באמונה ובדאגה: למה הגמרא אומרת לנו "תדאגו!"?

חודש הלא פשוט שעבר על העם הזה, ישבתי עם בני משפחת יצחק הענווים והמוארים וביקשתי שיאמרו מה הם מרגישים לאחר שבנם, דוד יהודה הי"ד, נהרג בג'נין. האח הצעיר אמר שאולי דוד היה מובן מאליו מדי, וכשחי, לא הבינו עד כמה היה מיוחד. האחות אמרה כמה היא מצטערת שלא שהתה יותר זמן במחיצתו, ואילו ידעה שזמנם המשותף מוגבל…

ואז אמרה לי אמונה, האם, בעיניים דומעות: אני מרגישה נקיפות מצפון. לא דאגתי. למה את מתכוונת? שאלתי, והיא אמרה: בכל הפעולות שבהן השתתף הייתי דואגת כל כך, עוקבת אחרי דיווחים, מחכה לטלפון, ובפעולה הזו? כלום! אני יודעת שהם בקן צרעות, בג'נין, ולא דואגת. בכלל. שומעת על חילופי אש כבדים ביציאה, וכאילו זה לא קשור אליי בכלום. למה לא דאגתי?! הכתובת שעל הקיר נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את ההוראה הזו בשולחן ערוך: "וראוי לכל ירא שמיים להיות מצר ודואג על חורבן בית המקדש".

למה ראוי לדאוג?! ואיך ייתכן שדאגן הוא ירא שמיים? הרי בעלי המוסר גינו את הדאגה. בספר אורחות צדיקים היא מתוארת כמזיקה לבריאות ממש, והרב דסלר אומר שהדאגן הוא חסר אמונה מפני שהוא נותן חשיבות רק לעולם הגשמי, לתגובות האנשים שסביבו ולתנודות השוק. אז לדאוג או לא לדאוג? זאת השאלה של הימים האלה בדיוק. כולנו מכירים לעייפה את סיפור קמצא ובר קמצא, אבל צריך לתת את הדעת לפתיח ולסגיר של הסיפור הזה בתלמוד. "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו ייפול ברעה", מתחילה הגמרא, ומיד לאחר מכן היא ממשיכה: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". תדאגו! אומרת הגמרא. אל תפעלו באימפולסיביות כמו מי שגירש מהסעודה, כמו בר קמצא שהלשין! היו רכים וגמישים, לא קשים ופרגמטיים.

אבל בסוף הסיפור אומרים חז"ל את ההפך המוחלט: "ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את עירנו ושרפה את מקדשנו". הכהן המהוסס הזה, הדואג הזה, מחליט בסוף שלא להחליט: הוא לא יקריב את הקורבן עם המום מהקיסר, הוא גם לא יהרוג את בר קמצא הבוגד. הוא יישאר לדאוג עד ייפול דבר… הדאגה הראויה בזמן הזה היא מעורבות: דאגה במובן של of care take to. אנשי הסעודה ובר קמצא דואגים לנוחות האישית שלהם ולטיפוח המחלוקות הקיקיוניות שביניהם, ולא רואים את הכתובת על הקיר: הקיסר רק מחכה לבקע הזה בחומה שלכם! זה הסיפור של כולכם! כך גם הכהן. דאגתו הנוראה לא מביאה אותו לשום פעולה אקטיבית עבור הכלל. הוא חפור ב"מה יגידו" ולא מבין שהעם על קצה צוק, הוא לא מריח את השריפה הגדולה, הוא מכחיש חורבן. אימהות שכאלה "מעשה בדואג בן יוסף שמת והשאיר בן, והייתה אמו מודדת אותו בטפחים ונותנת משקלו לבית המקדש" (איכה רבה).

האמא הזו אכולת דאגה, היא לבד, בלי אבא דואג, והיא תורמת בכל פעם את משקלו של בנה שתפח, בזהב, לבית המקדש.

וכשהרעב מגיע לעיר, בוכה עליה הנביא: "אם תאכלנה נשים פרי בטנן, עוללי טיפוחים…" התיאור הנורא הזה הוא
על אמא שדואגת, דואגת נורא, אבל זו דאגה "קטנה", או כמו שקורא לה הרב סולובייצ'יק: "האישיות הדתית הגסה". היא רוצה בן שיתפח, פיזית. וכמה שאני מחבקת אותה! אבל יש אימהות שהן אומה. יש אימהות שדואגות לכולנו גם כשהן לא דואגות. הן ישלחו את הבנים להילחם עבור כולנו, ללמוד תורה עבור כולנו, להתפלל עבור כולנו, מפני שהן לא דואגות רק להם. אנחנו דאגתן.
ילדים לאימהות כאלה, ירפאו את סיפור קמצא ובר קמצא.ממש לפני שיצאתי מאוהל האבלים, הראתה לי אמונה
סרטון שריגש אותי כל כך: "תראי!" היא אמרה והראתה לי איך חבריו של דוד הי"ד מסיירת אגוז ביקשו לבוא במוצאי השבת ולשיר את שירי ההבדלה שדוד היה שר להם.
ככה הם רקדו, לוחמים חילונים לצד דתיים, שרים "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד" בזמן שהם פוחדים עבור כולנו, דואגים לנו נורא. מול אש ההבדלה, הם לא ייתנו להבדלים שבין קודש לחול לשרוף את הבית של כולנו.

מתוך גליון תמוז תשפ"ג של מגזין פנימה. הצטרפי עוד היום וקבלי במתנה סט ספרים של הרבנית ימימה מזרחי. להצטרפות לחצו כאן

המבצע בהתאם לתקנון המבצע