הדרך היחידה לגדל ילדים שמחים, כאלו שעונים לך "בשמחה" כשאת מבקשת מהם משהו שגרתי במהלך היום (תכין ארוחת ערב, תסדר, תתקלח), ולהפוך את הבית לבית שמח – היא להיות אנשים שמחים בעצמנו. לאמא ממורמרת ועצובה לא יגדלו ילדים שמחים. הילדים הולכים בעקבותינו.
כולנו רוצים בית שמח בכל מאודנו, אז מדוע רוב בני האדם הבוגרים אינם שמחים? ואיך הפכנו להיות כאלו?
הפסיכולוגיה החיובית שחלחלה לחיינו בעשורים האחרונים סיפרה לנו שאושר ושמחה הם כמו מוצר מדף שאפשר להכניס כלאחר יד לעגלת הקניות הווירטואלית, ביחד עם עושר, רזון זוגיות טובה ועוד שלל יעדים נחשקים. העובדה שרוב האנשים (כולל אלו שהושיטו יד לקורס הנכון) אינם עשירים, מאושרים וחטובים, מלמדת בראש ובראשונה שיש כאן טעות טקטית בדרך.
ככל הנראה אי אפשר להשיג שמחה בלחיצת כפתור. הדרך היחידה להשיג אותה היא להוציא מחיינו את הגורמים שמעכבים אותה מלהגיע אלינו בטבעיות ובפשטות. שורש חוסר השמחה נעוץ ב"אוברדרפט" אנרגטי.
תאונת מנועים
רובנו פשוט עייפים כל הזמן. אנחנו קמים בבוקר, והדבר הראשון שאנו רוצים לעשות הוא לחזור לישון. העייפות הזאת גורמת לחוסר סבלנות, חוסר נחת ופחות שמחת חיים. אנחנו מחכים שהיום כבר ייגמר, שהשבוע כבר ייגמר, ואפילו החלפת חיתול הופכת למשימה מתישה.
לאוברדרפט האנרגטי, ממש כמו לחברו הפיננסי בבנק, יש שתי סיבות עיקריות: יותר מדיי הוצאות ופחות מדיי הכנסות. מצד אחד אנחנו לא מכניסים מספיק אנרגיה למשק האנרגיה הנפשי שלנו (ואני לא מתכוון לפחמימות, עזבי את העוגה במקום!), ומצד שני אנו מוציאים יותר מדיי אנרגיה מנטלית על הדברים הלא נכונים. ממש כמו בניהול הפיננסי – מוציאים כסף על דברים קטנים בדרך, ובסוף לא נשאר כסף לקניית דירה.
דמיינו מטוס סילון תלת מנועי שמנסה להמריא עם מנוע אחד בלבד. הוא רץ על המסלול, המנוע האחד מתפוצץ מעומס יתר, והמטוס המסכן לא ממריא. כיום המנוע העיקרי שאנחנו מכניסים דרכו אנרגיה לעצמנו הוא העבודה, הכסף. אנחנו עובדים בחלק ניכר מהיום, משאירים במקום העבודה את כל כוחותינו, ומגיעים הביתה סחוטים נפשית.
יש עוד שני מנועים שאמורים לעזור לנו להמריא, שהם ה"הכנסות" של האנרגיה לחיינו, וכשאנחנו לא משתמשים בהם, לא רק שהם חסרים לנו בשביל להמריא, אלא שהם אף הופכים לנטל של משקל עודף.
המנוע המושבת הראשון הוא זוגיות. זוגיות מיטיבה ממלאת אותנו באהבה, ואהבה היא דלק הסילונים המשובח ביותר. המנוע המושבת השני הוא ילדים. הורות יכולה להיות מקור בלתי נלאה לאושר ולשמחה אם רק נדע איך.
כאשר אנו לא יודעים (כי בעצם לא לימדו אותנו אף פעם) להתמלא בשמחה ולהמריא משני מנועי סילון אלו, הם רק מכבידים עלינו. משפטים כגון "אין לי כוח לבעלי", "מה אשתי רוצה ממני", או "סתמוווו" הוויראלי, הם דוגמאות לחוסר הצלחה בהפיכת הזוגיות וההורות למקור חיות ועוצמה.
כלי מחזיק ברכה
מהצד השני, יש לנו "הוצאות" שגוזלות מאיתנו את הכוחות. מידות שטרם תוקנו כגון כעס, גאווה, קנאה, דאגה, ביטחון עצמי נמוך ואגואיסטיות הן מקור עצום לבריחת אנרגיה שמונעת מאיתנו להיות שמחים.
ניקח לדוגמה את גלולת הרעל שמכלה כל חלקה טובה – הכעס. כאשר אנו כועסים, בורחת מאיתנו כל החיות שלנו, כל אנרגיית החיים זולגת לה ברגע אחד קטן, כמו מים מכד חרס שנשבר. אנו צריכים ממש זמן כדי "לאסוף את עצמנו" ולהירגע.
אין דרך רכה לומר את זה: ניהול בית שמח דורש מאיתנו עבודה יום יומית על "זליגת האנרגיות". עבודה על המידות שלנו – להפסיק לכעוס ולהתגאות, והדלקה של שני ה"מנועים" החשובים – אהבה לילדים ולבן או בת הזוג – תהפוך אותנו לכלי נושא ברכה, כלי שמחזיק אור ושמחה שפורצת החוצה כמעיין נובע.
אני יודע שציפיתן אולי לטיפ מנצח, לכפתור סודי שלוחצים עליו וקונפטי שמח מתפרץ במהירות שיא לחיינו. לי באופן אישי זה לא עבד, צעדתי ואני צועד בכל יום בדרך הארוכה, זו שלוקחת שנים של יגיעה, ושכרה בצידה. לכו עליה, ואל תשכחו גם ליהנות ממנה.
טיפ של אריה: כדי להתמלא בשמחה אנחנו צריכים לסלק את הגורמים שמכבידים עלינו, ולהתמלא במה שמוסיף לנו טוב.
