משלוח של אהבה

בפרויקט הזה, שנרקם במערכת פנימה, התאהבתי מהרגע הראשון. הימים האלו, איך לומר, הם כמו עיסה דביקה. עצב ושמחה מעורבבים כמו בלילה של עוגת שיש, והנה פורים בפתח – מחזיר אותנו שוב לסיפור של עם ישראל, החוזר על עצמו בשינוי אדרת.

כמה אני אוהבת את פורים. החג של החיבורים, של דיבוק החברים והסרת המחיצות. חג גאוני שאם לא היה מתרחש במציאות, היה צריך להמציא אותו.

בסוף סיפור המגילה מבינים יהודי פרס מה צריך לעשות כדי למגר סופית את הצורר ההמני, וכך נולדה אחת ממצוות פורים – משלוח מנות. כי אם יש עם מפוזר ומפורד, אז עכשיו מתחברים, וככה מנצחים.

בפרויקט שלפניכן חילקו קוראות פנימה משלוחי מנות לדמויות שונות במלחמה. מה שנוצר היה פסיפס אנושי ישראלי ואותנטי. המפגשים היו מרגשים, חיברו לבבות ונגעו עמוק. את הרשמים אני מביאה בפניכן.

 

 פאר תחת אפר

ניחוחות של שבת באוויר, בישולים וכלים בכיור ואווירת יום שישי שמחה וחגיגית כמו של בית רגיל, אינם מסגירים את סיפור הגבורה וההקרבה של הדרים בו, גל ויצחק שוורץ. אל תוך ההכנות מגיעים איילת ושי מיכלוביץ עם משלוח מנות מפנק, והמפגש חם ולבבי.

עם פרוץ המלחמה איילת ושי, הורים לשתי בנות מקרני שומרון, פתחו בביתם חמ"ל של ציוד לחיילי צה"ל. אחותו של שי ובעלה, מייקל ואליסה פליקו, המשתייכים לקהילת יהודי מיאמי בארצות הברית, פעלו לגיוס הכסף, והחלו לרכוש ציוד הכולל תיקים, פנסים, וסטים, שקי שינה, ברכיות, אולרים, פריטי ביגוד, נעליים, ציוד טקטי לנשק ואפילו ציוד רפואי.

"הציוד הגיע כבר שש פעמים מארצות הברית במזוודות", מספר שי, ומוסיף שעלות הציוד שעבר דרכם מאז שמחת תורה עמד על מעל 400,000 ש"ח.

"החיילים כל כך שמחים לקבל את הציוד ומספרים לנו שהוא ממש מציל חיים", אומרת איילת ומוסיפה בבדיחות: "לפעמים באים לכאן חיילים וההתלהבות שלהם מהציוד מזכירה לי ילד שנכנס לחנות ממתקים".

כאשר הצענו לבני הזוג מיכלוביץ להשתתף בפרויקט משלוחי המנות של פנימה, הם ידעו מיד שהמשלוח צריך להגיע לאחד מחיילי צה"ל שנפצעו במלחמה.

יצחק וגל שוורץ, הורים לאיתי ולשיר, גרים בקדומים הסמוכה, וניאותו לקבל את המשלוח. במפגש שמחו לגלות שתלמידיו של שי, המלמד בישיבת השומרון, הם הנערים שהנגישו את ביתם למעבר של כיסא גלגלים.

"יצחק גויס כבר בשמחת תורה לתפקיד מ"פ בחטיבת הנגב", פותחת גל את סיפור הגבורה והפציעה הקשה של בעלה. "חודש וחצי אחרי תחילת המלחמה בעזה הייתה לפלוגה היתקלות, ובזמן שיצחק הלך להציל חייל שלו שקיבל כדור, צלף שזיהה שהוא המפקד ירה בו. הכדור חדר את האפוד הקרמי ופגע בו בגב ובבטן".

יצחק הוטס במסוק לבית החולים אסותא באשדוד, וגל קיבלה את הבשורה שעתידה לשנות את חייה. "גיסתי באה אליי הביתה והודיעה לי שיצחק נפצע קשה ושהוא במצב יציב. לא הבנתי מה המשמעות של פצוע קשה ולא תיארתי לעצמי בפני מה אנחנו עומדים. נסענו לאסותא ואחרי כמה שעות יצאו הרופאים מחדר הניתוח ואמרו לנו שיצחק יהיה בסדר, אין פגיעת ראש, אבל ללכת הוא לא יוכל.

"השתנו לנו החיים", היא אומרת בכאב, "אבל אנחנו מתפללים שהם גם ישתנו לטובה. אני מאמינה בניסים, ועד שיצחק יעמוד על הרגליים אני ממשיכה לקוות, ומתפללת שגם במצב הנתון נהיה מאושרים. מבחינת הרפואה אין מענה, אבל מי יודע? אולי תהיה פריצת דרך, ועל זה אנחנו מתפללים".

את היכולת להתמודד בתקופה המאתגרת מאז הפציעה הם זוקפים לזכות המשפחות שלהם שתומכות ללא הפסקה, ולזכות הקהילה בקדומים. "יצחק מגיע ממשפחה מתנחלת 'הארד קור' של 11 ילדים, ואני בת למשפחה מפתח תקווה עם שלושה ילדים. ההורים והאחים שלנו בתמונה, עוזרים עם הילדים, והדודות שלי ישנות אצלי ותומכות. לא היינו מצליחים לעבור את זה ללא המשפחה והקהילה. חד־משמעית".

לאיילת ושי, שהיו בתקופה האחרונה בצד הנותן, משמעותי לשמוע על כוחה של הנתינה, וזה מחזק אותם להמשיך בעשייה החיובית שבה הם עסוקים.

גל, מה הדבר שהכי נותן לכם כוח בתקופה הנוכחית?  

"בית החולים תל השומר מפוצץ באנשים טובים מישראל ומחו"ל שרק רוצים לתת כסף ומתנות. אין יום שלא מגיעים אנשים להגיד תודה. ההזדהות עם הסיפור שלנו, הרצון לתת ולהעניק, מחממים את הלב ונותנים כוח".

 

"וְנַהֲפוֹךְ הוּא"

גל: "החיים הפכפכים. צריך להגיד תודה ולשמוח על מה שיש. בתקופה הזו אנחנו מתפללים לבריאות מלאה, שיהיה היפוך בפור, בגזרה על יצחק, ושנראה ניסים גלויים שיהפכו את הכול לטובה."

"לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים"

איילת:" כשאסתר אומרת את המשפט הזה היא מבינה שכשעם ישראל מפוזר ומפורד כל הצרות באות עלינו, וכשעם ישראל מאוחד מי יכול עלינו? אני בתפילה שנצליח להיות במקום הזה לא רק בעת מלחמה, אלא גם בעת שלום."

 

פתאום דפיקה בדלת

המפגש המרגש בין אליענה מנדל־ברנר (33) ואורית בכר מתקיים בבית משפחת בכר בביתר עלית. למרות שאליענה פגשה בחייה מאות משפחות שכולות, דפיקות הלב עדיין קיימות, ורגע לפני שהיא דופקת בדלת, היא נושמת עמוק. "אין קהות חושים מול הסיטואציה הזאת, ואני מתפללת לתת כוחות ולקבל כוחות".

תמונותיו של יהודה, בנה של אורית אשר נרצח במסיבת נובה ברעים, מפוזרות בבית. "כמה שהוא היה יפה", אומרת אליענה ומעניקה לאורית את משלוח המנות באהבה. החיבור בין השתיים טבעי. 'קרן קובי מנדל' שבראשה עומדת אליענה העניקה סדנת אפייה לאימהות שכולות, ואחת המשתתפות הייתה אורית.

אליענה מספרת על העמותה בסיפוק גדול. "כשהייתי בת עשר, אחי, קובי, תלמיד כיתה ח', נרצח בנחל תקוע יחד עם חברו יוסף איש־רן. מיד בתום השבעה ההורים שלי הקימו את העמותה כדי לעזור למשפחות שכולות, בסיוע תרומות מחו"ל בעיקר.

"המטרה היא ליצור קהילה ולאפשר מקום שבו אפשר לדבר, לשתף ולהרגיש בבית בלי תחושת זרות שמשפחות שכולות מרגישות לעיתים בעולם שבחוץ", היא מתארת. המפגשים של קרן קובי כוללים כיף, תרפיה ויחד, ומיועדים לקבוצות שונות – הורים, אימהות, יתומים, אחים ועוד. "מאז המלחמה פתחנו מחלקה נוספת, למשפחות השבעה באוקטובר וחרבות ברזל. יזמנו ימי משפחות ופעילויות אחר צהריים של כיף והפוגה, ולקראת פורים נחלק מעל 1,000 משלוחי מנות".

המנוע של אליענה להחזקת העמותה הוא סיפור חייה האישי, שאותו היא משתפת בכנות. "קובי ויוסף לא חזרו מבית הספר, ולמחרת בבוקר אבא החזיק לי את היד וסיפר לי שקובי נרצח. אמרתי לו שלא צוחקים על דברים כאלה".

בלוויה, היא מספרת, היו אלפי אנשים, אבל אחרי השלושים הם נשארו לבד עם הכאב. כילדה לא תמיד סיפרה על האח שנרצח. "אני זוכרת שישבתי בכיתה וראיתי את החברים שלי משחקים ולא הבנתי איך הם ממשיכים בחיים שלהם, כי החיים שלי השתנו. לא הבנתי את הפער הזה. לא רציתי רחמים, ולא תמיד הרגשתי בנוח לשתף בכאב הכי עמוק שלי. במחנה הקיץ המתקיים כל שנה אני מספרת את הסיפור שלי והילדים מזדהים, כי פתאום הם פוגשים ילדים בדיוק כמוהם, שמבינים אותם".

אורית בכר, אם לשבעה, היא כאמור אמו של יהודה בכר הי"ד שנרצח במסיבה ברעים ביום שמחת תורה. הסרטון שבו הוא שר "אלוקיי נשמה" הפך לאחר מותו לוויראלי. "את הסרטון יהודה שלח לחבר טוב שלו כדי לעודד אותו, והוא התחיל להכות גלים בעולם, ולעשות חיבורים מטורפים. זה ממש יצא מכלל שליטה". במהלך הפגישה משמיעה אורית את השיר לאליענה, שמתפעלת מקולו היפה והנוגע של יהודה.

הכרת הטוב של יהודה לא נראתה חריגה בעיני הוריו. "חשבנו שזה מובן מאליו לצאת לחצר ולדבר עם ה'", מספרת אורית. "הוא היה אומר: 'תודה על העצים, תודה על הפרחים, תודה על הרגליים'… זה היה טקס קבוע, ואחר כך הוא היה מוסיף מזמור לתודה. אנחנו התרגלנו. אחרי מותו הבנו כמה זה לא רגיל שהתודעה של בחור בן 24 היא כזו". בעולם שבו רובנו מסתכלים למציאות בעיניים דרך הצד הביקורתי והשלילי, יהודה הקפיד לצמוח מתוך ראיית היש, וזה מה שהפיץ סביבו. "העניין הזה יצר חיבורים מעניינים עם המון סוגים של אנשים", אומרת אורית, הרואה בכל הנרצחים והנופלים "אורות גבוהים". "כל אחד השאיר חותם חזק, והאור יוצר חיבורים בעם, אחדות וחסד. מאחורי כל אחד יש סיפור של אור, וכל הנופלים והנרצחים הם ממש ליד כיסא הכבוד.

"בעולם שלנו יהודה חסר", היא חותמת, "אבל אם אשים את האגו והרצון לחבק את הבן שלי בצד, אז זו מתנה שהוא הגיע לאן שהגיע, כי צדיקים לומדים שנים ולא כולם זוכים להגיע למקום כזה. אני מתפללת שה' יגאל אותנו ברחמים, שהקורבנות יעשו רעש בשמיים ויביאו לנו את הגאולה".

 

"וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה"

אליענה: "אנחנו, היהודים, יודעים מה זה כאב ואובדן גדול. מי שיודע לחוות את הכאב, ויודע להיות בחושך, חייב להיות גם באור. לכן כשיש לנו אפשרות לשמוח, צריך להתאמץ על זה. להתפלל לקב"ה ולהגיד לו: ונהפוכו! אנחנו עושים מה שאתה מבקש, ואתה תעשה "ונהפוכו" ותעזור לנו להכניס את האור והשמחה לחיים. שמחה מתוך הכאב. השליחות שלנו בפורים הזה היא לחגוג בשמחה ובאמונה שלמה!"

"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר"

אורית: הפסוק הזה מהמגילה משקף את בני היקר. במוצאי שבת בהבדלה היינו רוקדים ושרים "ליהודים ליהודים הייתה אורה" בשמחה עצומה, ומוטיב השמחה ליווה אותנו בחוויה ובהוויה, בכל מקום, בכל טיול באמצע שום מקום, יהודה היה רוקד "ליהודים ליהודים". שנזכה לראות את האור בכל אחד ובכל דבר, בבריאה המופלאה, ובחיבורים בינינו שיוצרים אחדות דקדושה.  

 

מצדיעות לכן

על שבילי היישוב שומריה שבצפון הנגב, נושאת תחיה שטמר משלוח מנות מפנק במיוחד לבת שבע אבני, אישה אחת מני רבות הנשואה לאיש קבע וחיה מסירות נפש יומיומית.

תחיה (44), אם לעשרה, מלווה רווקות לזוגיות, מודה על ההזדמנות להגיד לבת שבע תודה על שנים של תרומה למען כולנו. במלחמה הזו היא שותפה, לתקופה מוגבלת, לאתגר הדומה לזה של נשות הקבע. בעלה של תחיה גויס להגנה המרחבית של יישובם, ובמקביל, כמחנך בבית ספר בדרום הר חברון, נסע יום יום לתלמידיו, עוד לפני שמערכת החינוך נפתחה מחדש רשמית.

"בבית הספר 90 אחוז מהאבות של הילדים היו מגויסים, וילדי משפחת קלמנזון ונאמן, שהאבות שלהם נהרגו במלחמה, הם תלמידיו. לכן בעלי ראה חשיבות גדולה בקשר הרציף עם התלמידים, והוא עבד בבקרים ושמר בלילות", פותחת תחיה.

בנה של תחיה משרת בצנחנים, ומאז שמחת תורה זכתה לראות אותו רק שלוש פעמים. "בני איבד מ"פ ושלושה חברים. הילדים עוברים דברים שאנחנו לא עברנו, עם האובדן, השכול, הגבורה וההתייצבות לכל משימה".

בת שבע אבני (42), תושבת שומריה, היא אם לחמישה וסבתא טרייה לנכד. בעלה, אל"מ אפרים אבני, הוא קצין אג"ם בפיקוד הדרום, וכבר 20 שנה מסור לעם ישראל בשירות קבע. בחודשים האחרונים, מאז פרוץ המלחמה, זוכה בת שבע לפגוש את בעלה בכל פעם לשעות ספורות בלבד.

"בשמחת תורה היינו בבית רק עם הבת הצעירה בת ה־13 וההורים של אפרים", היא משחזרת את יומה הראשון של המלחמה. "מוקדם בבוקר אפרים הוקפץ לפיקוד, אבל אנחנו רגילים שהוא נוסע. בשעה תשע אמרו לנו להיכנס לבתים ולנעול דלתות בגלל חשש לחדירה, אבל למעשה עד מוצאי השבת לא הבנו את חומרת האירוע".

בשעה 16:00 אחר הצהריים התבשרה בת שבע על נפילתו של יוני שטיינברג הי"ד, גיסה, הגר בבית הצמוד להם. את ההתמודדות עם האירוע הקשה, כשאחותה הופכת לאלמנה, היא עוברת לבד. "כקצין אג"ם אפרים אחראי על כל הצד המבצעי, וכמפקד על כל אגף המבצעים האחריות היא גדולה, הוא לא זמין עבורנו לא לדברים טכניים ולא לדברים מהותיים. במוצאי שמחת תורה דיברתי עם אפרים שני משפטים, לא יותר".

רק שבת אחת מאז תחילת המלחמה הם זכו לשבות יחד, בנסיבות משמחות. "הברית של הנכד שלנו יצאה בשבת, והחלטנו לקיים אותה בדרום כדי שהסבא הטרי יוכל להגיע". שמו של התינוק יאיר יהונתן, על שם הדוד שנפל, ועל שמו של אברהם שטרן, מפקד הלח"י, שכינויו המחתרתי היה יאיר.

האתגרים לא עוצרים את בת שבע מלהמשיך בנחישות לתמוך בבעלה, וחשוב לה להעביר מסר של חשיבות ההוקרה לנשות הקבע, שירגישו שרואים אותן. "הילדים חיים כשאבא לא נמצא ואמא מתפקדת ומחזיקה הכול לבד. אנשים חושבים שנשות הקבע יודעות לתפקד כשהבעל לא בבית, אבל בשגרה אנחנו לא חיות במציאות של דאגה יומיומית, ובניגוד לנשות המילואים, אצלנו אין אופק לשחרור". לצד ההתגייסות שלה, היא מספרת גם על ההקרבה של הילדים: "להיות ילד לאיש קבע זה להתחנך בלי מילים. לגדול למען עשייה, למען מה שנדרש לעם. זה לינוק את זה עם החלב, מהבטן".

כשתחיה מגיעה להעניק את המשלוח לבת שבע, היא אומרת בהתרגשות: "זו זכות עצומה להגיד תודה לבת שבע ולנשות הקבע המדהימות שהבעל שלהן כמעט תמיד לא נמצא, אך הן במאור פנים, מגדלות את הילדים לתפארת ומנהלות את הבית לבד. בת שבע זה עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל. יש לה עמוד שדרה שקוראים לו עם ישראל, והציר הזה הוא המנוע, הוא מה שמוביל אותה בדרך ונותן לה את הכוח. הרוח שלה מבשמת את השכנות ואת החברות, וזו הזדמנות להצדיע לה בשמי ובשם כל ישראל".

בת שבע, שאינה מורגלת להיות בפרונט, מקבלת את המשלוח בתודה ומוסיפה ש"המלחמה הזאת פותחת צוהר להתגלות של הנשמה האמיתית של העם, למסירות נפש. יש כמויות של אנשי קבע שחיים ככה את היומיום שלהם לאורך המון שנים. חווינו את צוק איתן, את עופרת יצוקה, אבל כל אלו מתגמדים לעומת משך הזמן, האינטנסיביות והמתח של החודשים האחרונים. יש רגעים שמאוד קשה לי, אבל אני אומרת לקב"ה: אנחנו עושים למענך, אין כאן עניין אישי, ואז הקב"ה נותן לנו כוח ומרים אותנו".

 

"לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת"

בת שבע: "הקב"ה מוביל אותנו במהלך החיים לזכות להיות שותפים בבנייה של קומות חדשות בעם ישראל. כל אישה נקראת למלכות קודם כול בתוך הבית שלה, ומתוך כך, מכלל הבתים הגדולים, נבנה עם ישראל."

"אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ"

תחיה: "התפילה שלי השנה היא ששערי שמיים ייפתחו ונזכה ש"יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עימנו", בלב אחד, יחד כל עם ישראל, ונחמה גדולה לכל אבלי ירושלים."

 

 

צילומים: דאפי ספונר, שירה אביטן

המשך הכתבה בגיליון אדר ב' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן