היא גדלה בקיבוץ החילוני חוקוק הסמוך לכנרת וחלמה להתגייס לצבא. כיום, יותר מ-30 שנה אחרי שחזרה בתשובה, הרבנית ענבל מלמד (55) היא אמא ל-13, סבתא ל-27 ואשתו של הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הרב ברכה וראש הישיבה במקום. היא מלווה כלות ונשים צעירות, מעבירה בקביעות שיעור תורה ביישוב ומסתובבת ברחבי הארץ עם סדרת מפגשים בנושא זוגיות ואינטימיות.
אנחנו נפגשות בביתה הצנוע שבהר ברכה. היא מקבלת אותי במאור פנים ובאווירה חמה, נעימה ומזמינה. בפשטות ובצניעות היא מגוללת בפניי את סיפור חייה המרתק, ומגלה איך הפכה מקיבוצניקית חילונית לאישה דתית, מאמינה, משפיעה ושותפה מלאה בהנהגתו הרוחנית והתורנית של בעלה.

ילדותה של הרבנית עברה עליה בבית הילדים, מוסד שלשמחתה כבר אינו קיים עוד. החוויה השפיעה עליה עמוקות ועיצבה את גישתה האימהית. "מכיוון שלא היה הגיוני שאימא תבוא כל שלוש שעות להניק, היו נותנים לתינוקות לבכות בלילה עד שהם התרגלו לישון", היא נזכרת.

בית הילדים זכור לך לרעה?  
"המגורים שם היו טראומטיים בשבילי. היו לי חלומות מפחידים בלילה והתעוררתי לא פעם בבהלה, לא היה מי שירגיע אותי. כשילדיי הגיעו לגיל תשעה חודשים והתבקש שארגיל אותם לישון לילה שלם, היה לי קשה לתת להם לבכות ולא לגשת אליהם. בעלי ידע שעליו לעזור לי בגמילת לילה מכיוון שאני לא יכולה לעמוד בזה".
למרות זאת, היא מתארת את ילדותה בקיבוץ כטובה ושמחה. לקראת כיתה ז' יצאה משפחתה לשליחות בברזיל מטעם התנועה הקיבוצית, ולראשונה בחייה היא גרה עם ההורים. אביה, שעלה מארגנטינה, הוא אומן וצייר בעל גישה רוחנית לחיים. במהלך השליחות החל ללמוד תורה עם רב בית החב"ד המקומי, ובעקבות זאת החליט להתחיל לעשות קידוש בכל ליל שבת. פרט לכך נותרה המשפחה רחוקה מהיהדות.
לקיבוץ הגיעו שמועות על כך שהמשפחה נמצאת בתהליכי חזרה בתשובה, ושליחותם הופסקה בטענה שהם אינם מייצגים עוד את התנועה הקיבוצית. אמה של ענבל, מורה לחינוך מיוחד והוראה מתקנת, חזרה ארצה יחד איתה ועם שני אחיה הקטנים, בעוד האב החליט להישאר ללמוד תורה בברוקלין אצל הרבי מלובביץ' במשך כחודש ימים.

היחס אליכם השתנה בעקבות הפסקת השליחות?
"חזרנו לקיבוץ כשהייתי לקראת סוף כיתה ח'. הייתי לבושה כדרכי במכנסי ג'ינס וחולצה קצרה, אך להפתעתי אף אחד מהילדים לא התייחס אליי, למרות שהייתי מקובלת בחברה. כששאלתי לפשר הדבר ענו לי שזה בגלל שנהיינו דתיים ומעלנו בשליחות". ענבל התנגדה בתוקף להאשמות, אך ללא הועיל.
"כעבור חודש אבא חזר מחו"ל עם כיפה לראשו", היא מתארת את המהפך, "כשהוא נכנס לאכול בחדר האוכל, שאגב לא היה כשר, הוא הוציא בסיום הארוחה ברכון מכיסו והחל לברך. פרצתי בבכי כי הבנתי שכל מאמציי להכחיש את החזרה בתשובה ירדו לטמיון".

אביה של ענבל המשיך להתחזק, ותגובת הנגד מהקיבוץ לא איחרה לבוא. כשביקש לקבוע מזוזה בדלת בית הילדים נענה בשלילה בטענה כי המעשה נוגד את התפיסה הקיבוצית. כשהציע לשכן את ילדיו באותו החדר ולהתקין מזוזה רק בפתחו, נתקל בשנית בסירוב והבין כי ימיהם בקיבוץ ספורים. זמן קצר לאחר מכן עברה המשפחה לירושלים.

איך הגבת לשינוי?
"בהתחלה אמרתי לאבא שאני לא עוזבת את הקיבוץ. הוא ביקש שאחשוב על שני דברים שמאוד חשובים לי, שאם ייעתר להם אסכים לעבור עם המשפחה. ביקשתי להמשיך ללמוד בבית ספר חילוני ולהיות קצינה בצבא. אני מאוד מעריכה את אבא על כך שהסכים והבין שהוא צריך לתת לי מרחב".
המשפחה עזבה את הקיבוץ סופית כאשר ענבל סיימה את כיתה ט'. הוריה החלו לחפש תיכון חילוני בירושלים, אך הרישום הסתיים זה מכבר ולא נמצא בית ספר מתאים. הרב דב ביגון, שליווה את המשפחה בתהליך החזרה בתשובה, הציע את תיכון פלך לבנות, שאומנם היה בית ספר דתי אבל פתוח.
"באתי לריאיון אצל המנהלת, פרופ' אליס שלווי, כשאני לבושה במכנסי ג'ינס וחולצה קצרה. לא ידעתי שכדי להתקבל אני צריכה לבוא עם חצאית. היא הייתה נחמדה אליי באופן מיוחד ואמרה לי: 'אני גאה שילדה כמוך תלמד אצלנו!', למרות שידעה שאני לא דתייה".
עד אותו היום נהגה ענבל לקבל את בגדיה ממחסן הקיבוץ, אך לקראת הלימודים התחדשה במלתחה של חצאיות וחולצות עם שרוולי שלושה רבעים. אביה קנה לה סידור משלה וסימן היכן התפילה מתחילה והיכן היא נגמרת.
איך הייתה ההסתגלות למוסד דתי?
"הייתי רגילה לחברה מעורבת, והופתעתי מהעובדה שבפלך לומדות רק בנות. ביום הראשון ללימודים פתחתי את הסידור והתחלתי לקרוא בו. לקח לי עד סוף ההפסקה לסיים את הקטעים שאבא סימן לי, ולא הבנתי איך הבנות מספיקות להתפלל כל כך מהר".
"מתלמידה טובה מאוד בקיבוץ הפכתי לתלמידה בינונית בשל הפערים הלימודיים הגדולים שהייתי צריכה להשלים. לא הכרתי את כתב רש"י והידע שלי בתנ"ך היה מועט. המורות והחברות סייעו לי. מלכה פיוטרקובסקי, בת כיתתי וחברתי, עזרה לי באופן מיוחד".
לאט לאט הסתגלה ענבל לחייה החדשים, והחלה לפקוד את שערי מכון אורה ומכון מאיר כדי לשמוע שיעורים ולהשלים פערים.

המקום האמוני שלך החל להתבסס בתקופה ההיא?
"בימי שישי נהגו למכור בישיבת מרכז הרב חוברות ובהן שיחות הרב צבי יהודה על פרשת השבוע. אבא קנה לי כמה חוברות והייתי לומדת בשבתות. אפשר לומר שהחוברות הללו עיצבו את תפיסת עולמי. ראיתי שדברים רבים שחונכתי עליהם בקיבוץ מופיעים ביהדות בצורה יותר מכוונת ומלוטשת. התפיסה הכללית הציבורית וערך יישוב הארץ – אלו ערכים שנטבעו בי וקיבלו עוצמה ותוקף. הרעיונות הגדולים שבו את ליבי ולא רק פרטי ההלכות". חודשים ספורים לאחר מכן החליטה ענבל לקבל על עצמה תורה ומצוות.

"אחד הנושאים שהטרידו אותי כבר אז, בכיתה י', היה שאלת החתונה – איך אכיר בחורים שיתאימו לי?", מגלה הרבנית, "חייתי בחברה נפרדת, וחברותיי מפלך לא הסתובבו עם בחורים בסגנון שחיפשתי. כבר אז ידעתי שארצה אדם רציני שמקפיד על קיום תורה ומצוות.
"בכיתה י' התנדבתי במטה לשחרור יהודי רוסיה מטעם בוגרי ישיבת מרכז הרב. באותם ימים הקים בחור נמרץ בן 19 את תנועת הנוער אריאל וחיפש מדריכות. חברו, שלמד איתו בישיבת מרכז הרב והכיר אותי מן הפעילות במטה, המליץ לו עליי. שמו של הבחור היה אליעזר מלמד", היא אומרת בחיוך. "הוא הגיע עם חבר לראיין אותי ולבדוק אם אני מתאימה להדרכה. התקבלתי".

אני מניחה שהתוכניות שלך להתגייס נגוזו?
"לקראת סוף כיתה י"ב ואחרי שנתיים של הדרכה, אליעזר, שהיה באותה עת הקומונר בסניף, שאל אותי מה התוכניות שלי לשנה הבאה. עניתי לו לתומי שאני הולכת לצבא, הרי אבא הבטיח לי. אליעזר אמר לי שהרבנות הראשית פסקה שבנות שומרות הלכה לא יכולות לשרת בצבא. עניתי מיד שאם כך פסקו – ברור שלא אתגייס, הרי אני מחויבת להלכה".
הרבנית מספרת את הדברים בהתרגשות כאילו קרו אתמול, במיוחד כשהיא מדברת על בעלה. המילים קולחות מפיה, הסיפורים והזיכרונות נובעים ממנה ואני נכבשת בקסמה האישי ומדמיינת את המדריכה הצעירה והאידיאליסטית שהייתה.

איך התפתחה ההיכרות בינך ובין הרב?
"לא נעים לומר, אבל הוא מצא חן בעיניי מהפעם הראשונה שראיתי אותו", היא מחייכת, "פעם בחודש-חודשיים הוא נהג להעביר שיעור למדריכות, והשיחות האלה בנו גם הן את השקפתי התורנית. בהתחלה לא ידעתי עליו כלום, לא ידעתי שאביו הקים את ישיבת בית אל והוא גם רב היישוב. כשזה נודע לי קלטתי שהסיכוי שאזכה בו נמוך מאוד. לא הייתי בת של רב ולא גדלתי בבית שומר מצוות, כך שברור שלא נכללתי ברשימת השידוכים הטבעית שלו".
"כשהייתי בסוף התיכון הוא התקשר ואמר שברצונו לדבר איתי על נושא שלא קשור בתנועה ושאל האם אני מבינה מה הנושא. עניתי בביישנות שאני חושבת שכן. הוא שאל 'מה התשובה?' והשבתי בחיוב". ניכר שזיכרונות ראשית הקשר מתוקים בעיניה. "זו הייתה הפעם הראשונה ששוחחנו בינינו שיחה אישית". חודשים ספורים אחרי שהחלו לצאת, כבר עמדו השניים תחת החופה.
"יש בי הכרת הטוב גדולה גם לחמי וחמותי שקיבלו אותי יפה כל כך", חשוב לרבנית לומר, "הם הרי יכלו לומר שקיבוצניקית חוזרת בתשובה היא לא שידוך מתאים לבנם".