אחת מקללות הגלות היא "בבוקר תאמר מי ייתן ערב, ובערב תאמר מי ייתן בוקר" (דברים כח, סז).
כשההווה כל כך גרוע רק מחכים לזמן אחר שיבוא, שאולי יביא איתו הקלה למצב הקשה. אם נודה על האמת, השיטה הנפשית הזאת שבה אנחנו מחכות לזמן שיעבור, מוכרת לחלק מאיתנו גם מחיי היומיום.
בשמינית יש לחץ נפשי ממבחני הבגרות? לא נורא, עוד מעט יגיע השירות הלאומי. בשירות הלאומי העבודה היא לא מה שחשבתי? לא נורא, השנה עוד מעט נגמרת. הרווקות מעיקה? בעזרת השם אתחתן בקרוב. הילדים הקטנים לא משאירים לי רגע לעצמי? עוד מעט הם יגדלו. הם משגעים אותי לגמרי בגיל ההתבגרות? עוד מעט הם יתחתנו ויעזבו את הבית. הבית ריק ועצוב לי? עוד מעט יגיעו הנכדים.
מתי נשמח בהווה? מתי נבחר להיפרד מקללת הגלות שרק מחכה שהזמן יעבור? יש גיל שבו ההרגל הזה נגמר. כשאנחנו סבתות צעירות, למה נחכה? להיות סבתות זקנות? יותר חלשות, יותר תלויות, יותר שוכחות? לא. אנחנו מנסות להתענג ולמצות את הכאן והעכשיו. אם אנחנו ממוקדות בהווה, נוכל להקרין את המסר הזה גם לבני המשפחה האחרים. נוכל להגיד לשמיניסטית שלנו שיש לה הזדמנות לתרגל ריכוז מחשבתי ודבקות במטרה דרך מבחני הבגרות. נעיר את תשומת ליבה של בת השירות לכך שהיא מקבלת השנה שיעור חשוב ביותר על התמודדות עם תסכולים. נחזק את האימא הצעירה, שאין גבול לחשיבות של מה שהיא עושה – מעצבת גוף ונפש של נשמות בתחילת דרכן. למתמודדת עם מתבגרים נציע להתבונן פנימה, לראות מה בהתנהגות שלהם הכי מקפיץ אותה וללמוד על עצמה. כדאי לנו לחזק את עצמנו, יש לנו המון מה לתת לצאצאינו.
מתוך גיליון אב התשע"ח
