עוד עמי חי- ראיון עם הרב יוסף ורחל ויצן

לילה של קיץ עם רוח קרירה של פסגות. האורות של רמאללה נוצצים במרחק נגיעה. בדיוק מול בית הכנסת ניצב בית משפחת ויצן. הבית המסודר והמתוקתק אינו מסגיר את קייטנת הנכדים הרועשת שהתקיימה פה לפני זמן קצר. אנחנו מתיישבים בסלון, הרב שלמה יוסף ויצן, רב היישוב פסגות המכונה הרב יוסי, ואשתו הרבנית רחל שמבקשת להיקרא רק רחל. 

"אסור לנו לאכזב…" פותח הרב בחיוך, "בכל הזדמנות שאנחנו מספרים על עמיחי, הדמות שלו ניצבת מולי והוא אומר לי 'מה שיכולתי לעשות עשיתי, אז אל תפשל כשאתה מדברר אותי. תאמר מה שנכון להגיד'". אחד מהם קם ומניח על השולחן בינינו תמונה גדולה של עמיחי, משעין אותה על האגרטל, ועמיחי הופך לשותף נוכח בשיחה שלנו.

גם בכניסה לבית תלויה תמונה גדולה שלו מאז השבעה, ובמרכז הבית ניצב עמוד עם תמונות רבות, מליל הסדר. "חשבנו איך עמיחי ישתתף", מספרת רחל, "נתנו לכל אחד מהנוכחים מעטפה עם משפט מתוך ההגדה, וכל אחד קישר את המשפט שלו לעמיחי. זה מרומם אותנו". 

אנחנו צופים בסרטונים משפחתיים, ובהם עמיחי תמיד עם ילד על הכתפיים או בידיים. "סיפרו לנו שבליל שמחת תורה הוא וידידיה הי"ד רקדו בכל עוז, עמיחי כמובן היה עם כל הילדים עליו", רחל משתפת, "הוא היה מחובר לאדמה. מביא לנו סברס שהוא קטף, שמן שהוא מסק, ירקות שהוא גידל. היה לו חוש הומור, הוא היה מצחיק מאוד, חיוני מאוד, שמח ומשמח".

בקרוב נציין שנה למלחמה. מאיפה מתחילים לאסוף את השנה הזאת? 

הרב יוסי: "יש כאלה שהפסיקו להגיד קדיש ב־11 חודש למלחמה, אני הולך לפי הדעה שאני מרוויח עוד חודש של אמירת קדיש. אם הייתי יכול לא הייתי מפסיק בכלל, קדיש זה קידוש השם. בכלל מיוחד להגיד קדיש בסיטואציה של מלחמה וחבלי משיח. 'יתגדל ויתקדש' זה מתוך נבואת יחזקאל על ימים גדולים בארץ אחרי שעם ישראל יתקבץ ויהיו מלחמות, גויים יצורו על עם ישראל וה' יתגלה, ותתגלה האמונה בקדוש ברוך הוא. בכל הדורות אמרו את התפילה הזאת מתוך תקווה לזכות לתקופה הזאת שבה מתגדל ומתקדש שמו הגדול, ואנחנו ממש נמצאים בימים הללו".

 

רוקדים ומתפללים 

אנחנו צוללים אחורה ליום של שמחת תורה. "יחסית לשנים אחרות היינו עם הרבה ילדים נשואים בבית", פותחת רחל, והרב יוסי משלים את דבריה: "בבוקר עצרו את התפילה לפני הלל, וביקשו שכל מי שיכול לקבל צו גיוס ידליק את הטלפון. כרב בוועד רבני בנימין הדלקתי גם אני את הטלפון. ההוראה הייתה לקצר בתפילה ואפילו להפסיק ולבטל את ההקפות, אבל אמרתי לקהל שיש קהילות שלא יכולות לעשות את ההקפות עכשיו, ולכן אנחנו נעשה את ההקפות עוד יותר חזק בשם כל ישראל".

"הסתובבו ביישוב שמועות שקורה משהו בדרום", נזכרת רחל, "כאן היה חשש בגלל הקרבה לרמאללה, והיינו יותר עסוקים בביטחון היישוב ופחות עסוקים בשמועות מהדרום". כשהגיעה שמועה שבכרם שלום שבעוטף עזה, שם גר בנם עמיחי, הכול בסדר – רווח להם. מתברר שההורים של ידידיה רזיאל הי"ד מפסגות התארחו בכרם שלום בחג, ומתוך הממ"ד התקשרו לומר שהכול בסדר. אולם הם עשו זאת בלי שידעו מה קורה בחוץ, ובלי לדעת שגם בנם נהרג.

"בזמן של סעודה שלישית כבר הייתה עננה", היא משחזרת, "מצוקה לאומית, אבל רחוקה מלהיות אישית. לקראת צאת החג ראיתי את נשות המגויסים ביישוב דואגות, וניגשתי לאחת מצוות צח"י כדי לומר לה שצריך לחשוב איך עוזרים להן. אחרי רבע שעה היא חזרה אלינו הביתה ושאלה איפה הרב. אני רגילה שמחפשים אותו בלי שאני יודעת למה, אז ליוויתי אותה למצוא את הרב, שהיה באותו זמן בבית הכנסת. זה היה כבר בערבית של מוצאי החג. התכוננתי לחזור הביתה, אבל היא אמרה שעדיף שגם אני אשאר, ואז הודיעו לנו על עמיחי".

"מיד הבנו שאנחנו צריכים לשלוט בכוחות שלנו כשבבית מחכים לנו ילדים ונכדים", מספר הרב יוסי. "הייתה לנו מחויבות שגם הרגעים הראשונים לא יהיו טראומטיים. כרב יישוב אני יודע שההודעה והרגעים הראשונים הם חשובים מאוד. עוד לא באמת קלטנו את האירוע, זה בא לנו משום מקום. פתאום העננה הלאומית הפכה להיות אישית. עמדנו ככה בחוץ וחשבנו איך לספר לילדים, אבל בינתיים טליה, אשתו של עמיחי, התקשרה הביתה וסיפרה להם".

 

מחליף כובעים 

הרב יוסי (65) ורחל (62) חיים את החיים במלואם ואין להם רגע דל. עמיחי הוא הרביעי משמונת ילדיהם, "הלב ביניהם", וכילד אמצעי במשפחה הוא היה הגדול שמנהיג את הצעירים ממנו. 

"את חושבת שאני סופרת כמה שנים אנחנו כאן…?" רחל צוחקת כשאני שואלת ונעצרת לחשב. "בערך 38 שנים". הזוג הגיע לפסגות לכולל הדיינות, ובתוך שנים ספורות ביקשו מהרב להתמנות לרב היישוב כשהוא בן 30. "התמודדנו כאן עם הרבה דברים לאורך השנים", הם נזכרים במבט לאחור. "היו כאן שכול ואובדן כמו של משפחת דיקשטיין, או עטר – משפחה שלמה שעלתה בסערה השמימה בתאונת דרכים. היו תקופות של יריות על פסגות, ממש בחזית. עברנו כאן לא מעט בשעות קשות וגם בשעות שמחות של התרחבות". רחל מצביעה על המיקום האסטרטגי של היישוב, בראש ההר.

מחבלים בכרמים 

לקח להם זמן להבין את מה שהתרחש בכרם שלום בשבת ההיא. "הבנו שבכרם שלום היו הקפות מסוג אחר", אומר הרב יוסי, "הקדוש ברוך הוא ראה את ההקפות בפסגות, אבל יותר את ההקפות בכרם שלום בלי ספרי תורה, הקפות של כיתת הכוננות עם רוח גבורה ומסירות נפש".

בשעת בוקר חדרו לכרם שלום ראשוני המחבלים. חברי כיתת הכוננות חשבו בהתחלה שזו קבוצה קטנה של שבעה מחבלים, עד שגילו שמחוץ לגדר יש המונים שבהמשך חדרו פנימה. מי שעמד מולם היו שמונה חברי כיתת הכוננות, רבש"ץ ושלושה חיילים. ג'יפ של הנח"ל נתקל ראשון במחבלים מחוץ לקיבוץ, ובקרב הקשה ביניהם עיכבו החיילים את המחבלים לכמה דקות שבהן חברי כיתת הכוננות הספיקו לצאת מהבתים להתארגנות, זמן יקר מאוד שהציל חיים. 

אנחנו מקשיבים בשקט להקלטות של עמיחי מתוך הקרבות. "לומדים עליו הרבה מההקלטות. הוא שולט ברוחו. איך הוא נלחם, אבל כשהוא מדבר עם טליה הוא מדבר ברוגע ומחזיק ראש. תוך כדי לחימה הוא מחזק את טליה ומבקש ממנה לשמוח עם הילדים: 'תרקדו, תוציאו את כל הממתקים שיש בבית, תחרות ריצה בממ"ד, תעשו תפילה, לעבוד על לעשות להם הרגשה טובה'", וההקלטה נקטעת בקולות ירי. "אני רואה בזה מסר לכולנו", אומרת רחל, "אנחנו הבית, העורף, החיילים שלנו בחוץ, בחזית, ואנחנו כעם צריכים להחזיק בבית את האווירה הכי טובה שאפשר". 

תוך כדי שעמיחי וחבריו נלחמים, מסוק קרב שעלה לאוויר על דעת עצמו יצר קשר עם הרבש"ץ והפציץ את הלוחות הסולריים מחוץ לקיבוץ שתחתיהם התחבאו המוני מחבלים. בינתיים כמה מחבלים חדרו לקיבוץ מחלק אחר בחומה ופרצו לבית של אביטל ועמיחי שינדלר שהיו בממ"ד. עמיחי הי"ד וידידיה הי"ד נלחמו במחבלים ונהרגו בקרב. 

"משעה 12 וחצי המחבלים באורח פלא הפסיקו לירות, לא ברור למה, וזה נס כי התחמושת של כיתת הכוננות נגמרה. עמיחי וידידיה הי"ד הצילו את משפחת שינדלר, את הבית, את הקיבוץ כולו". הזוג ויצן ממשיכים לפרט שרשרת של ניסים לא נתפסים שהקיפו את כרם שלום, ולמרות שהכרתי את סיפורו של הקיבוץ אני משתאה.

"כששומעים את הסיפור הזה רואים כל כך הרבה ניסים ונפלאות", מוסיף הרבה יוסי. "הקדוש ברוך הוא היה יכול לעשות נס נוסף קטן שהמחבל יפספס את עמיחי, אבל אם הוא לא עשה את זה אז כנראה שזה המדויק. זו האמונה. הכול מדויק". רחל מהנהנת ומוסיפה: "עמיחי היה אומר: 'העולם הוא לא פייר, העולם הוא מדויק'".

 

גיבור בחייו ובמותו 

"טליה התקשרה במוצאי החג", משחזרת רחל, "היא רצתה לצאת משם אחרי שעות מאוד קשות, ועם זאת היא הייתה מסורה לילדים לעזור להם להיפרד". 

הטלפון מטליה במוצאי החג הזכיר לרחל שיחת טלפון אחרת, שקיבלה מהם חמש שנים קודם לכן אחרי שהייתה אצלם שריפה בבית בשבת. "עמיחי לא הצליח להיכנס הביתה כדי להציל את הילדים, וניסה שוב ושוב, ובשנייה האחרונה הוא אמר: איך אני אחיה שנייה אחת אם אני אדע שלא ניסיתי בכל נשימתי להציל אותם? הוא לקח נשימה ארוכה ומשך את עצמו דרך החושך והעשן הכבד עד שהוא פרץ לממ"ד שבו הם ישנו וזרק אותם מהחלון לטליה". 

"נפשנו יצאה להיות איתם", היא נזכרת בתחושות שליוו אותה באותו מאורע, "אבל המרחק היה כל כך גדול ורציתי לתת להם חיבוק עכשיו, מיד. אותה תחושה חזרה במוצאי שמחת תורה".

"אחרי השריפה ההיא עמיחי כתב לעצמו ברשמים אישיים שזה הפסוק שעמד לנגד עיניו: 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל נפשך ובכל מאודך' – למסור את הכול", אומר הרב יוסי, ורחל מוסיפה: "בכלל, בחיים של עמיחי הוא הכין את עצמו ואת הילדים לגבורה. הוא תרגל את עצמו להיות גיבור, וזה התבטא בכל מיני דברים, גם בחינוך של הילדים. הוא עודד אותם להצליח ולא להתייאש, סיפר להם סיפורי גבורה על חלוצים. הוא לא אהב בכיינות. אם מישהו אמר לו משפט כמו 'מסכנים הילדים, מסכנה טליה…' הוא היה אומר 'הם יהיו חזקים'. הוא היה אדם מאוד נעים ורך, איש משפחה חם, אבל האמין באידיאלים ולא ויתר לעצמו במהירות". 

עמיחי עבד כרב בישיבה התיכונית־חקלאית חלוצי דרור בחלוצה, ואת אותה דרישה פנימית העביר גם לתלמידיו. "הוא דרש מהם הרבה, וזה התחיל מזה שהוא מאוד האמין בהם. בכלל היה לו אמון גבוה באנשים".

 

 הנה ימים באים 

"זו הייתה שנה מאוד מאתגרת", משתפת רחל, "כאב גדול, געגוע גדול, וקושי גדול לראות את ההתמודדות של הילדים הקטנים ושל טליה. מצד שני, אנחנו עם אמונה ועם שותפים מפורום הגבורה, משפחות שכולות שמצליחות לא להיות רק בכאב, אלא מבינות שאנחנו חייבים לתת רוח גדולה בעם ולמנהיגים שלנו. 

"בניחומי האבלים הרבים אנחנו שומעים על בחורים מופלאים שמסרו את נפשם, שהיו להם מאור פנים, צניעות, טוב לב, משפחתיות, עין טובה, ומזה אנחנו מסיקים על שאר הלוחמים ומבינים שרוב העם בגדלות רוח. את הרוח הזאת אנחנו מנסים להשמיע ולהעביר הלאה. אנחנו מקבלים כוח מהעם הרב שמגיע למאהל הגבורה ומהמשפחה החדשה שלנו, משפחת השכול". 

אני מביטה בהם במהלך הריאיון, צחוק ודמעות משמשים בערבוביה. חיוכים והומור בצד געגוע כואב.

מה מנחם אתכם ונותן לכם כוח?

הרב יוסי: "אנחנו יודעים שהכאב הוא לא רק שלנו, הוא כאב של הקדוש ברוך הוא ושל כל עם ישראל. 'איכה ישבה בדד… הייתה כאלמנה'. אבל אנחנו לא בדד, הכאב הוא לא פרטי. אנחנו מאמינים שהגאולה מתקדמת, לפעמים רואים איך היא מתקדמת ולפעמים היא נסתרת, אבל הרב קוק אומר שבהסתר היא לא נעצרת אלא מתקדמת בהסתר. עם ישראל יגיע למדרגות חדשות. ולמדנו שאי אפשר לכרות ברית עם הרוע". ועיניו מלטפות שוב ושוב את התמונה של עמיחי.

רחל: "מה שמנחם הוא הידיעה שאנחנו חלק מתהליך של גאולה, סבא שלי וההורים שלי שהיו בשואה אומרים לנו במפורש: לא יכולנו להגן על עצמנו, היינו חסרי אונים, וכאן עם ישראל קם כמו אריה, ממגר את הרוע, מקדש שם שמיים.

וכמו חתימת מעגל, רגע לפני שאנחנו סוגרים את התמונות אני מתבוננת בתמונה מתוקה של עמיחי ובנו בונים סוכה. מתשרי עד תשרי, חלפה שנה. כאב נורא בצד עוצמות מופלאות. מתפללים לנחמה ומרגישים קרובים לגאולה מאי פעם. או כמו שאומר הרב יוסי: "השנה המרחק בין השמיים לארץ הצטמצם".

 

 

צילום: טל מרנץ 

המשך הכתבה בגיליון תשרי תשפ"ה,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן