עם פרוץ המלחמה ביקשה טובי שריד לתעד את המציאות הישראלית דרך המצלמה ולהנציח רגעים של משמעות, תקווה וחיבור לארץ. בשיחה כנה היא מספרת על אובדן גיסתה ועל הבחירה של אחיה להינשא לאלמנת מלחמה, על בנה שהתגייס לצה"ל, בעלה שיצא למילואים, והיציאה למסע משפחתי שבו גילתה את הארץ מחדש. סיפור של עם, סיפור של שבר ועוצמה, של בחירה בחיים
כתבת: עדי בן ישי
"ימים ספורים אחרי שפרצה המלחמה עמדו לנגד עיניי שני דברים", כך פותחת טובי שריד (40) את השיחה בינינו. "הראשון – אני חייבת משימה שתיתן לי משמעות וסיבה לקום בבוקר. השני – עם ישראל נמצא במשבר קיומי קשה מאוד, כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו לעזור, והדרך שלי תהיה באמצעות המצלמה".
שריד היא תושבת שכונת היובל ביישוב עלי, נשואה ואמא לשישה ילדים. לפני המלחמה עסקה בסטודיו שלה בלימוד קורסים בצילום ויצירת תוכן לעסקים ולארגונים, בהם תיירות בנימין. בימים הקשים של המלחמה בחרה לקחת את הצילום ולהשתמש בו כדי להעניק לאנשים רגעים של משמעות, תקווה וחיבור לארץ.
מה את זוכרת מהימים הראשונים למלחמה?
"ביום שבו פרצה המלחמה אחי, שמשון ליברמן, שגר בעוטף עזה, התארח אצלי בבית עם ארבעת ילדיו. הוא איבד את אשתו, תחיה ז"ל, בדיוק שנתיים לפני כן. היא נאבקה בגבורה במחלת הסרטן ועלתה בסערה השמיימה ביום שמחת תורה. זה היה חג מורכב מאוד מבחינתנו, וזו הסיבה שאחי היה אצלי בשמחת תורה הזה, וגם נשאר פה בימים הראשונים של המלחמה.
"העולם הפרטי שלנו כמשפחה חרב עלינו שנתיים בדיוק לפני שזה קרה לעם ישראל כולו", היא נזכרת בכאב. "האובדן של תחיה היה שבר ענק למשפחה שלנו ולי באופן אישי. הכרתי את עצמי וידעתי שאני חייבת משימה משמעותית כדי לקום".
שריד מציינת כי גם אחיה הבין את הצורך הזה, ושבועיים לאחר פרוץ המלחמה התקיימה ביניהם שיחה משמעותית. "אנחנו רגילים לשיחות עמוקות ולפעמים אפילו בלתי נתפסות על החיים. האובדן שעברנו לימד אותנו שהכול אפשרי, גם במקרים קשים, אבל גם במקרים שמפתיעים לטובה – הכול אפשרי. הוא אמר לי שהוא מתכוון לחזור הביתה לבני נצרים באופן מיידי, הרבה לפני שהקהילה שלו חזרה הביתה. הוא לא היה מוכן לנדוד, והיה לו ברור שהמקום שבו הוא צריך להיות זה בבית שלו, שאותו הוא בנה לפי התוכניות של תחיה לאחר פטירתה".
אחיה, היא מספרת, היה מתוסכל מכך שלא יכול להצטרף ללחימה בגלל האחריות שלו כלפי ילדיו, וכבר בשלב המוקדם הזה התגבשה בתוכו הבנה מדהימה – שהוא יקים בית עם אלמנה מהמלחמה הזו. "ממש בתוך התסכול והשבר הגדול של ההתחלה הוא אמר לי שהוא מבין שזה כנראה הייעוד שלו בחיים".
החיים מבעד לעדשה
באותם ימים, במקביל להתרחשות האישית האינטנסיבית בבית, שיתפה שריד בדף האינסטגרם שלה מיזמים חיוביים שנתקלה בהם ברשת. הדף שלה הפך להיות לוח מודעות לדברים טובים, ואחרי כשלושה שבועות היא החלה לצאת לצלם בשטח.
"צילמתי את עם ישראל מתנדב בעוטף. צילמתי מיזם של הדלקת אלפי נרות בשילה הקדומה לזכר הנרצחים. הגעתי לכפר עזה לתעד בימים שלפני התמרון הקרקעי וצילמתי פרפרים עפים בתוך האפר. הרגשתי כמו במסע לפולין בתוך הארץ שלי. צילמתי אפיית חלות של תושבות עלי למען החטופים, ועוד אינספור רגעים מורכבים של עצב ותקווה".
בהמשך פנתה שריד ליהודה עמרני, דובר מועצת בנימין, וביקשה להצטרף לצוותו כצלמת וכיוצרת סרטים.
"יהודה נתן לי את ברכת הדרך ושידך לי את נעמה זלינגר, שלימים הפכה לשותפה לדרך ולחברה קרובה. יחד יצאנו לימי צילום שלעיתים הרגישו בלתי נתפסים, ותיעדנו את אנשי בנימין המיוחדים, שעברו משברים קשים ובחרו לצמוח מהם".
תיעדת גם את היישוב שלך ברגעים קשים במיוחד.
"תיעדתי את עלי ברגעיו הקשים ביותר, מלווה את גיבוריו בדרכם האחרונה. לא האמנתי כמה פעמים אצטרך לראות את אנשיו היפים של היישוב שלי עומדים זקופים עם דגלים, וליבם שבור.
"יחד עם נעמה צילמתי את טליה לביא ויובל שני, שתי נשים מופלאות, תושבות עלי, שאיבדו במלחמה את היקרים להן מכול. הסרטים שערכתי מהצילומים ההם הגיעו למאות אלפים. הגישה המיוחדת שלהן והגבורה שלהן הצליחו לשנות משהו בתודעה הישראלית".
אהבה שמרפאת פצעים
״אחד הרגעים המרגשים ביותר שזכיתי לתעד במלחמה היה הלידה של מלכי חזוט", היא נזכרת. "מלכי איבדה את בעלה שלומי בקרב בעזה כשהייתה בחודש הרביעי להריונה. טליה אדלר, המיילדת שליוותה את מלכי במהלך ההיריון ובלידה עצמה, הזמינה אותי ללידה. אלו היו רגעים מצמררים, של חיים חדשים שנולדים מהשבר הכי גדול שיש".
לצד האובדן והשבר, התרחש במשפחתה של שריד גם סיפור יוצא דופן של אהבה ובחירה מחודשת בחיים, כשאחיה נשא לאישה אלמנה מהמלחמה, ממש כמו שביקש. "בתוך המלחמה, לפני כשנה וחצי, אחי נשא לאישה את שקד כוגן, אלמנתו של גיבור ישראל, לוחם שלדג, דובי כוגן הי"ד שנפל בעזה. קשר מיוחד במינו נרקם ביניהם, של אהבה גדולה שמצליחה לרפא פצעים, יחד עם עמל יומיומי ואינסופי.
"שקד נכנסה לחיינו יחד עם שלושת ילדיה, וגם יחד עם דובי וכל משפחת כוגן. אני מרגישה שקיבלתי גיס חדש. איננו מכירים ולעולם לא נכיר, אבל אני אוהבת אותו", היא מציינת בחום.
"אין פה סיפור של סוף טוב", היא מדגישה. "יש פה סיפור של בחירה בתקווה, בחירה בשמחה ובחירה בחיים, גם ברגעים קשים מנשוא".
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
