בלי להחסיר ובלי להפריז

"היוהרה וגם ההפרזות שברצון

לוקחים מקום, מבזבזים הרבה כוח. 

הלימוד מחזיר כוחות וחוסך כוחות. 

הוא מנקה מראשית לימוד את המחסיר והמפריז,

אל תצטדקי לקיומך ואל תפריזי,

כי ברגע שמחסירים ומפריזים אינך נושאת ציר כוח,

ציר הכוחות של המערכת שלך".

(ימימה אביטל ע"ה)

ההחסרות וההפרזות הן סמן שבא ללמד אותנו שאנו לא באיזון, וישנה מידה מדויקת יותר שמועמדת להתברר. כשאנו מזהות שהתגובות, הרגשות או המעשים שלנו מצויים בהפרזה, כלומר בפעילות יתר, באינטנסיביות, ולפעמים אפילו רצונות מאוד טובים יכולים להיות הפרזה גדולה כי הם אינם מותאמים למי שאנחנו, עלינו לִצפות על האינטנסיביות הזו, מפני שהיא מעידה על כך שחסר לנו משהו מבפנים, ולכן הפרזנו בחוץ. כל הפרזה יושבת על החסרה, וגם להפך: כשאנו מחסירות מהקרובים לנו או מעצמנו, זה יכול לנבוע מיומרות, מציפיות ודרישות מוגזמות שמונעות מאיתנו לתת גם את מה שאנו יכולות לתת.

ההפרזות וההחסרות הן שני קצוות של אותו ציר. ההפרזה וההחסרה קשורות זו בזו. לכולנו נרשמה בילדות החסרה שיצרה חיסרון פנימי עמוק, השואף להתמלא. כשאנו מוּנעות מהמקום הפצוע והחסר, נוצר חוסר מידה – הפרזה או החסרה של המידה הנכונה והמדויקת.

לדוגמה: הצטדקות והפרזה במילים ותירוצים, יכולה להיות סימן להחסרה מהערך האמיתי שלנו. כמו כן, נתינה מופרזת הרבה מעבר ליכולותינו ולכוחותינו, ביומרה ובהתיימרות, עשויה לשקף את הצורך האנושי למלא את הריק בתוכנו. המקום הכואב והפגוע מילדות כמו מבקש לסדר דרך ההחסרות וההפרזות את הרישומים החסרים הטבועים בו. מי שחוותה חוסר שליטה על מה שמתרחש במרחבים הנוגעים לה, עשויה להפריז בצורך שלה להנהיג שליטה על ביתה, גופה וכדומה. יש מי שדרשו ממנה בהפרזה להוכיח ולהצליח, וכיום, מהחשש להיכשל, היא תימנע בכלל מלנסות. ההחסרה מול עצמה יושבת על הפרזות שנדרשו ממנה.

מקום שאנו מפריזות בו כנשים, בעיקר בזוגיות, מתבטא בצורך אינטנסיבי לקבל אישור והערכה על ידי שאיבת חיזוקים וחום מהסביבה, מהבעל, במקומות בהם אנו מרגישות לא ראויות וחסרות. לתת ולקבל חום זה נפלא, אך אם זה בא תמיד על מקום חסר, הצורך יתבטא בהפרזות ובהחסרות. וכשבחום הזה תלוי כל קיומנו – זהו המדד לכך שיושבת שם ילדה שמנסה לפצות את עצמה על חוסר עמוק ראשוני.

לכן, כשאנו מזהות רצון אינטנסיבי, שמפריז ומנסה לקבל מנה גדושה ומוצפת של טוב שבסופו של דבר, בשל ההגזמה שלו מרחיק אחרים מאיתנו ומחסיר מאיתנו טוב, זוהי הזמנה אישית להיכנס פנימה, לראשית, ולזהות את העומס של הילדה שמבקש לפצות על חוסר החום.

כיוון שגם ההחסרה וגם ההפרזה הן נקודות קיצון, עלינו להרגיע מעט את המערכת כשאנו מזהות אותן בתוכנו, ולא לפעול בדרך של נקודת הקיצון השניה, כי זה רק מגביר את חוסר האיזון. כלומר: כשאנו מזהות שהפרזנו בתגובה כלפי אחד מבני הבית, ענינו מתוך כעס, לחץ, מתח, דחיקה או דרישה, במקום למהר לפצות בתוכנו מתוך אי נעימות שכעסנו, וללכת אל הקצה השני שממהר להרגיע את העניינים ולעשות כאילו הכעס לא היה כלל, אנחנו מנסות להתקרב ולצפות על הניתן. להבין מדוע כעסנו כך, מדוע דרשנו כך מהשני, איזו נקודה מקפיצה בתוכנו זה פגש, איזה רגש חסר, מסעיר, קדום, כואב, השני עורר בנו? דרך הצפייה הזו וזיהוי העומס, נוכל לזהות מה מתחולל במערכת האישית, ואיזה דיוק עלינו להחזיר למערכת, לרומם אותה, להתחזק ולהתייצב.

מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו