון האנושי. עד שבא הגירוש והעיב על הכול, החיים היו כמו פיסה של גן עדן".
צילום: משה מילנר לע"מ
"אנחנו עלינו מצרפת היישר לגוש קטיף", מספרת חיה את החוויה שלה. "כל הזמן שאלו אותנו 'למה לכם לעלות, מה חסר לכם בצרפת?' ובאמת זה הרתיע אותנו ודחינו את העלייה עוד ועוד. אבל בסוף החלטנו לעלות לגוש קטיף. כששמעו זאת בצרפת, הזדעזעו. הסוכן שלנו צעק: 'מה? אם כן, אני לא מטפל בכם', והעביר אותנו למזכירה שלו שתטפל בנו. הסתכלו עלינו כמו על עוף מוזר, למה דווקא לעלות למקום המסוכן הזה? אפילו הסוכנות היהודית הרתיעה אותנו. אך למרות הכול עשינו זאת", היא מספרת בגאווה בלתי מוסתרת.
"בנווה דקלים גרנו במשך עשר שנים. חיינו ביחד עם הערבים ועשינו בעזה את הקניות שלנו. יש לי חברה שאפילו למדה קוסמטיקה בעזה… העירייה וקופת החולים שלנו היו בחאן יונס. עוד לא מספיק הבנתי אז את המורכבות שבחיים כאלה", היא מודה, "אך היו לנו שם חיים יפים ומלאי שלווה. היו גם תקופות רעות – החל משנת 2000 – אבל עד אז זה היה כמו גן עדן, ממש ככה הרגשנו".
"אנחנו גרנו בתחילה בבית אל, ויום אחד ביקשו מאיתנו לבוא לגור בנצרים ולחזק את היישוב", מצטרפת אופירה. "הדרמנו עם תינוקת קטנה ליישוב נצרים, ושם גרנו תשע שנים, עד הגירוש. אומנם יצאנו ונכנסנו רק עם ליווי, אך הקהילה הייתה תומכת מאוד, אוסף של אנשים שיצוקים באמונה גדולה ובדיבוק חברים, ולמרות הקושי מסביב, האחדות שהייתה שם נתנה המון כוח.
"בחודש האחרון לפני הגירוש היה לנו מבצע שנקרא 'מאמין וזורע'", נזכרת אופירה בחוויה שנצרבה בה. "החקלאים החליטו לשתול למרות שידעו שלא יהיה מי שיקטוף את זה. הרעיון היה שאנו עושים מצווה בלי להסתכל על התוצאה, אלא על הערך שלה. כמו שלא מנתקים מכונת הנשמה לפני המוות הסופי…"
ביום שהכול התחיל
אירועי השנה האחרונה שמו על המפה שוב ובגדול את גוש קטיף. אל אותם מקומות שבהם שכנו היישובים שפונו, חזרו חיילי צה"ל כדי להילחם במחבלים.
המלחמה שמשתוללת כעת החלה מהבתים שלכם ממש, מגוש קטיף. והנפגעים העיקריים היו תושבי עוטף עזה, שהפכו להיות הגבול לאחר שהגוש נעקר. איפה המלחמה פגשה אתכן?
צילה: "בשבת שמחת תורה התארחנו במרכז, ופתאום על הבוקר נשמעו אזעקות. לא הכרתי את זה, כי בגוש קטיף היה נופל פצמ"ר ורק אחר כך הגיעה האזעקה… נכנסנו לממ"ד, והאזעקות היו בתכיפות גבוהה. היו אנשים שעדכנו אותנו תוך כדי מה קורה, אבל אמרנו שזה לא הגיוני וזה בטח פייק ניוז. אני ובעלי ניסינו להרגיע את כולם כי לא האמנו שזה אמיתי. במוצאי שבת חווינו טלטלה נוראית כשהגיעו הידיעות הבלתי ניתנות לעיכול. הבנו שאם יש עכשיו מלחמה ולי יש שבעה בנים, זה אומר שכולם מגויסים למילואים, חלקם בתפקידים בכירים. וכך אכן היה.
"ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל קפצו לי מחשבות שהטריפו את דעתי. תחשבי מה זה לב של אמא שיש לה שבעה בנים במילואים. מתחילת המלחמה היו שבועיים שהלכתי סהרורית מצד לצד, לא יכולה לאכול ולישון ולא לתפקד. אחרי שבועיים החלטתי שדי, מרגע זה אני מתנתקת מהתקשורת ובוחרת להיות חזקה ולבטוח בריבונו של עולם. הצטרפתי ל'סיירת אור', וכל יום שלחתי אור ואהבה עם תפילה לשמירה על ילדיי, על החיילים ועל כל החטופים".
חיה: "המלחמה פגשה אותנו בביתנו בנתיבות. אומנם לא ידענו כלום על מה שנעשה בחוץ, אבל הרגשנו שזה לא משהו רגיל. בכל שבת בבוקר אנו אוכלים אצל הוריי, וגם הפעם יצאנו וחזרנו בלי לדעת שיכולנו חלילה לפגוש מחבלים בדרך. כשהגענו שמענו שסגרו את בית הכנסת. חשבנו שזה בגלל הטילים, לא ידענו שבגלל המחבלים. כל השכנים היו בחוץ וחגגו את שמחת תורה, ואף אחד לא ידע מכלום. במוצאי שבת היינו בהיסטריה וכמעט התעלפתי כששמעתי מה קרה. במשך חודש ימים לא הצלחתי לישון. אני ישנתי בממ"ד, והבת שלי ישנה לידי והחזיקה לי את היד. למרות כל מה שעברתי בגוש, חדירות מחבלים ועוד, בחיים שלי לא חוויתי משהו כזה. לא רציתי לראות או לשמוע כלום מהחדשות. בנתיבות לא היו מפונים – מי שרצה התפנה מעצמו. אבל אנחנו נשארנו כאן באומץ".
אופירה: "בשמחת תורה היינו בבית בשדרות. הבנים יצאו בשש בבוקר לתפילה, והבנות תכננו לצאת מאוחר יותר, אבל אז התחילו האזעקות. אני החלטתי בכל זאת לא לוותר ולנסות לצאת לבית הכנסת, אבל לא היה רגע של הפוגה. ברוך ה', בסופו של דבר כוח עליון השאיר אותי בבית. החתן שלי כן יצא, אבל חזר ואמר שכל בתי הכנסת נעולים. לא הבנו מה קורה – אנחנו באופן אישי לא פתחנו את הטלפונים. לא הבנו כלום, המשכנו בשירים כרגיל, בעלי יצא למנחה וערבית, ועדיין לא ידענו מה קורה. רק במוצאי שבת הבנו את גודל הזוועה".
עלו בכן רגשות של תסכול, שאילו לא גורשתם מגוש קטיף, כל זה לא היה קורה?
צילה: "הרגשות שעלו לי בעקבות הטבח הם בעיקר צער גדול. אין לי שום טרוניה על אף אחד, לא מהממשלה ולא מהשמאל. אני מאמינה שכל מה שהם עושים וחושבים זה כי הם מאמינים בדרך הזו. אני לא מעיזה להגיד 'הנה אתם רואים!' כי לצערי הם מאמינים בדברים שגויים. אני לא חושבת שלומר 'אמרנו לכם' עוזר לאחדות בינינו. אני כן מקווה ומתפללת שכולם יתפכחו ויבינו מי האויב ומי האוהב. אני אוהבת כל אחד מעם ישראל".
חיה: "בקיץ שעבר, לפני השבעה באוקטובר, דיברתי עם הבן שלי, שמתעניין מאוד באקטואליה. היינו שומעים על החמאס ועל מה שהם מסוגלים, והבן שלי הסביר לי שמדברים על מה שיכול לקרות אם הערבים יחברו נגדנו, ויכול להיות שיהיו חטופים, מה שלצערנו באמת קרה. כששמעתי ממנו את זה אז, דפק לי הלב ואמרתי לו, 'ששש, אתה מפחיד אותי', אז הוא אמר לי: 'אל תדאגי, יש מדינה וצה"ל'. והנה אחרי כמה חודשים זה קרה! שאלתי אותו אם הוא זוכר את השיחה שלנו ומה יש לו להגיד על זה עכשיו, והוא אמר: 'אנחנו כבר לא מאמינים באף אחד, איבדנו את כל האמון בכל הממסדים'. זה הרבה יותר מתסכול".
אופירה: "אני מרגישה שאנחנו עדיין בסוג של בירור. אשמה לא מקדמת אותנו, אנחנו רוצים שהמנהיגים שלנו יקבלו אחריות. אנחנו רוצים ניצחון סופי ולא עוד מבצע, משהו שמוחץ אותם. אנחנו מאמינים בחזרה לשם ושואפים לזה. קודם כול, זה נותן ביטחון שישראלים חיים שם, וברובד הרוחני – 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', אנו רוצים לתקן את העוול של הגירוש שנעשה".
צילום מהאלבום משפחת סופר
אחרי הטבח בשמחת תורה דובר שוב על היחסים בין תושבי הגוש דאז לתושבי העוטף, שתמכו בהתנתקות, ואני שואלת את הנשים בזהירות אילו תחושות עלו בהן ביחס לכך אחרי הטבח הנורא. חיה משיבה שלא היה מקום למחשבות כאלה בכלל: "הרגשתי שזה הדם שלי והלב שלי ממש. צערם הוא צערי. היה מה שהיה, וזה כואב ושורט, אך לרגע קטן לא עלתה בי חלילה המחשבה שמגיע להם. זה כמו ילד קטן שההורים מחנכים אותו לא לעשות משהו מסוכן והוא לא שמע להם וקרה לו משהו רע. אז מה, האם נעלה על דעתנו חלילה שההורים שמחים בצערו? כך הרגשתי: הם טעו, העם לא הבין עד הסוף מה ההשלכות של הפינוי, וכשהתעוררו זה כבר היה מאוחר מדי".
צילה מחזקת את הדברים ומספרת שיש לה בני משפחה קרובים שמחזיקים בהשקפת עולם שמאלנית, ועדיין, זה לא השפיע לרגע על היחסים. "ידעתי שמה שהם אומרים זה כי הם מאמינים שזאת האמת וזה מה שיביא את השלום. למרות שאני יודעת שהם טועים, הם עשו את זה בלב שלם. אהבתי אליהם לא נפגעה. הם מאמינים שאנחנו מהווים מכשול לשלום, למרות שזה בדיוק ההפך".
"אין 'אנחנו' ו'הם'", מוסיפה אופירה, "אנחנו נשמה אחת שמחולקת לגופים. אני עובדת במקום שיש בו את כל סוגי האנשים והדעות, והרבה כבוד והבנה. איבדנו גם את אחת המטפלות הטובות שלנו בעבודה, תושבת כפר עזה. אין מקום להסתכלות צרה כזו של לא להצטער בצערם. אנחנו חיים את צערם, כולנו עברנו וחווינו את הצער הזה".
יש לי אמונה והיא תנצח
השנים שחלפו עמעמו מעט את כאב העקירה. למרות המשבר הגדול שבפינוי מהבית ובפרידה מכל המוכר והאהוב, הן בחרו, כל אחת ממקומה, להמשיך בחיים ולבנות עולם חדש תחת זה שנשבר. יחד עם זאת, המחיר ברמה הלאומית חי ומוחשי מאי פעם.
"אני יכולה לומר שבתחילה היה לי כאב ענק", משתפת צילה במבט שלה על התהליך, מפרספקטיבה של 19 שנים. "לקח לי שנה לעכל שחבל הארץ הזה פשוט נמחק. אבל היום אני יכולה לומר שהמהלך של הקב"ה היה הכי נכון בשבילנו. לצערי הרב, העם לא היה איתנו. תמיד האשימו אותנו שאנחנו גרים שם. אם חלילה עדיין היינו שם וחלילה היה קורה לנו מה שקרה בשמחת תורה… אני אומרת בכאב גדול שהמדינה והעם והעולם לא היו מגיבים בתמיכה כמו עכשיו".
"אני עדיין חושבת שזו הייתה טעות", אומרת חיה חד וחלק, "וגם אם ננסה לדון לכף זכות שהם ידעו דברים שאנחנו לא יודעים מבחינה ביטחונית, בכל זאת הייתי משאירה שם את הצבא. בעיניי זו הייתה טעות נוראית להוציא משם את הצבא".
עברתן מגוש קטיף לאזור שנמצא היום גם הוא בקו האש. לא רציתן לעבור למקום בטוח יותר?
צילה: " אחרי הגירוש היינו שמונה חודשים באוהלים בעיר האמונה מול נתיבות, ומשם עברנו לשומריה ולאחר מכן לרמת הגולן. כבר 16 שנה שאנחנו ברמת הגולן, ואז הוא לא היה קו האש, אלא מקום פסטורלי. אמא שלי ז"ל שאלה אותי, 'למה תמיד את עוברת לקצוות?' אבל גם עכשיו, כשהתחילה כאן מלחמה, אין לנו חרטה לרגע שאנו נמצאים פה, ברור לנו שאנחנו כאן ולא קמים ועוזבים. זו הארץ שלנו ואנחנו נאמנים לה ואוהבים אותה".
חיה: "לא הייתה מחשבה כזאת. כשהגענו נתיבות פחות הייתה בקו האש, אבל התרגלנו שאם יש מבצע זה לזמן קצר ואז חוזרים לשגרה. נתיבות הייתה סוג של המשך של הגוש, לכל אחד בנתיבות היו קרובי משפחה שגרו בגוש, ולכן מבחינה נפשית ומנטלית הרגשתי יותר בטוחה שם".
אופירה: "לא תכננו לעבור לקו האש, אבל זו הייתה השליחות שנקראנו אליה בשדרות. בכל מקרה, לא באנו לעולם הזה בשביל נוחות, אלא בשביל לעבוד. אנחנו מסתכלים מה אנחנו בתור משפחת סופר נדרשים לעשות עכשיו בשביל עם ישראל. מאז ומתמיד היינו בקו האש, אנחנו רגילים לזה, אבל כשאתה חי בתחושת שליחות, אין מקום לשום רגשות של חרטה. גם בשדרות פגשנו קהילה מדהימה, תורנית, מלוכדת ותומכת, מלאה באמונה ובחוסן".
המשך הכתבה בגיליון אב תשפ"ד,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
