יוצאת אל האור: אורית מרק אטינגר בוחרת בעשיית טוב למרות השכול

קל להתאהב באורית מרק־אטינגר. היא אופטימית, אנרגטית ומאירת פנים, והריאיון איתה רץ במהירות האור, בדיוק כמו סדר היום העמוס שלה. היא סטודנטית לתקשורת ופוליטיקה, מרצה, כתבת בישראל היום, מנכ"לית עמותת 'אור מיכאל' ואמא לתינוק, צור שחר ("נסיך", "חיים שלי").

"אני לא אוהבת לשבת בשקט", היא מעידה על עצמה. "החיים מרתקים, ויש לי הרבה עבודה פה בעולם, להוסיף ולתקן".

עד גיל 17 חייה התנהלו על מי מנוחות, "עם מורכבויות שיש לכל אדם ממוצע". היא גדלה ביישוב עתניאל למשפחה של עשרה ילדים. אביה, הרב מיכאל (מיכי) ז"ל, שימש בתפקידי ניהול שונים, ואמה חוי הייתה עקרת בית. "משפחה גדולה זה מושלם", היא קובעת נחרצות. "אני הסנדוויץ' באמצע, וכשיש מלא אחים תמיד יש חברה. אם היינו בבית רק חמישה, פתאום הבית נראה ריק. כמו בכל משפחה היו מריבות, אבל ידענו להתפייס. למדנו להכיל ולהבין. אם מישהו היה כועס היינו מנסים להבין למה".

היא מתרפקת על זיכרונות ילדות נוספים שמילאו את עולמה, "היינו יוצאים לטיולים משפחתיים, והנסיעות היו חוויה בפני עצמה. כשאבא היה מנכ"ל החברה לפיתוח הר חברון, הייתה לנו סוואנה ענקית עם טלוויזיה שהוא התקין כדי שיהיה לנו הכי שווה. אני זוכרת נסיעות שאבא היה שם לנו מוזיקה בפול ווליום והייתה אנרגיה משפחתית מדהימה".

יחד עם החיים הטובים והתמימים, החיים בצל הפיגועים לא חמקו מהתודעה. "גיסתי יסכה יתומה מאביה, אליהו בן עמי, שנרצח בפיגוע ירי; בן דוד שלי, יונדב הירשפלד הי"ד, נרצח בפיגוע במרכז הרב, וחוויתי מקרוב גם את הפיגוע שבו נרצחה דפנה מאיר, שלושה בתים לידנו. גדלנו ספוגים בחוויות של טרור, ובתוך מציאות מורכבת ולא פשוטה. התבגרנו וחיינו בתחושת משמעות עמוקה לחיים, בגלל ההיכרות עם המוות".

ביומה הראשון של חופשת הקיץ בסיום כיתה י"א, כשתוכניות רבות לפניה, נסדקה בן רגע הפסטורליה המשפחתית. הוריה ושני אחיה של אורית נפגעו בפיגוע ירי ליד בית חגי. אביה, הרב מיכי, נהרג במקום, אמה חוי נפצעה קשה, ושני אחיה, פדיה ותהילה, נפצעו באורח בינוני־קל.

"הייתי בבית", היא נזכרת ברגעים הקשים, "זה היה היום הראשון של החופש הגדול שלי. בבוקר ההוא אפילו נסעתי עם אבא, אמא ותהילה אחותי לשיעור נהיגה בבאר שבע. בצהריים ההורים שלי נסעו לסבתא שלי, אבל לשם הם כבר לא הגיעו. הייתי בבית עם שתי אחיותיי הקטנות. בן דוד שלי אלחנן הגיע ולקח אותנו לבית שלו, ודודה שלי, אחות של אבא שגם גרה ביישוב, בישרה לנו את הבשורה. התחושה הראשונית שלי הייתה הלם מוחלט, ומיד אטמתי את עצמי. הרגשתי שאני צריכה להיות חזקה בשביל האחיות הקטנות שהיו איתי ברגעים האלו. בתחושה שלי היינו באותם רגעים אני והן, וזהו".

מלבד הטלטלה הגדולה של אובדן אביה, המשפחה יצאה למסע שיקום של אמה. עד היום, חמש שנים אחרי, היא נושאת פציעה קשה מאוד בפניה, ונמצאת בתהליך של שיקום איטי הכולל ניתוחים רבים. "אמא שלי לביאה. אנחנו הולכים צעד צעד, אבל היא הכי אופטימית והכי מהממת שיש". על אביה היא מספרת בגעגועים, "אבא היה אור. פשוט אור גדול שכל כך חסר. אני מעריצה אותו".

הדרך אל הבית

על אף הקושי לחזור לשגרה אחרי הרצח, החליטה אורית שלא לוותר על השנה האחרונה באולפנת אבן שמואל. "אפילו שזו הייתה שנת האבל שלי, עשיתי בגרות מלאה, ללא מועדי ב', תוך כדי ליווי של אמא שלי בבית החולים".

בגיל 18 היא כבר עמדה מתחת לחופה לצד בחיר ליבה, דניאל אטינגר. היכרותם החלה במהלך השבעה, כאשר דניאל, שהיה אז מ"מ בכפיר, היה אמור לבצע את המעצר של המחבל שפגע במשפחתה. לבסוף המשימה הועברה לצוות אחר, ודניאל הרגיש צורך להגיע ולנחם את המשפחה האבלה. מתוך השבעה התחיל קשר שהתפתח בתוך שנה לברית נישואין.

על ההחלטה להתחתן צעירה היא אומרת: "הקשר התקדם מהר מלכתחילה. זה היה בשלב קשה מאוד בחיי, וכשעוברים ביחד דברים כואבים כל כך, הקשר אוטומטית נהיה חזק יותר. הגענו לעומקים מטורפים כבר בהתחלה. דווקא הרקע המורכב עזר לי להבין שאני כבר רוצה להקים בית משלי, שיהיה לי מקום בטוח בחיים. הרגשתי שאיבדתי את זה, ודניאל אפשר לי להרגיש שוב שיש לי קרקע יציבה להלך עליה".

מה היו התגובות של הסביבה?

"זה הפתיע, אבל לא יותר מדי, כי היה ברור לכולם שאני אתחתן מוקדם. כשאני מסתכלת אחורה, אין לי מושג איך זרמו איתי, נערה בת 18 שהרגע איבדה את אבא שלה וכל חייה עדיין בטלטלה. אבל אני שמחה כל כך שזכיתי בחברות ובמשפחה שתמכו בי וידעו שזה מה שהייתי צריכה".

גם תקופת האירוסין לוותה במורכבות, "סמוך לחתונה אמא שלי הייתה בניתוחים בארצות הברית, והראש של כולם היה עם אמא. מי שליוו אותי ותמכו לאורך כל הדרך היו בני דודים שלי, שלומית ואלחנן, שגרים גם הם בעתניאל והיו המקום הבטוח שלי. הם באו איתי לטעימות ועזרו בהפקת החתונה. גם שלומי אחי וגיסתי יסכה היו שם בשבילי, וזכיתי שאחי המדהים והרגיש ילווה אותי לחופה יחד עם אמא.

"החתונה הייתה מרגשת מאוד. היו בה שמחה, עצב, התרגשות, והכל בערבוביה מטורפת. שמחתי שסוף סוף יהיה לי מקום בטוח בחיים. לפני כן זה היה חסר כל כך".

הנישואין לא מנעו ממנה להתנדב לשירות לאומי בארגון 'משפחה אחת', התומך בנפגעי טרור. על השירות היא מספרת בסיפוק, "הרבה פעמים לא ידעו שאני עצמי נפגעת טרור, וגם לא אמרתי. בשיחות עם הנוער והילדים בעמותה רציתי שהם ירגישו באותו רגע שמתעסקים אך ורק בכאב שלהם". בנוסף לצד האנושי, אורית הייתה אחראית גם על יחסי ציבור ופרויקטים. היא ארגנה לילדי 'משפחה אחת' עלייה למגרש הכדורגל עם שחקני בית"ר, הביאה זמרים מפורסמים וחתרה לחשיפה רחבה של הארגון בתקשורת לצורך גיוס כספים.

חולת נתינה

את האור של אבא שלה היא החליטה להמשיך ולהאיר בדרכים נוספות. מתוך החוויה הקשה של האשפוז של אמה נוסדה העמותה שהיא עומדת בראשה, 'אור מיכאל'. "הרעיון הבשיל חצי שנה אחרי הפיגוע", היא משחזרת. "היינו עם אמא בטיפולים, וראיתי הרבה אנשים שהיו שם לבד. האחיות מקסימות, אבל הרבה אנשים מבוגרים היו בודדים. לפני הפיגוע לא הייתי בבתי חולים ולא נחשפתי למציאות הזאת, ופתאום הבנתי כמה עבודה יש שם". זו הייתה נקודת ההתחלה של העמותה, שכיום כוללת כאלף מתנדבים.

"יש מתחתיי צוות של 25 רכזים, ב־25 בתי חולים הפזורים בכל הארץ", היא מספרת בעיניים מאירות. "בנינו הכל בהיררכיה מסודרת כדי שזה יעבוד נכון. מתחת לכל רכז יש מתנדבים, רובם בני נוער שתפקידם לשמח ולעודד את החולים. בנוסף, יש לנו צוות דיגיטל שעובד ברשתות החברתיות ובתקשורת, עורך דין, רואה חשבון, וצוות של עובדות סוציאליות שתפקידן ללוות את המתנדבים בשטח. כולם עובדים בהתנדבות, וזה פשוט מדהים". אורית היא מנכ"לית העמותה, ולדבריה התפקיד כולל בעיקר את "העבודה השחורה" של הבירוקרטיה מול רשם העמותות, ניהול הדו"חות הכספיים ועוד.

גם בתקופת הסגרים והבהלה מהקורונה לא נחו באור מיכאל. "ארגנו מוקדים של 'עמדות אהבה' מחוץ לבתי החולים, וחילקנו שוקולדים לעוברים והשבים עם המילים 'שיהיה לך יום מלא באור'. זו הייתה תקופה קשה לכולם, וזכינו לתגובות נלהבות. הצלחנו להעלות חיוכים על הפנים".

מבין עשרות סיפורים שמגיעים אליה, בוחרת אורית בסיפור שנגע בה במיוחד, דווקא מהצד של המתנדבים. "יום אחד קיבלתי הודעה ממתנדבת שלנו, שכתבה לי בזו הלשון: 'תדעי שאור מיכאל הציל לי את החיים'. בבירור עם אותה נערה, גיליתי שזו נערה בסיכון שמתמודדת עם קשיים משפחתיים וחברתיים. היא סיפרה לי שהיא החליטה להרים ידיים ולוותר, כי נגמרה לה האנרגיה להתמודד עם החיים, אך מפגש עם אישה בודדה בבית החולים שינה את התוכניות. לאחר שיחה מרגשת ביניהן החלו לצוף בעיניה של החולה דמעות של שמחה והתרגשות מהמחווה המתוקה של הנערה, וזה גרם לה להבין שיש משמעות לחיים שלה.

"אני הבנתי", חותמת אורית את הסיפור, "שכמו שהמאושפזים מקבלים הרבה אור ותקווה מהעמותה, כך גם המתנדבים שלנו מקבלים תחושת משמעות לחיים. הייחודיות של העמותה היא העובדה שאין אצלנו תנאי קבלה. כל אחד מביא את מה שהוא ואת מי שהוא. מי שיודע לנגן – מנגן, ומי ששקט – זה גם מצוין, כי ככה הוא פנוי להקשיב לאלו שצריכים אוזן קשבת".

"מרגישה שה' נותן לי יד"

השכול הוביל כל אחד מבני משפחתה למסע משלו. אחיה הבכור, שלומי, היה בזמן הרצח בן 26, בעצמו כבר נשוי ואב לילדים, ואחותה הצעירה מכולם הייתה אז בת 8 בלבד. שלומי ואשתו יסכה תפסו פיקוד בהובלת המשפחה. "כל אחד מהאחים התמודד בדרך אחרת. המשפחה השתנתה מאוד ויש עוד הרבה מורכבויות, אבל בתוך כל הקושי ואי ההסכמות שיש בינינו, יש לי הערצה גדולה לכל אחד ואחת מהאחים שלי".

אך גם הסידור העדין שנבנה בהדרגה התנפץ בערב שבת אחד, לפני כשנתיים וחצי, כאשר תאונת דרכים קטלנית גדעה את חייו של אחיה שלומי. "המוות של שלומי היה קשה מנשוא", היא מספרת ברעד. "היה לי קשה לקבל את הבשורה ולקום ממנה. לא האמנתי שבחמש שנים חוויתי כל כך הרבה אסונות. איבדתי את אבא שלי, את חמותי שנפטרה מסרטן, את האמא הבריאה שהייתה לי ואת בריאותי שלי כשחליתי בסוכרת. כששלומי שכב בטיפול נמרץ האמנתי שהוא יחיה. פניתי לקדוש ברוך הוא וביקשתי שיעזוב את האחיינים שלי, שלושת ילדיו של שלומי. כשהבנו שהוא נהרג, זו הייתה מכה מתחת לחגורה".

אני שואלת אם שרשרת אירועים כזו לא מערערת את האמונה, ואורית עונה באופן נחרץ: "לא התערערה לי האמונה אפילו לרגע אחד. אני מאוהבת באלוקים. כל היום אני בשיח איתו, והוא הולך איתי יד ביד. לפעמים אני אומרת לו, אין לך גבול, אבל אני גם יודעת שהוא צודק כי רק הוא יודע מה נכון לי. קטונתי, אני לא מבינה כלום ולומדת לקבל הכל באהבה".

ובכל זאת, אין רגעים של שבירה?

"עברתי תהליכים רבים עם האמונה, אבל אף פעם לא הפסקתי להאמין. יש רגעים קשים יותר, יש קלים יותר, אבל יש בי אמונה שיש לי את היכולת לבחור איך להתמודד עם המציאות, והיא מחייה אותי ונותנת לי כוח כל פעם מחדש. אני יכולה להתפרק פתאום באמצע נסיעה, מגעגועים ומכאב, אבל גם ברגעים האלה לזכור שכל זה קרה מסיבה מסוימת וכנראה לעולם לא אדע מה הסיבה. אני כן יודעת שאני כאן, ושאני צריכה להשתדל להיות אדם טוב.

"ברור שיש רגעים שנמאס מהכל, והתיק הזה של החיים מרגיש לי כבד מדי, אבל אני מרגישה שה' נותן לי יד, וברגעים כואבים הוא מיד ישלח לי את הדברים שיחזקו אותי. אם זו הודעה מרגשת מעוקבת, אם זה עוד צעד שהתקדמתי בו בחיים וקיבלתי אישור עבורו, וכל דבר שההוא למעלה יודע שישמח אותי".

לפני חמישה חודשים ילדה אורית את בנה הבכור, צור שחר. היום השמיני ללידה יצא ביום האזכרה החמישי למותו של אביה. "המוזמנים הגיעו מהקבר ישר לברית. לחלקם סמיכות האירועים הייתה קשה, אבל אני הרגשתי שאין חזק מזה. כולם הביאו את העוצמה של אבא שלי לברית, והרגשתי את הנוכחות שלו בצורה חזקה". אורית בטוחה שהחיבור בין האזכרה לברית אינו מקרי. "ילדתי בשבוע 36, ארבעה שבועות לפני הזמן. אבא שלי התעקש להיות איתנו ביום המרגש הזה, והכל היה מדויק. הרגשתי שאלוקים לא משאיר אותנו לבד, ויש לו דרכים להראות לנו שאבא עוד כאן".

 

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה גיליון כסלו. לקבלת המגזין אלייך הביתה לחצי כאן