שומרים על אדמות מדינה. חוות אל נווה. צילום: ארבל צילומי רחפן
שעת בין הערביים והנוף הציורי של צפון השומרון מקיף אותי מכל עבר, אני נוסעת בכביש עפר מתפתל במשך מספר דקות, עד שנגלית לעיניי חוות 'אל נווה' של נדב ובת אל שוורץ. למרות שהם עסוקים בהאכלת הכבשים, הם מקבלים את פניי בחיוך ובכוס קפה, ומראים לי את המקום. "הקמנו את החווה לפני שנה וחצי", מספרת בת אל (25), "התחלנו עם עדר של כמה עשרות כבשים שקנינו, וכיום יש לנו 130 ראש".
הנופים במקום פסטורליים, השקט כובש את הלב. החווה כוללת את דיר הכבשים, מאהל גדול ללינת מתנדבים, ואת הבית של נדב ובת אל, שהוא בעצם משאית שעברה הסבה למגורים. על אף המראה המטעה מבחוץ, הבית יפהפה וחמים מבפנים.
"אנחנו יוצאים למרעה עם אור ראשון בכל בוקר, באזור 5:00, למשך שש שעות", בת אל מסבירה לי את סדר היום בחווה, "בערב יש האכלות בדיר וטיפול בהמלטות כשצריך. חוץ מזה, יש עבודה תמידית בבניית הדיר ובנראות של החווה". מתנדבים מבתי ספר, מכינות ולפעמים גם בני נוער מרקע בעייתי, עוזרים לזוג שוורץ בעבודות השוטפות ובתחזוק החווה.
בני הזוג עובדים יחד בצורה משותפת. בת אל אחראית על הבנייה, "אני אוהבת מאוד לבנות ויש מתנדבים שעוזרים לי", ונדב על העבודה עם הכבשים. בתם בת החצי שנה, דבש ציון, שוכבת בעגלה ומשתלבת יחד איתם בעשייה השוטפת, "מאכילים טלאים ואז מאכילים אותה", בת אל אומרת בצחוק ומדגישה, "כשהיא תגדל – היא תהיה במסגרת ותלמד, אנחנו לא רוצים שתעבוד. היא תעזור בחווה כמו שילד עוזר בבית, אבל האחריות לא תהיה עליה".
תופסים קו
אל עולם החוות, נחשפה בת אל בשנה שאחרי השירות הלאומי. היא בחרה לעבוד בעבודה מועדפת מטעם ארגון 'השומר החדש' וה
זוגיות מסביב לשעון. נדב ובת אל שוורץ. צילום: באדיבות המצולמים
וצבה לשמור על חווה חקלאית, שם התוודעה לראשונה לצורך בנוכחות חקלאית על אדמות מדינה, במטרה לשמור עליהן מפני גזלה.
"בכל הארץ וגם בצפון השומרון יש שטחים גדולים של אדמות מדינה, אבל כשאין נוכחות יהודית בשטח – יש השתלטות על האדמות. אין ואקום – אם אנחנו לא נהיה כאן, מישהו אחר יהיה", היא מבהירה נחרצות, "אנחנו יוצרים נוכחות יהודית בכל השטח, מראים שהאדמה הזאת לא הפקר ושהיא חשובה לנו. אם אנחנו רואים טרקטור זר שנכנס לשטח – אנחנו ישר מדווחים למנהל האזרחי, מצלמים ודואגים שיטפלו בזה".
ההצעה להקים את החווה הגיעה אליהם במפתיע, למרות זאת, מהרגע שקיבלו את ההחלטה ועד שעלו לקרקע עברו כשלושה חודשים, בהם גרו בחווה אחרת כדי ללמוד מקרוב את אורח החיים ולהתנסות בטיפול בחיות.
זה משהו שחלמתם עליו לפני שהתחתנתם?
"לא, ממש לא. הייתי בשנה השלישית של לימודי עבודה סוציאלית, בכלל לא חשבנו שנקים חווה, אבל כשנתקלנו בהזדמנות – גילינו שלמרות שלא דיברנו על כך קודם, זה היה חלום אישי של כל אחד מאיתנו. זאת צורת חיים שאני מתחברת אליה מאוד. לחיות בטבע, לעבוד עבודת אדמה, לעשות משהו חשוב שאני מאמינה בו".
למרות שהחווה הוקמה בסיוע של המועצה, את עיקר ההתחייבות הכלכלית לקחו בני הזוג שוורץ על כתפיהם, בהשקעה של למעלה ממיליון שקלים. "זה לא רווחי. זה לא עסק שמקימים כדי להתעשר, זה עסק שאתה קורע את עצמך ומרוויח כמו במלצרות, במקרה הטוב".
לא חששתם בתור זוג צעיר לקחת התחייבות כזאת גדולה לטווח ארוך?
"כנראה שאנחנו תמימים", היא עונה בחיוך, "אולי אופטימיים מאוד. הגישה שלנו היא שלא משנה מה – נצליח. אנחנו עובדים קשה, עושים מה שאפשר וחושבים כל הזמן איך להפוך את החווה לרווחית יותר, אולי לפתוח את המקום לתיירות. עשינו גם קמפיין של גיוס כספים, שעדיין פעיל בדף הפייסבוק של החווה. אנחנו רואים את עצמנו כאן לכל החיים. מבחינתנו לא נוטשים את השטח, ברגע שעלינו – זה לתמיד".
'אל נווה' הוקמה בשיא החורף אשתקד. באופן סמלי, העלייה לקרקע הייתה בט"ו בשבט, שהוא גם יום האזכרה של נווה, אחיין של בת אל שנפטר ממוות בעריסה, והחווה קרויה על שמו. "בשבועות הראשונים היו כאן רוחות מטורפות וגשם", בת אל נזכרת, "נדב ואני היינו לבד בחווה, עייפים אחרי לילה של שמירה. היה לנו אוהל שבנינו בשביל מתנדבים והוא עף באוויר. ניסינו לתפוס אותו וראינו שלא נוכל להשתלט על זה לבד. כל הציוד היה בפנים, מזרונים, כלי עבודה.
יוצאים למרעה עם אור ראשון. צילום: בת אל שוורץ
ישבנו מיואשים, כשהגשם מרטיב אותנו ואת החפצים והכול מתפרק. שלחנו הודעה בכמה קבוצות וואטסאפ של יישובים באזור, ביקשנו עזרה, הגיעו כמה חבר'ה ופתאום סיטואציה של חוסר אונים הפכה לסיטואציה של כוח. זה היה ממש מרגש".
איך המגורים כאן משפיעים על הזוגיות?
"זה מיוחד. אנחנו כל הזמן ביחד, עובדים, עושים ישיבות צוות בבוקר עם כוס קפה, זה לא שאני עובדת במשהו אחר ונפגשים בבית בשבע בערב. אבל צריך להיות מודעים מאוד לקשיים כדי להתגבר עליהם, יש הרבה אחריות ולחץ וצריך לדעת לעצור ולהקדיש זמן אחד לשני.
"בסוף, המציאות הזאת מאפשרת הרבה מרחב. אנחנו מחליטים איך אנחנו רוצים שהחווה תתנהל, עד איזו שעה אנחנו רוצים לעבוד, ואם לעשות הפסקה או לקחת יום חופש. עבודה יש בלי סוף וכשאנחנו נוסעים, יש לכך מחירים. היו מקרים של המלטות שבהן מתו לנו טלאים כי לא היינו בחווה, אבל זה מחיר כלכלי שאנחנו מוכנים לשלם, כי חשוב לנו החופש בשביל השפיות".
"זה נראה לי הזוי"
"בכל פעם שקשה, אני עדיין אומרת: מה זה השטויות האלה, אנחנו נורמליים? בואו נעזוב", אומרת בגלוי שירה ריס (39). היא גדלה בבית רפורמי, אביה היה ממקימי הארגון השמאלני 'רבנים למען זכויות אדם' ובחלומות הפרועים ביותר שלה היא לא דמיינה את עצמה גרה בחווה בגוש עציון.
כבר מילדות, היא מעידה, חיפשה את הדרך שלה ליהדות. לאחר שנישאה לגבריאל, שגדל גם הוא בבית מסורתי ועלה לארץ מארצות הברית, השניים התחילו בתהליך הדרגתי של התקרבות לדת. "כשהתחתנו הדלקנו נרות שבת, אבל אני נסעתי. התגעגעתי למשהו יותר מסורתי, וידענו שנשמור על בית כשר ועל טהרת המשפחה", היא מספרת, "גם תמיד היה לנו ברור שלא נגור בעיר, אבל יהודה ושומרון לא היו בכלל אופצייה. גדלתי בהפגנות של השמאל, יש לי תמונה מגיל ארבע שבה אני לובשת חולצה שכתוב עליה 'טוב שלום מארץ ישראל השלמה'".
איפה הייתה התפנית?
"הדעות שלי התחיל
סיפור אהבה שורשי. משפחת ריס. צילום: דלית מאיר
ו להשתנות בעקבות הפינוי מגוש קטיף. לפניו היה לי ברור: אם ניתן שטחים – יהיה שלום. אחרי שהיו בחירות דמוקרטיות בעזה והחמאס עלה לשלטון, התחלתי להבין שהסיפור הרבה יותר מורכב, שזאת מלחמה על דת, שחתיכת האדמה הזאת שאני חושבת שהיא לא חשובה – היא חלק מהזהות שלי. עברתי שינוי גדול מאוד, הבנתי שטעיתי".
מספר שנים מאוחר יותר, מצאו את עצמם בני הזוג ריס עוברים להתגורר ביישוב פני קדם שבגוש עציון. גבריאל למד בכולל של ישיבת 'מחניים' ושירה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, החלה לעבוד במחלקת הרווחה של המועצה.
מתי קלטת שבעצם הפכתם למשפחה דתית?
"לפני שעברנו לגוש, נסענו לביקור בארצות הברית ושם היה לי קל יותר לשים כיסוי ראש. האמונה אצלי היא דבר מאוד פרטי ועד אז לא רציתי שיתייגו אותי. כשחזרנו לארץ נשארתי ככה, הרגשתי כבר מספיק שלמה עם עצמי כדי להוציא את זה החוצה".
המעבר לגוש הפך במהרה לסיפור אהבה שורשי, השניים הוקסמו מאורח החיים הכפרי ומהחקלאות שראו סביבם. גבריאל, שחלם תמיד להקים חווה משלו ולהביא אליה בני נוער וקבוצות, התחיל לגשש ולבדוק אם יש אדמות חקלאיות. הוא הבין שיש מסביב ליישוב אדמות מדינה ושקיימת אפשרות לקבל שטחים למרעה, ופנה למועצה כדי להסדיר את ההליך הבירוקרטי. במקביל, החל להתנסות בעבודה חקלאית כדי להכיר את התחום.
דמיינת את עצמך גרה בחווה?
"הרצון שלי לכתחילה היה לגור בבית קטן בכפר, שתהיה לי עיזה או שתיים, תרנגולת. לא חשבתי על אפשרות של לצאת מהגדר ולעשות מזה עסק כלכלי, זה נראה לי הזוי. כשבעלי התחיל לנסוע ולעבוד בחוות אחרות כדי לצבור ניסיון בחקלאות ובמרעה, התחלתי להבין שיכול להיות שזה יקרה. לפני שלוש שנים, כמה חודשים לפני שעלינו לקרקע, הוא לקח אותי לסבב ראשון של חוות, כדי שאכיר ואראה מה זה. הגענו לחווה באמצע שום מקום ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני עושה את זה – אני בורגנית. אחר כך הלכנו לעוד שתי חוות והבנתי שיש כל מיני סגנונות".
על פי חוק, שטח החוות מוקצה לחקלאות בלבד ולא למגורים, ולכן אין אפשרות לבנות בית במקום. הפתרון שאומץ ברוב החוות הוא בניית בית על גבי משאית או אוהל, פתרון שלשירה היה קשה מאוד להשלים איתו. בשנה הראשונה לאחר העלייה לקרקע, היא המשיכה להתגורר יחד עם הילדים בפני קדם, בעוד גבריאל מאייש את שטחי החווה.
מרחיבים את הגבולות. חוות פני קדם. צילום: אביץ מאיר
"ראיתי אנשים חיים במשאיות ובאוהלים ואמרתי: אני לא מסוגלת. בעלי התגורר במשאית ובאוהל בחווה, עם מעט מאוד מתנדבים – כי קשה להביא חבר'ה כשאין משפחה במקום. השנה הראשונה הייתה אחת השנים הכי קשות שהיו לנו בחיים, היינו במצב הישרדותי", היא משתפת בגילוי לב, "הוא היה בהישרדות של ההקמה, ואני עבדתי במשרה מלאה ותובענית בירושלים, עם חמישה ילדים קטנים, לא היו לי כוחות להכיל שום דבר אחר.
"בשלב מסוים, אמרתי לבעלי שאני צריכה לעזוב את העבודה, ושנעבור לגור בחווה. הבאנו משאית עם שני קרונות, העסק קצת גדל והיו המלטות, התרגשנו. משהו טוב התחיל. מצאנו מישהו שהיה פעם נער בפרויקט היל"ה כשעבדתי שם, ובמין סגירת מעגל הוא שיפץ לנו את המשאית. ידעתי שאם אני לא אהיה שמחה ולא ארגיש שטוב לי, העסק לא יתקתק. הרחבנו משאית, אומנם קטנה אבל היא כמו בית".
הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה תמוז. לקבלת המגזין המלא אלייך לחצי כאן
