לפעמים נדמה לי שאת האתגרים הכי גדולים של חיי מספקת לי ההורות.
אני יכולה לשער מדוע, אבל זה פחות משנֶה. בשורה התחתונה, אם יש משהו שידיר שינה מעיני זה דאגה לשלום הילדים. החודש האחרון, שהיה גדוש בהתמודדויות של הבן הצעיר ובהתאמה חסר בשעות שינה לאמא שלו, סיפק לא מעט אתגרים כאלו.
באחד הלילות הלבנים דפדפתי באלבום תמונות בנייד, לעשות קצת סדר בזיכרון וגם במחשבות, ונתקלתי בסרטון שצילמנו בקיץ בחוף הים. בסרטון, אני והקטנה בקו החוף טובלות רגליים במים. היא בהתלהבות רבה מתקרבת לגלים כשעם כל גל שמגיע לכיוונה היא נצמדת אלי ומחבקת אותי חזק. מבטה ממוקד בגל הנושק לכפות רגליה, ובעיניה הקטנות גם אדוות נדמות לגלים גדולים ומאיימים. זה, כמובן, לא מונע ממנה לרוץ מיד אחר כך חזרה למים.
נזכרתי איך הבטתי בה אז ואחר כך לעבר האופק, גומעת את המרחבים הכחולים עד לנקודה בה הם נושקים לשמיים. הים היה רגוע לגמרי. הבהירות של רגעי החסד, חידדה לי באותה העת מחשבות על הורות. כמה חשוב פשוט 'להיות' שם כשהילדים חוזרים עם חוויות שנדמות בעיניהם לגל גדול. לאפשר להם להיצמד אלינו לרגע, לקבל כוח לפני שהם רצים שוב לעבר הגלים. כי הרי ברור שהם ירוצו, ואפילו בשמחה. לזכור (ולהזכיר) שהים בסך הכול רגוע, האופק רחב וזה רק גל קטן. להכניס את הסיטואציה למידותיה הראויות ולא להיסחף לעומק, אלא במקרים שבאמת דורשים התערבות אחרת, ויש גם כאלו.
ומעל הכל, להרים מידי פעם את העיניים מעבר לגל שנוגע בכפות הרגליים, מעבר לחיי היומיום, ולמקד מבט באופק. להבין היכן אנו מבקשים לראות את ילדינו בעוד שנה, חמש או עשר. איזה בית אנו מייחלים שהם יקימו, איזה אנשים אנו מתפללים שיהיו. ועם החלומות האלו לנוע קדימה, בלי להתרשם מהגלים הקטנים, שנכנסים לחיים ויכולים להראות מאיימים וסוחפים, אם לא נאפשר להם פשוט להישבר על קו החוף ולשוב אל הממדים האמתיים שלהם.
ותודה לפוקח עיוורים שמאיר את עיני גם בלילות כאלו, על תזכורת שרלוונטית תמיד.
