השרה שאיתו: שרה נתניהו מסכמת 12 שנים בבית ראש הממשלה

שרה נתניהו (62) נולדה בקרית טבעון למשפחה ציונית מאוד. אביה, שמואל בן ארצי, היה סופר ומשורר, ואחיה לחמו במלחמת יום הכיפורים. בנערותה הייתה כתבת של מעריב לנוער, והתנדבה בבית הילדים בקיבוץ לביא. שם גילתה לראשונה את יכולותיה הבינאישיות עם ילדים, שהיוו את הבסיס לעבודתה בהמשך בתור פסיכולוגית חינוכית.

"בצה"ל נבחרתי להיות מאבחנת של סיירת אמ"ן. התפקידים בצבא ובבית הילדים בקיבוץ הכניסו אותי לעולם הפסיכולוגיה. המפקד שלי היה הפסיכולוג הראשי של אמ"ן, והוא זה שאמר לי 'את פסיכולוגית, יש לך את זה. את צריכה ללכת ללמוד פסיכולוגיה'. למדתי בתל אביב תואר ראשון ואחר כך תואר שני באוניברסיטה העברית".

בשונה מחברותיה ללימודים, נתניהו לא פנתה להקמת קליניקה פרטית, אלא בחרה לעבוד במנהל החינוך בעיריית ירושלים ולעזור למעוטי הכנסה. "בחרתי לעבוד בעיקר עם המגזר החרדי, כי אמרתי ששם לא יזהו אותי, הם לא רואים טלוויזיה. סיכמתי עם המנהלות שאני לא אומרת את שם המשפחה שלי כי רציתי להיות רק שרה הפסיכולוגית, ובאמת לא זיהו אותי. אבל פעם אחת הגננות אמרה לי: 'אני יודעת מי את, את אשתו של הרב נתניהו!' חזרתי הביתה ואמרתי לבעלי 'זכית לתואר רב'", היא צוחקת ומעבירה יד על חצאיתה. לא מזמן חזרה מהעבודה, עדיין לבושה בבגדים שאיתם הלכה כדי לכבד את המקום – חצאית ארוכה וגרביונים כהים. הסיפוק הרב נשמע בקולה.

"נכנסתי לעבודה הרבה לפני שבעלי חזר לפוליטיקה בפעם השנייה. כשהוא נבחר שוב לראשות הממשלה, המנהלות לקחו אותי לשיחה ושאלו אותי: 'איך לקרוא לך?' אמרתי: כרגיל, שרה. 'ואת תמשיכי אותו הדבר?' הן שאלו, עניתי שכן. כשאני באה לבית הספר לעבוד אני הולכת לחדר המורים לשתות קפה עם המורות, אף אחד לא מגיש לי. אין שום הבדל ביני לבין שום פסיכולוגית אחרת".

הילדים מזהים אותך?

"הילדים מזהים. ילדות מבקשות שאני אטפל בהן, אבל כשאני איתן שם בחדר אני שרה הפסיכולוגית שלהן. גם מורות שקשה להן נעזרות בי או מתייעצות איתי, הן רואות בי דמות מקצועית, לא ציבורית.

אני תמיד אומרת לבעלי: מצד אחד אתה נמצא שם גבוה, ומצד שני אני הכי למטה, כי בחרתי לעבוד בשטח, לגעת ישירות בלב של האנשים שזקוקים לעזרה. אבל את זה לא יודעים ולא שומעים, רואים בעיקר את העיוות הגדול שהתקשורת עושה לי", היא אומרת בכאב. 

"הטלפון האדום לא מפסיק לצלצל"

בשעות הבוקר היא עובדת עם ילדים, אך בשעות הצהריים היא מגיעה הביתה ונכנסת לתפקיד אשת ראש הממשלה במשרה מלאה. הנושאים שקרובים לליבה ושבהם היא עסוקה בפעילותה הציבורית הם עזרה לקשישים ולניצולי שואה, דאגה לחיילים בודדים ומניעת צער בעלי חיים.

יש לכם זמן שהוא רק לעצמכם?

"שאלה טובה. כמעט אף פעם לא. לפעמים בשבת אני מנסה לתפוס קצת שקט, אבל גם אז הטלפון האדום לא מפסיק לצלצל ומסמכים חשובים נכנסים. לפעמים בערב שבת אנחנו מצליחים להתכנס קצת בשקט לארוחה יחד עם הבנים. אנחנו לא מזמינים אנשים. כיוון שאנחנו משפחה קטנה והחיים שלנו כל כך סוערים ומלאים באנשים, הזמן הזה בשבת הוא התרפיה שלנו, הזמן שלנו להיות רק עם עצמנו. אנחנו רוצים לשבת ולנשום, ללבוש טרנינג, אבל גם זה כמעט לא אפשרי.

לצערי, אבנר בני הצעיר עבר למרכז. אבל אני זוכרת את התקופה שהוא היה גר פה. בשבת בבוקר הוא ובעלי היו לומדים את פרשת השבוע, ההפטרה ופרקי אבות. זה היה קודש בשבילי. כשהם למדו אני ישבתי כאן, ליד הטלפון, כדי לא לאפשר לאף שיחה להיכנס. בכל פעם שהתקשרו הרמתי ואמרתי בלחישה 'ראש הממשלה לומד עכשיו עם הבן שלו'. וזה לא טלפונים של חברים, זה טלפונים של העבודה, אבל האינטראקציה והלימוד היו כל כך חשובים לי".

את אהבת הלמידה שאב בנה אבנר מאביה, שהתגורר איתם בשנים האחרונות לחייו. "אבנר תמיד למד עם אבא שלי. הוא גדל איתו כמו בן וזה הקנה לו את כל אהבת התנ"ך. כבר בגיל ארבע הוא ניגש לאבא שלי וביקש ללמוד איתו תנ"ך, ואבא שלי אמר לו לחכות לגיל שש". התברר שההשקעה השתלמה, וברבות השנים הוכתר אבנר לחתן התנ"ך הארצי לנוער ולסגן התנ"ך העולמי. "כשאיבדנו את אבא שלי זו הייתה מכה נוראית, אני לא חושבת שהתאוששתי עד היום, וגם הבנים ככה. אבנר ישב ובכה, 'עם מי אני אלמד תנ"ך', אז בעלי אמר: אתה תלמד איתי".

"הוא היה כל כולו רוח", היא נזכרת באביה באהבה ובגעגוע. "מורה דגול לתנ"ך, תלמידים שלו מלפני שישים שנה היו מגיעים כל שנה לאזכרה שלו. הוא היה סופר, קיבל את פרס קצטניק לספרות שואה ואת פרס קסת הזהב, יש לי מדף שלם של ספרים שלו. הוא היה איש כל כך צנוע. הוא כתב על נובהרדוק ספר יחיד במינו שהנציח את תורת המוסר".

במבט לאחור, היית בוחרת שוב במסלול חייכם?

"שאלה טובה שלפעמים גם אני שואלת את עצמי. בפעם הראשונה שהוא נבחר לראשות הממשלה הייתי רק בת 35, אשת ראש הממשלה הכי צעירה שהייתה. אבנר זחל בבית הזה עם חיתולים".

אתם מצליחים למצוא זמן לזוגיות?

"אתמול מצאנו לעצמנו שעה וישבנו לאכול יחד. השעה הזאת הפכה יקרה כל כך. נכון, אני חולקת אותו עם כל המדינה ועם כל העולם. פעם אמרתי שגם אני אזרחית המדינה, כשהוא שומר על הילדים של כולנו הוא גם שומר על הילדים שלי". 

"הכוחות והאהבה שאנחנו מקבלים מהציבור עוזרים מאוד" היא מוסיפה "מישהו אמר לי 'סליחה, אני לא כל כך חשוב, אבל רק רציתי להודות', עניתי לו, אתה חשוב מאוד, כל אחד הוא נשמה גדולה. האהבה והתמיכה של נשים ששומעות אותי בפעם הראשונה ואומרות לי שהן מעריכות אותי, למרות כל הדיבה נגדי, מחממות את הלב. אני רוצה למסור לכל האנשים שתומכים בנו, תודה רבה".