משחק זיכרון

מנוחת הצהריים בבית שבו חיית ב‑ 70 השנים האחרונות, הבית שבו נזרע הגרעין שנבט והפך לאילן, העמיק שורשים, האריך בשנים וגידל דורות של משפחה ענפה ומגובשת. האיש שלך כבר איננו איתך כמעט עשור, ובכל זאת את מוצאת עניין, קוראת, מטיילת, נפגשת עם חברות, עסוקה במשפחה והבית מלא חיים.
לאחר ארוחה צהריים משפחתית מוקפת בנכדים, נינים ובני נינים, את נכנסת למיטה באופן עצמאי, מתכסה בשמיכה, במחשבה צלולה ובהירה בבריאות טובה ולב שמח ומודה.
את עוצמת את העיניים עם חיוך על השפתיים וחדלה מלהיות. מיטת נשיקה בשיבה טובה, מתנה נדירה שלא ניתנת לבחירה.

רובנו חווינו או חווים את ההזדקנות של ההורים או הסבים והסבתות. כואבים את אובדן העצמאות, אובדן הבריאות ויותר מכול את אובדן צלילות המחשבה והאישיות האהובה והמוכרת.
אחוז ניכר מהאוכלוסייה המבוגרת מתמודד עם מחלות שפוגעות במוח, בחשיבה ובתפקוד והופכות את הזיקנה לאתגר גדול לחולה ולבני משפחתו המטפלים בו.
אנשי צוות רפואי שמלווים את הזיקנה על שלביה השונים שיתפו אותנו בשלבי המחלה של החולה ובתהליכים שעוברים משפחות חולי האלצהיימר ובאני מאמין שלהם כצוות רפואי, המלמדים שגם במחלה הקשה והנוראית הזאת, בסבל של החולה ומשפחתו בשלבים הסופיים, אפשר לעזור, לכוון ולהקל על הסבל וקושי.

כשהזיכרון בוגד
דמנציה היא קובץ של תסמינים המצביעים על פגיעה בתפקודי המוח: בעיות זיכרון, פגיעה בשפה, פגיעה ביוזמה, קושי בזיהוי, בתפיסה ובשיפוט, חוסר התמצאות בזמן ובמקום, שינויים התנהגותיים וירידה תפקודית. ישנן מחלות רבות הגורמות לדמנציה, המוכרת והשכיחה ביניהן (60 ‑ 70 אחוזים מקרב חולי הדמנציה) היא מחלת האלצהיימר.

בשלב הסופי יש אובדן מוחלט של היכולת לזהות אנשים. תמונת אילוסטרציה

שכיחות הדמנציה מוכפלת בכל חמש שנים. אם בגיל 60 שכיחות המחלה היא אחוז אחד, שכיחות הדמנציה בקרב בני 85 ‑ 90 היא כ‑ 30 אחוזים. הארכת תוחלת החיים מגדילה את אחוז הלוקים במחלה.
מחלת האלצהיימר פוגעת בזיכרון, ביכולת הקוגניטיבית, במצבי הרוח ובהתנהגות.
האלצהיימר היא מחלה שמתפתחת בשלבים. מקובל להבחין בשלושה שלבים של המחלה, אורכו הממוצע של כל שלב כשנתיים עד ארבע שנים. בשלב המוקדם החולה מאבד את הזיכרון לטווח הקצר, מתקשה במציאת שמות ומילים, מתקשה בהתמצאות במרחב ובביצוע משימות מורכבות כמו ניהול כספים ועבודה. ייתכנו שינויים במצב הרוח, נטייה לדיכאון או לתוקפנות ואובדן עניין בתרבות הפנאי ובחברה. בשלב השני יש החמרה משמעותית בכל התהליכים של השלב הראשון, ובשלב השלישי והסופי אובדן מוחלט של הזיכרון ושל היכולות הקוגניטיביות, אובדן מוחלט של היכולת לזהות אנשים וחפצים ואדישות למתרחש.

בדרך כלל מה שמביא משפחה למרפאה הוא לקות בזיכרון או לקות קוגניטיבית. משפחות שמבלות עם קרוביהן בחגים, פתאום שמות לב שאבא לא זוכר את שמות הנכדים או שאמא שוכחת את המתכונים שלה. או מקרים שבהם נוסעים לבקר את ההורים ורואים שהמקרר ריק ובקבוקי התרופות עדיין מלאים.
ד"ר שלי שטרנברג, רופאה גריאטרית ומנהלת מרפאת הזיכרון בשערי צדק, מספרת כיצד מתחילים לאבחן את המחלה: "התהליך האבחוני כולל שלושה מפגשים. במפגש הראשון המטופל ומשפחתו עוברים הערכה על ידי גריאטר ומרפאה בעיסוק. כל הערכה כזו אורכת כשעתיים. חשוב לנו להקשיב לסיפור, להבין איך הירידה התחילה ואיך היא משפיעה על התפקוד היומיומי. האם המטופל זקוק לעזרה בדברים בסיסיים כמו אכילה, או שהוא רק נפגע ביכולות היותר מורכבות כמו נהיגה או ניהול מסמכים? המטופל עובר בדיקה פיזיקלית, בדיקות דם, ובמידת הצורך בדיקות נוספות. אצל המרפאה בעיסוק המטופל עובר מבחנים קוגניטיביים עם דף ועט, שאלון לבדיקת מידת הפגיעה הקוגניטיבית. בפגישה השנייה עובדת סוציאלית נכנסת יותר למערכת המשפחתית והפיננסית, לאתגרים ולדרכי ההתמודדות או האי-התמודדות. פסיכיאטר בודק האם יש חרדות או דיכאון, האם יש הפרעות התנהגותיות ואי שקט, איך האדם ישן והאם הוא אלים. בודקים גם שאין אלימות כלפי המטופל".

הפוקוס במרפאת הזיכרון של שערי צדק הוא על התפקוד. יש אנשים שמקבלים ציון נמוך במבחני הקוגניציה אבל הם עדיין עובדים ונוהגים ומסתדרים בחיים. הירידה הקוגניטיבית פחות משפיעה על התפקוד היומיומי. יש אנשים ששוכחים מילים אבל עדיין מתפקידים ביומיום, ויש אנשים שיש להם ירידה קטנה וזה מאוד משפיע עליהם. צוות המרפאה נוהג לומר את הביטוי: "ראית מקרה של דמנציה אחד – ראית מקרה של דמנציה אחד". כלומר, אי אפשר להשליך ממקרה אחד לשני, משום שיש כל כך הרבה מרכיבים – משפחה, רקע, טראומות מהעבר.
הצוות הרפואי משתדל לראות כל מצב באופן ספציפי, לדון בו ולעזור ולמטופל ולמשפחתו באשר הם.

כל מקרה לגופו, אי אפשר להשליך ממקרה אחד לשני. אילוסטרציה

עד כמה חשוב לשמוע את בני משפחתו של המאובחן כדי לקבל תמונת מצב?
"חשוב לנו שבן משפחה קרוב יתלווה אל המטופל בתהליך הבדיקות, כדי לראות את ההערכה של המשפחה", אומרת אשירה אדלמן, אחות גריאטרית במרפאת הזיכרון בשערי צדק. "לפעמים האדם מודע לקשיים שלו ולפעמים
לא. יש מקרים שבהם בן משפחה יעיד שאמו הדליקה נרות ביום רביעי והתעקשה ששבת. מהמשפחה שומעים על התנהגויות שאתה לא שומע עליהם מהמטופל עצמו".

לוודא שזה השורש
ד"ר דבי שפירא, רופאה גריאטרית במרפאת הזיכרון, היא חלק מצוות הרופאים בתהליך האבחון והמעקב של המטופל. לדבריה, הבדיקות המקיפות הכרחיות משום שלא כל פנייה של ירידה קוגניטיבית מעידה בהכרח על דמנציה או אלצהיימר:
"הרבה פעמים אנחנו מוצאים שמקור הבעיה הוא לא הזיכרון. לפעמים מדובר בבעיית לב קשה, בחסר של ויטמינים או בדום נשימה בשינה. יש צורך בראייה כוללת של הדברים השונים ובמידת הצורך אני מפנה הלאה לטיפול".
אחרי שני מפגשים כל הצוות הרפואי מתכנס, דן במקרה ובונה תוכנית טיפולים. ישיבת צוות של מרפאת הזיכרון מונה כעשרה אנשי מקצוע: צוות רופאים ובראשם מנהלת המרפאה, גריאטרית, נוירולוג, פסיכיאטר, מרפאה בעיסוק, עובדת סוציאלית ואחות. למרפאת הזיכרון יש גישה הוליסטית, כשכל אחד מחברי הצוות מציג את הממצאים, מביא את הצד שלו וכך מתקבלת תמונה שלמה יותר ותמיכה רחבה יותר במטופל.

איך ממשיכים מכאן?
לאחר האבחון הרשמי, כשבני המשפחה מבינים שלא סתם נדלקו להם נורות אדומות ואימא לא סתם שורפת סירים או שוכחת את המתכונים, מגיעים לפגישה השלישית, שבה המטופל ובני משפחתו מקבלים ידע והכוונה וכלים להתמודד עם המחלה. הידע שניתן הוא גם ידע אינפורמטיבי- טכני אבל גם ידע רעיוני וגישה נפשית להתמודדות עם האתגר העומד בפני המשפחה.
"אני מכינה ערכה ובה חומר כתוב לעיון אודות המחלה ואודות עמותות וגופים שונים המסייעים להתמודד עם המחלה ועם נושאים נלווים לה כמו ניצול זכויות מביטוח לאומי, קבלת עובד זר, ייפוי כוח, ייעוץ משפטי וכיוצא בזה", מסבירה אשירה אדלמן. "אנו מכוונים את המשפחה לפעול במישורים שונים בהתאם להמלצות: טיפול רפואי, תזונה, פעילות במועדון, פעילות גופנית, הערכה על כישורי נהיגה אם יש חשש בנושא, הפעלות של המוח ועוד. בהדרכה אני משתדלת לעזור למשפחה בגישה שלהם כלפי המחלה, להבין את תהליך המחלה ולעזור עם רעיונות כיצד להתמודד עם בעיות התנהגות או אחרות".

הכתבה המלאה במגזין פנימה
להצטרפות ורכישת מנוי חודשי לחצי כאן