לפני כמעט עשרים שנה הגיעה אל ימימה לומדת שעמדה להתחתן. תוך כדי מפגש ההכנה לחתונה היא אמרה לימימה: "הוא (הבעל) כמו עוגן בשבילי". אמירה מקסימה ורומנטית, כפי שמצופה מכלה ערב חתונתה.
אולם ימימה השיבה לה בתיאור מפורט מה קורה כשאנו חשות שבן הזוג הוא העוגן שלנו, וכיצד לבסס את היחס הנכון אליו:
"בחיפוש עוגן יש קצת העברת גבול כלפי הבעל,כמו משענת שהוא מוכן לתת.עוגן זה השתלטות, איפה הנתינה שלך?הוא יגיד: איפה אני? אני לא רק משענת,הלב שלי גם כן רוצה חום ואהבה.בידידות נפש אין צורך בעוגן,שיתוף הפעולה יהיה כה משמח את לבך.עוגן מתוך אהבה, לא עוגן כמשענת,אלא שתהיי פורחת לידו מתוך הבנה וידידות,ולבו גם יקבל תמיד, כמו שהוא נותן".
חלום ילדי על האביר שמציל את העלמה במצוקה. תמונת אילוסטרציה מתוך שאטרסטוק
כשאנו זקוקות שבן הזוג יחזיק וייצב אותנו, ישמש עוגן ומשענת, יש לבדוק מהיכן נובע הרצון הזה.
נשים רבות רוצות איש חזק ומגן לצידן, וזהו רצון לגיטימי, אך צריך לבדוק היכן עובר הגבול. אם הדמות הגברית שאנו מציירות לעצמנו רק נותנת, מעניקה ומגוננת, למעשה יש פה ילדה פנימית שדורשת שמישהו יגונן עליה, ולא לומדת שמובילה מערכת יחסים הדדית של נתינה וקבלה.
ימימה הבינה שאותה לומדת מתארת את בן זוגה כעוגן, מתוך תלות ילדית, ולכן היא אינה רואה כלל את הצרכים של בן זוגה. היא מנסה לשלוט בו מתוך התלות שלה, ולכוון כך שיעשה כרצונה. הילדה בתוכנו מצפה שהנישואין הללו ירפאו לה את כל מצוקות העבר מבלי שהיא תצטרך לנקוף אצבע. היא משליכה את העוגן החוצה, במקום ליצור תחנת עגינה פנימית שקודמת לכל. הריפוי מתחיל מבפנים ורק אז יוצא החוצה גם אל מערכת היחסים.
התיקון הוא להיכנס לזוגיות מתוך הדדיות, שיתוף פעולה משמח, וידיעה פנימית כל הזמן של מה שיש לנו לתת. ישנה שאיפה לשוויוניות בהשקעה, בנתינה, בחלוקת העול, בהתחשבות, בהזדמנות להתפתח ובהגשמה העצמית. שותפות באה לידי ביטוי ביכולת לתת זה לזה, להקשיב, להבין וללמוד זה את זה.
ימימה מדייקת כאן את המושג "עוגן": לא עוגן כמשענת, אלא עוגן מתוך אהבה.
עוגן שמתקיים כשכל אחד מרגיש שהוא יכול בנפרד, אבל רוצה ביחד.
ימימה מדייקת כאן את המושג "עוגן": לא עוגן כמשענת, אלא עוגן מתוך אהבה.
עוגן שמתקיים כשכל אחד מרגיש שהוא יכול בנפרד, אבל רוצה ביחד.
מתוך השיעור השבועי הכתוב של עידית שלו
