קרינה בממלכת השוקולד

בדקות המעטות שבהן אני ממתינה בפתח מרכז המבקרים היפהפה של מפעל "דה קרינה" שבקיבוץ עין זיוון, מגיעים לא מעט אנשים המבקשים להיכנס למקום, ביניהם משפחה מכפר עזה, שמדי שנה מצטיידת באספקת שוקולד שנתית מהמפעל הייחודי. "עד הביקור הבא", אומרת לי אם המשפחה בחיוך, "זו כבר מסורת…" אלא שהפעם המסורת נשברה עקב משבר הקורונה. מרכז המבקרים סגור כעת עקב ההגבלות, כמו בחודשים רבים אחרים לאורך השנה האחרונה.

תוך כמה דקות קרינה מופיעה מולנו בחיוך ענק ועם ר' מתגלגלת המסגירה את מוצאה הארגנטינאי. היא מברכת את כל הנוכחים לשלום, ומתנצלת על כך שטרחו ובאו כדי למצוא דלת סגורה. היא מנחה אותם כיצד יוכלו לרכוש מוצרים ללא כניסה למקום, ובזווית עינה אני מזהה לחלוחית ואפילו דמעה שגולשת לה.

צילום: אילה איבגי

דור שלישי לשוקולד

היא נולדה וגדלה בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, דור שלישי ליצרני שוקולד. "הסיפור המשפחתי שלנו מתחיל בסבא שלי. הוא ברח מגרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה, והגיע לארגנטינה", מספרת קרינה צ'פלינסקי (53). "סבא התמחה בייצור שוקולד בעבודת יד עוד בגרמניה, ועם הגיעו לארגנטינה החליט להקים מפעל ביתי קטן לייצור שוקולד".

השפל הכלכלי של ימי תום מלחמת העולם הראשונה הביא את סבה לייצר סוכריות בתחילה. "סוכר היה חומר זול וזמין מקקאו. רק אחרי שהתבסס מעט הוא החל לייצר שוקולד". המפעל פרח. לסבה וסבתה, יעקב ושפירניה לכטמן, נולדו שישה ילדים, שמגיל אפס רכשו את הידע הקסום על ייצור שוקולד, והיו פעילים במפעל המשפחתי.

עם השנים נכנסו אביה של קרינה ואחד מאחיו לעסקי השוקולד של אביהם. הם הרחיבו את המפעל, והוא צמח עד להעסקתם של מאה עובדים, עם פסי ייצור גדולים. קרינה גדלה אל תוך העסק המשפחתי, וילדותה רצופה בזיכרונות מתוקים. "לאורך כל שנות ילדותי ונעוריי, וגם בבגרותי, הייתי מגיעה למפעל לעזור לאבא. אני זוכרת איך כילדה קטנה הוא היה מכין לי שקי זילוף עם שוקולד, והייתי מציירת בהם על דפי אפייה. ילדים אחרים שמגיעים לעבודה של אבא מקבלים דף ועט", קרינה צוחקת, "אני קיבלתי שקיות זילוף. זה זיכרון מתוק מאוד מגיל ממש צעיר", היא מספרת בעיניים נוצצות.

קרינה נשטפת בפרץ נוסטלגיה וחוויות של ילדות קסומה, ומספרת לי על עוגות יום ההולדת הייחודיות שהיא זכתה להן, חלומה של כל ילדה ונערה. "אמא הייתה מכינה עוגה חזקה במיוחד, שתוכל לשאת את הקישוטים המדהימים שאבא פיסל משוקולד. הוא היה מכין מבנים מורכבים, יצירות כיד הדמיון הטובה ובכישרון גדול. עד גיל 18 חברים היו מגיעים אליי הביתה רק כדי לראות את הקישוטים", היא נזכרת בערגה.

בעיניים ציוניות

היא אמא לשניים, אוריאל בן ה-25 ואבי בת ה-22, ונשואה לגיורא, העובד איתה כיום בעסקי השוקולד. בעוד כחודשיים תציין המשפחה 19 שנים לעלייתם ארצה, אירוע מכונן ששינה את מהלך חייהם מן הקצה אל הקצה.

"גדלתי בקהילה היהודית, ובשיח המקומי היה לישראל מקום מרכזי מאוד", אומרת קרינה. "מדינת ישראל בהחלט הייתה לי בתודעה כמקום ליהודים, אבל לא עם מחשבות מעשיות על עלייה. כשהכרתי את גיורא, נושא העלייה התחיל לקרום עור וגידים, אבל לקח לו עשר שנים לשכנע אותי".

גיורא, בן למשפחה שירדה מהארץ, חלם כל שנות נעוריו ובגרותו לחזור לארץ ולהשתקע בה. הוריו עזבו את ישראל מעט אחרי בר המצווה שלו, לאחר שגדל כישראלי לכל דבר עד אותה העת. עד עלייתם עסקה קרינה בעיקר בהוראה, ובד בבד עבדה במפעל של אביה. גיורא היה בעל עסק להפקת אירועים ובעל מפעל לייצור רמקולים.

מה הייתה נקודת המפנה שדחקה בכם לעשות את הצעד האמיץ ולעלות?

"גיורא המשיך לדבר על עלייה לאורך כל השנים, הוא לא התייאש. הדברים חלחלו, והבנתי שגם אני רוצה לגדל את ילדינו בישראל. כשאוריאל היה בן שש, ועמד לעלות לכיתה א', העדפנו שישתלב במסגרת כבר בישראל. היינו בשנות השלושים לחיינו, עם חלומות לעתיד. הרגשנו שכל החיים לפנינו. יחד עם זאת, בערה בנו התחושה שאת החלומות שלנו נממש יחד בארץ".

מה מביא משפחה מבואנוס איירס ההומה להתיישב דווקא בצפון המדינה, בקיבוץ קטן ומרוחק?

"כעשר שנים לפני ההחלטה לעלות ביקרנו בישראל, והתאהבנו ברמת הגולן, היה לנו ברור שאם ישראל, אז רק רמת הגולן. במאי 2002 עלינו, והשתלבנו בתוכנית בשם 'בית ראשון במולדת', תוכנית שמביאה עולים לפריפריה לשלושה חודשים ראשונים בארץ, במטרה להקל עליהם בקליטה. שמחנו מאוד שקיבוץ עין זיוון היה בין הקיבוצים הקולטים. הגענו, התאהבנו ונשארנו.

בבואנוס איירס גרנו בקומה תשיעית, ליד תחנה עם שמונה עשר קווי אוטובוס ורעש בלתי פוסק. השקט הזה של הצפון היה בדיוק מה שחלמנו עליו ושרצינו בשבילנו ובשביל ילדינו", אומרת קרינה בחיוך.

עם העלייה, ומבלי שתכננו זאת, החלו קרינה וגיורא לעסוק בתחום האוכל. "הגענו ארצה קצת לפני עונת הדובדבן", היא נזכרת. "עם הבשלת הפרי לקחו את כל העולים לטיול בבוסתן של הקיבוץ. הגענו לשם, והייתי פשוט בשוק! מהמקום הסואן והצפוף שממנו באנו, נחתנו במקום החלומי הזה… הרגשתי שאני ממש הולכת בתוך חלום", היא מספרת ועיניה נעצמות לרגע, חוזרות לאותו מראה קסום ששבה את ליבה.

"קראתי לדובדבנים 'זהב אדום'. אין דרך לתאר את ההתרגשות שלי מאכילת הפרי הטרי ישירות מהעץ. הבאנו איתנו כמה וכמה סלסילות הביתה, אכלנו ואכלנו, אבל עדיין נשאר הרבה מאוד פרי שהתחיל להתרכך, אז החלטתי לבשל אותו לריבה. השמועה על הריבה הטעימה עשתה לה כנפיים, ופנו אליי מן הקיבוץ בהצעה למכור את הריבות לתיירים המבקרים בבוסתן. באותה תקופה עבדתי במשרה מלאה בענפי התיירות של הקיבוץ, אבל התלהבתי מהרעיון, וכך התחלנו לרקוח ריבות בבית בערבים".

איך מתמודדים עם עבודה במשרה מלאה במהלך היום והכנת ריבות בבית בשעות הערב?

"זה באמת היה קשה. לאחר תקופה הבנו שאנחנו זקוקים להפרדה בין הבית לעבודה. הדרישה הלכה ועלתה, וחיפשנו מקום ייצור. בדיוק באותם ימים התפנה מבנה ששימש מרפאת הקיבוץ. שכרנו את המקום הקטנטן, שגודלו לא עלה על שישים מטרים, ושם למעשה התחיל הסיפור המתוק שלנו. חדר האחות, חדר הרופא וחדר ההמתנה – כולם גויסו לטובת הכנת הריבות. יש לי אהבה גדולה לאנשים, ולכן החלטתי שאני רוצה להוסיף גם בית קפה קטן, מקום מתוק עם אווירה אירופית וביתית. וכך בתוך המתחם הקטנטן נולד לו גם בית הקפה שלנו".

הכתבה המלאה בגליון אדר של פנימה. למינוי >>