"הבנתי שאם אני רוצה להיות צנועה, אסור לי להיות נשית". נשארתי פעורת פה כששמעתי את הסיפור של אתי, ואני מתכוונת לסיפור שהגוף שלה סיפר. מה זאת אומרת, הגוף יודע לדבר? האמת שכן, הגוף שלנו יודע לדבר. השאלה היא אם אנחנו יודעות להקשיב לו.
אתי התחתנה בגיל 25. מכיוון שהיו לה הרבה גלי חום היא הלכה להיבדק, וגילתה שיש לה שחלות פוליציסטיות, ובשביל להיכנס להיריון היא תצטרך לקחת תרופה. למרבה הפלא, עוד לפני שהיא התחילה לקחת את התרופה שנרשמה לה, היא נכנסה להיריון טבעי וילדה.
רק שלוש שנים אחרי הלידה היא קיבלה שוב מחזור, שהיה מאוד חלש ולא סדיר. לאט לאט הוא נחלש יותר ויותר, ובשנתיים האחרונות היא בכלל לא מקבלת מחזור. הרופאים אמרו לה שהיא לא תוכל להיכנס שוב להיריון. אתי ניסתה טיפולים למיניהם, אבל שום דבר לא עזר. היא מגיעה אליי כדי להקשיב לגוף שלה ולהבין מה תקוע שם.
היא מספרת לי שהצד הגברי שלה מאוד חזק, ושהיא התחילה לנסות להתקרב לצד הנשי שלה, לנשיות שלה, אבל זה מרגיש לה עוד רחוק. אמרתי לה שבמקרים שאנחנו מרגישות תקועות, שההבנה שלנו הגיעה לקצה שלה, כדאי לנו להקשיב לגוף שלנו. שם נמצאת תת ההכרה והרגשות העמוקים שלנו, וממילא שם נמצא את התשובה ואת השחרור מהתקיעות. היא הקשיבה והנהנה בהסכמה.
נסיכה אבודה
התחלנו לנשום ביחד כמה נשימות עמוקות, המשכנו בהרפיה קצרה, והזמנתי אותה להתבונן פנימה בעדינות אל תוך הגוף שלה, ולאט לאט לנסות לראות מה יש שם בפנים עכשיו, שמבקש את תשומת ליבה. המתנתי. היה שקט.
היא נשמה, והתחילה לספר על גיל 18. "זה היה בחתונה של אחותי, הרגשתי שם כמו נסיכה, הייתי יפה, זקופה, עם גב ישר וראש למעלה. הרגשתי טוב עם עצמי, ואהבתי איך שנראיתי. זו הפעם האחרונה שאני זוכרת שאהבתי את הנשיות שלי.
אחר כך נכנסתי ללמוד בסמינר, והתחלתי לעלות במשקל. דיברו איתנו שם על צניעות, וכמה זה חשוב שלא יראו את הגוף שלנו. אמרו לנו שצריך לטשטש את המתאר של הגוף, ללכת עם בגדים רחבים, להחביא אותו. אני זוכרת שאפילו ההליכה שלי התחילה להשתנות. הלכתי עם גב כפוף, הבנתי שאם אני רוצה להיות צנועה, אסור לי להיות נשית. כל כך רציתי להיות בסדר, אז עשיתי מה שצריך".
"איפה התחושה של כל זה מתרכזת בגוף?" שאלתי אותה. "ברחם", היא ענתה, "יש שם חלל ריק, בלי חיים, בלי דם".
"ואיך זה מרגיש שם?"
"כל כך לבד", היא בכתה, והדמעות זלגו על לחייה. "תני לזה לבוא", אמרתי לה, "הכאב הזה היה שם הרבה זמן לבד, זה טוב לו עכשיו לבכות".
"הוא רוצה להיות חלק ממני, חלק מהחיים שלי". היא אמרה והדמעות המשיכו לזלוג. "יש שם הרבה בלבול. הרחם הוא זכר או נקבה? הוא נשי או גברי?"
היא עצרה פתאום. היה שקט, ואז היא אמרה: "לכולנו יש גם צדדים גבריים וגם צדדים נשיים, אבל אני רוצה להגיד לרחם שמותר לו להיות עכשיו יותר נשי. הוא אהוב ומקובל גם כשהוא נשי, זה לא סותר את הצניעות".
"איך הרחם מרגיש עכשיו?" שאלתי אותה. "הוא כאילו התיישר, הזדקף, טוב לו עכשיו. הוא רוצה להיות יותר נשי, הוא רוצה שיהיה בו דם, שיהיו בו חיים.הוא רוצה שאני אתייחס אליו יותר, שאני אחשוב עליו דברים טובים, שאני אוהב אותו".
"ייקח לו כנראה זמן לבנות בתוכו משהו חדש", היא מוסיפה בשקט, "אבל זה אפשרי. אני רוצה! אני יכולה להיות שוב הנסיכה שהייתי. ואפילו יותר מזה, עכשיו אני יכולה להיות מלכה".
מתוך תהליך טיפולי של אישה אמיצה, בשיטת "התמקדות".
הכותבת היא מטפלת רגשית, מלווה נשים שרוצות להתחבר ללב ולהרגיש את החיים. לקבלת מדריך לאהבה עצמית ולתגובות: [email protected]
