מקווה בזמן קורונה? הרבנית ד"ר תרצה קלמן עונה בראיון אישי

"תמיד היה לי ברור שאני לומדת תורה, זה החמצן שלי", אומרת הרבנית ד"ר תרצה קלמן (39), חוקרת, יועצת הלכה, מנהלת ומייסדת את אתר הייעוץ ההלכתי של מדרשת נשמת בעברית, ומי שכתבה דוקטורט יוצא דופן וראשון מסוגו על כתביו ההלכתיים של ר' יוסף קארו.

"בשנים האחרונות החברה התחילה לקבל את לימוד הנשים, השינוי המהותי הזה קרה נורא מהר, פתאום אני לא המשוגעת היחידה לדבר", היא אומרת בשמחה, "לימוד של נשים מקבל כבוד בסיסי ואנשים כבר לא מסתכלים עלייך כאילו את חייזר".

קלמן משקיעה לילות כימים על מנת לסייע לנשים ולתווך להן את הידע היקר שרכשה. בדף הפייסבוק הפעיל שלה היא נוגעת בשלל סוגיות הלכתיות וחברתיות בוערות, ומעלה דברי תורה קצרים הנוגעים לפרשת השבוע. באתר נשמת היא משקיעה אינספור שעות במטרה להיות כתובת הלכתית רלוונטית לכל אישה הזקוקה לסיוע.

על אף התדמית פורצת הדרך שעלולה להצטייר בעיני מי שלא מכיר אותה אישית, קלמן היא שמרנית מאוד בתפיסה ההלכתית שלה. בפעילותה ברשתות החברתיות היא מהווה לא פעם קול תורני, הלכתי יציב ואיתן, אל מול קולות אחרים המנסים לעודד שינויים במסורת ההלכתית ולעיתים גם חוסר מחויבות אליה.

קלמן חוותה על בשרה את השינויים הדרסטיים שעבר הציבור הדתי בכל הנוגע ללימוד התורה לנשים."אני זוכרת איך לפני 17 שנים הלכתי לבקר חברה שהתינוק שלה בדיוק למד להצביע על דברים. היא שאלה אותו 'איפה הספרים של אבא?' והילד הצביע על כוננית ספרי הקודש בסלון. היא הייתה אישה מלומדת, סטודנטית לתואר שני, והיא הרגישה שהספרים בסלון הם לא שלה. הניתוק הזה בעיניי הוא קטסטרופה."

הבית במרכז

עיסוקיה של קלמן רבים ברמה החברתית, האקדמית וההלכתית, אך אם יש דבר אחד שהיא מקפידה לציין בעקביות לכל אורך הריאיון, זוהי חשיבות המשפחה בחייה.

קלמן ובעלה אפרים נישאו לפני 18 שנה, הוא היה אז עתודאי בצבא והיא הייתה מורה. שנתיים אחרי חתונתם עברו מירושלים ללוד, מטעמי נוחות ומיקום. "באנו לשנתיים, עד שבעלי ישתחרר. כמו כל זוג ירושלמי – לא חשבנו שיש חיים מעבר לשער הגיא", היא צוחקת. מהר מאוד השניים התחברו לגרעין התורני שהוקם במקום והיו מעשרת המשפחות הראשונות שבחרו להשתקע ולרכוש בית בעיר. מאז נולדו להם חמישה ילדים, בתם הבכורה בת 17 והקטנה בת חמש.

"כשהחלטנו שאנחנו קונים בית בלוד היה לי ברור שהמקום שהבית תופס בחיינו יצטרך להיות גדול יותר. הבית חייב להיות עוגן מהותי, משמעותי ועמוק. יכול להיות שלא הייתי יודעת את זה אם לוד לא הייתה משקפת לי את הדברים. אני מאוד שמחה שגידלתי את הילדים שלי כאן, במקום שפוגשים בו מגוון רחב של אנשים. הם הרוויחו מהחיים כאן הרבה, תמונת העולם שלהם יותר מורכבת. תמיד אמרתי שהפחד שלי הוא לא שהילדים יתקלקלו לי, אלא שהם יהיו מתנשאים".

איך הצלחת לשלב בין המשפחה לפיתוח האישי שלך?

"האימהות היא מרכיב מאוד משמעותי בזהות שלי, כמו גם החוקרת שבי וגם יועצת ההלכה. השאלה שנשאלת כל הזמן היא איך למצוא את נקודת האיזון. הייתה לי המון סייעתא דשמיא לאורך הדרך, שאפשרה לי להיות עוגן בבית. תורה תמיד אפשר ללמוד מהבית, ובשנים שהייתי עם הילדים קראתי המון".

קלמן בחרה להיות עם כל אחד מילדיה במשך שנה עד שנתיים בבית, ודחתה את ההתקדמות המקצועית והאקדמית שלה במשך שנים רבות. למרות זאת, נדמה שגם בתקופה שבה התרכזה בטיפול בילדיה, לא ידעה קלמן מנוח.

היא העבירה שיעורי פרשת שבוע לנשים, "הזמנתי אותן ללמוד אצלנו בסלון, זאת הייתה דרך מצוינת לוודא שבטוח אפתח ספר ללמוד", התנדבה ללמד עולים חדשים עברית, למדה בתוכנית יועצות ההלכה של נשמת שכללה לימודים אינטנסיביים של יומיים ארוכים בשבוע במשך שנתיים, הקימה את אתר יועצות ההלכה בעברית, לימדה בבתי מדרש לתיכוניסטיות ולנשים בבית שמש, ניהלה את פורום הנשים של מפלגת הבית היהודי והייתה חלק מהוועד המנהל של הגרעין התורני בלוד.

"אבל האמת היא שתמיד ראיתי את עצמי כעקרת בית עם תחביבים", היא אומרת בחיוך. "למען האמת המשכתי לחשוב ככה גם כשזה כבר לא היה ממש נכון. אני חושבת שהייתי האחרונה ששמה לב להיקף הפעילות שלי מחוץ לבית".

בקצוות הקונצנזוס

לפני עשור בדיוק, כשהיא כבר אימא לארבעה, סיימה תואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטה הפתוחה. אם מישהו היה אומר לה אז שבתוך שמונה שנים וחצי היא תחזיק בידיה דוקטורט מרשים ומיוחד במינו על כתביו ושיטתו של ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך והבית יוסף, ספק רב אם הייתה מאמינה.

נדמה שקלמן רגילה להיות חריגה בנוף. "כמעט תמיד יוצא שאני המוזרה", היא צוחקת. "זה חריג שאני דוסית בעולם האקדמיה, וזה חריג להיות אישה בקרב החוקרים הדוסים במדעי היהדות, ויחסית לנשים דוסיות – העובדה שאני עושה מחקר היא חריגה מאוד".

"כך שבסוף", היא מסכמת, "תמיד יוצא שאני שונה, למרות שאני כבר נמצאת בסוג של קונסנזוס מרוב שאני בכל כך הרבה קצוות. לקח לי המון שנים להפסיק לנסות להיטמע במרחב ולהבין שזה לא יעזור. אני לא אהיה כמו כולם גם אם אנסה, זאת מי שאני, וזאת השליחות שלי".

איך מתייחסים אליך העמיתים באקדמיה כחוקרת?

"בתחומים של מדעי היהדות – ההנחה היא שאת לא מבינה כלום עד שלא הוכחת אחרת. בהתחלה, בכל פעם שהרציתי הייתי צריכה לרכוש את לב המאזינים ולבטל את ההנחה ש"טוב, מה היא כבר יכולה לדעת? היא אישה". היום אני במקום אחר כי כבר מכירים אותי".

"בחוויה שלי, העובדה שאני אישה לא צריכה למנוע ממני לעשות את מה שאני צריכה לעשות. אני כנראה לא אמצא תרופה לסרטן, אבל השאלה החשובה היא מהו הדבר שנכון שאתרום לעולם. אני מרגישה שמי שמקבל מתנות מהקב"ה, מונחת על כתפיו גם אחריות".

יושבת על המשבר

על אף חיי המחקר והמשפחה הפעילים שלה, ספק אם קלמן ידעה בחייה חודשים עמוסים כמו אלה האחרונים. כמות השאלות ההלכתיות שנשאלו בצל מגפת הקורונה שברה שיאים, ההתמודדויות מולן עמדו נשים היו שונות בתכלית מכל מציאות שהכרנו עד כה, והקושי היה רב. חלקם הגדול של הנושאים אליהם נדרשה קלמן, נגעו לנושאי טהרת המשפחה ולטבילה במקוואות בצל המשבר העולמי.

מתי בעצם הבנת שיש כאן מציאות חדשה שדורשת מענה?

"עוד לפני פורים הייתי מעורבת עמוק במחשבה על הקורונה. השאלה הראשונה הגיעה אליי עוד כשהיו מבודדים ספורים בארץ, אנשים שהגיעו מחו"ל ונשלחו לבידוד אוטומטית. הייתה מישהי שטבלה במקווה ואחרי יומיים יצאו הנחיות לפיהן היא צריכה להיכנס לבידוד. עלו שאלות לגבי שאר הטובלות באותו היום ולגבי המקווה עצמו".

"בהתחלה נדרשנו לעבודת הסברה קשה, כדי להבהיר שמבודדות לא יכולות בשום פנים ואופן לטבול. לקח לאנשים זמן להבין ולהפנים שממש מדובר בסכנה. גם לבלניות היה קשה לקבל את העובדה שאישה לא תטבול בגלל זה".

ניסיתם לתת גם מענה כללי, מעבר לשאלות פרטניות, באתר של יועצות ההלכה?

"בשלב מוקדם מאוד הבנו בנשמת שקורה פה משהו גדול. כבר בשבוע שלפני פורים העלנו לאתר דף עם הנחיות לטובלות בארבע שפות שונות, והמשכנו לעדכן אותן בצורה רציפה. מדובר באירוע מתגלגל, בהתחלה זאת הייתה פעילות של 24 שעות ביממה של מתן מידע, מענה על שאלות והתייחסות להנחיות חדשות שצריך כל הזמן לתרגם אותן לשטח. האתר שלנו הוצף בשאלות בנוגע לקורונה". כשאני שואלת את תרצה כמה הודעות ושיחות היא קיבלה בכל יום בתקופה המורכבת הזו, היא צוחקת: "מיליון, אני אפילו לא יודעת איך לספור את זה".

מי שעוקבת אחרי קבוצות של נשים דתיות בפייסבוק בחודשים האחרונים, ערה לדיונים סוערים שהתקיימו אודות סוגיית הטבילה. במקרים מסוימים רמת האמוציות הגיעה לשיאה בוויכוחים קשים שניסו להכריע כיצד נכון לנהוג. רבות שיתפו בחששות הכבדים מההגעה למקווה, בלחץ נפשי קשה ובמורכבויות שהתקופה זימנה ברמה הזוגית.

למה לדעתך יועצות ההלכה הפכו לכתובת טבעית בתקופה הזו?

"הפעילות שלנו נסובה תמיד סביב נקודות ההשקה של הלכה, רפואה ונשיות, וכאן הממשק הזה היה ועודנו מאוד דרמטי. אני חושבת שהסיפור הזה חידד את הצורך ביועצות הלכה, במעין גשר של נשים שמכירות את המציאות בשטח, יודעות איך מקוואות נראים ופועלים, וגם משתייכות לעולם ההלכה. יש משהו עצום ביכולת שלנו להיות שם".

את חושבת שהיה בטוח לטבול במקוואות עד עכשיו?

"בצוות של נשמת, אנחנו מנסות להסביר למה זה לא מסוכן אם עובדים לפני ההנחיות. במידה וההנחיות נשמרות – הסיכון מזערי. הצד שני של הפעילות שלנו הוא לדאוג לכך שעובדים לפני ההנחיות. יש בעיה בהעברת המידע, יש הנחיות שכתובות בצורה שקשה להבין, יש הבדלים בתפקוד של מועצות דתיות שונות, וגם הבלניות לא תמיד מצליחות להבין מה מצופה מהן. צריך לעזור לנשים ולתת להן את הכלים להבין איך בטוח לטבול ומתי יש חשש לסכנה".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה סיוון. להצטרפות למגזין: https://bit.ly/2UL0Jrt