"איך תדעי שזו מסעדה טובה – תבדקי את הקצוות של עלי החסה בסלט". סמדר ניערה את האבק משקית הירקות וחייכה. מאיפה צץ בה פתאום המשפט של אמא? איפה היא ואיפה מסעדה טובה? רצפת הקרוואן תחתיה התמלאה אבק. הכל אבק לבן. היא כבר מזמן התייאשה מלנקות את הנעליים של הילדים ושלה בסוף כל יום. כל הרכב שלהם מכוסה בלבן.
בתומו של היום הראשון, כשרק הגיעו לכאן, היא צנחה על כיסא סמוך, מותשת. אריאל עוד הסתובב במלוא המרץ, תלה וילון, הביא עוד קרטון מהרכב. "תביא, תביא את הנעליים שלך", היא שלפה מגבון מהחבילה על השולחן. אריאל רק חייך וניגב את המצח. "שיישארו ככה. אבק של הארץ הטובה", ויצא שוב אל הרכב.
אם מישהו רק היה מספר לה פעם שיום אחד היא תחייך למראה רצפה מלאת אבק, כי הוא של הארץ הטובה.
*
הטרקטור הקדים את השעון המעורר שלה, והיא מתמתחת ומעסה קצרות את הכתפיים. הספפה הנפתחת הזאת רחוקה מהמזרן הרגיל והנוח שלה בבית, 20 דקות מכאן. הקטנים שמתעוררים לא מזהים איפה הם. הקרוואן הוא לא החדר הרגיל שלהם. הגדולים עוד עייפים מחנוכת הבית שהם אלתרו אתמול, בקושי פוקחים עין.
סמדר מכניסה את קופסאות האוכל לתיקי הגן ולילקוטים. היא עוד לא התרגלה לכך שמפתחות הרכב תלויים על מסמר ליד הדלת. בוסטרים, חגורות לכולם, ירידה תלולה, נסענו.
"אמא, תראי אותם", ישי מזדקף במקומו, "מה הם צועקים?" סמדר מעיפה חצי מבט בשלטים המונפים. הפגנת מחאה מחכה בכניסה לגבעה, מכבדת כל רכב שנכנס או יוצא בקריאות קצובות בגנות הכיבוש. "זה הפגנה, נכון, אמא? הם באים להגיד לנו כל הכבוד", והוא מתרווח חזרה אחורה. "מה פתאום, הפגנה נגדנו, אתה לא רואה?" מוריה מקריאה שלט או שניים לאח הקטן שעדיין לא מבדיל בין דגל שחור לדגל ישראל. "אמא, למה הם כועסים? למה הם רוצים שנלך מכאן?" סמדר לא מוצאת בעצמה מילים. אף אחד אחר לא עונה, והשאלה של ישי נשארת תלויה בחלל הרכב.
*
רק שתהיה לו קליטה. סמדר שולחת לאריאל תזכורת שיצא להחזיר את הילדים. היום מותחים קווי מים לקרוואנים החדשים, היא מקווה שהוא זוכר בלהט העבודה.
השקט מתנגן בין קירות החצי־קרוואן. לרעש הדחפור היא כבר התרגלה, הוא לא מערער את השקט. לפני שהילדים יחזרו היא תדביק את מדבקות הקיר שהזמינה, שתהיה קצת אווירה של בית. מדבקה אחת גדולה לסלון, וכמה צבעוניות לחדר הילדים. היא מיישרת את מדבקת הפרפר, מנקה בועות אוויר מיותרות. מוריה בטח תגיד שהעיצוב ילדותי מדי, אבל היא תתרגל. כאן מתרגלים להרבה דברים חדשים.
כבר 13:00! אם היא לא תרוץ מהר למטבח המרכזי, לא בטוח שיישאר משהו לארוחת הצהריים.
בכיכר המרכזית היא רואה את ההספקים של היום. עוד מתחם חניה נסלל, ולצידו רחבה גדולה של דשא סינתטי. רק עכשיו היא מרגישה כמה היה חסר לה ירוק בתוך האבק הלבן. "סמדר, מה נשמע?" עטרה מאחוריה, מסדרת את המטפחת היפהפייה שנלחמת ברוח להישאר בשלמותה. "מה את אומרת, נשאר אוכל?" עטרה קורצת לה קריצה של אימהות מאחרות ומחוסרות גז.
קוסקוס וקצת מרק ירקות. כמה בני נוער רחבי כתפיים עורמים צלחות לחבר'ה שעובדים בחוץ על מתיחת קווי המים. לרגע המבט שלה נודד למטה, הנעליים של כולם צבועות אבק לבן. אם אמא הייתה פה עכשיו, היא הייתה מתעלמת מהדעות הפוליטיות שלה ומשתטחת על הרצפה לתפוס תמונה יפה של נעליים מכל הסוגים, כולן עטורות לבן.
סמדר שולפת את הסלולרי, מתקשרת לאריאל שיעבור בבית, יחמם חבילה של שניצל דג שיש בפריזר, ושיארוז בקופסה, כן, עם המכסה הצהוב, לא, בארון הבשרי. יופי, תודה. כן, את כל החבילה. גם לנו וגם לדדון. תודה אריאל.
"יופי", היא מבשרת לעטרה, "אריאל יביא לכם שניצל דג מהבית שלנו". היא עוד לא החליטה מה הוא הבית. בינתיים יש לה שניים. בית אבן מעוצב עם פרגולה, מזגן וספות מפנקות, וחצי קרוואן שאריאל חצב בו פתח כדי לבנות מבחוץ תוספת של תא שירותים זמני. והוא לא פחות בית.
היא מתבוננת בעטרה שמתרחקת לכיוון הגנון הקטן. מה יש לה להתלונן, הבית שלהם במרחק 20 דקות מכאן. היא יכולה לקפוץ לכבס, להתקלח, להשלים אוכל, לקחת ילדים למסגרות הקבועות. עטרה ונועם מגיעים מרחוק, כבר שבועיים עם השירותים הציבוריים האלו ומקלחות אצל משפחות ביישוב סמוך שפתחו את ביתן. הילדים שלהם בגן הקטנטן שנפתח פה בגבעה, והגדולים מצטרפים למבוגרים שעובדים כל היום בבנייה, בבית הספר של החיים.
*
"אמא! הבאנו שניצלים!" "אמא, יש לנו מחרתיים טיול, צריך להביא קרם הגנה מהבית", "אמא, אני רעבה!" החבורה מתפרצת למה שנקרא סלון, וסמדר אוספת אותם בחיבוקים, את הקטנים והגדולים, את השמחים והממורמרים.
"אמא, את יודעת", ישי התיישב על משענת הספפה, מקשט את השניצל בקוסקוס, "גם היום יש את ההפגנה שלהם למטה בכביש. אבל היום הם לא הרבה".
"קוראים לזה משמרת מחאה", מוריה מנדבת הסבר בקיא, "תמיד יש שם מישהו". שריקות קצובות של משרוקית רחוקה מעידות כאלף עדים.
כשהילדים מתפזרים החוצה לשחק עם חברים, אריאל והיא נשארים לכמה דקות נדירות של שקט. סמדר עורמת על החד־פעמית מנה, בטח הוא לא אכל כלום היום. "את יודעת, נראה לי שקלטתי במשמרת המחאה הזאת את רונן". "רונן?!" "כן, תבדקי איתו. בגלל משקפי השמש לא הייתי בטוח…"
*
האצבעות שלה מקלידות מהר על המסך.
– רונן, אתה במשמרת המחאה עכשיו?
– אל תגידי לי שאתם כאן.
– אנחנו כאן.
הוא לא עונה. דממה. כבר שעה הוא לא עונה.
– תקפוץ?
– בחיים לא. לא נכנס לשטח כבוש.
– אל תהיה מצחיק, אתה כבר כאן בשטח הכבוש.
עקשן. הוא לא יעלה לגבעה.
– עד מתי המשמרת שלך פה?
– עד 21:30.
*
היא מתיישבת לידו על סלע ומניחה את קערת האבטיח ביניהם. הוא נשאר לעמוד עם השלט, לא מניח אותו לרגע. הרכב של רבינוביץ' נכנס לגבעה, היא מתעלמת מהמבטים התמהים שנשלחים אליה מעבר לזגוגית.
"תגידי, אמא יודעת שאתם פה?"
"לא". שתיקה. "היא יודעת שאתה פה?"
"לא". שתיקה. "אבל לפי מה שאני רואה היא הייתה רוצה להיות פה רק כדי לתפוס כמה תמונות מטורפות ממה שהולך כאן". ופתאום שניהם מחייכים חיוך דק.
עוד רכב יוצא מהגבעה, והאח הגדול שלה מניף את השלט גבוה. שקיעה שלווה צובעת את השמיים מעליהם בפסי נוצה תכלת, זהב וורוד.
איך היא תספר לו את סיפור אהבתה לארץ הזאת? מאז תהפוכות חייה היא מעולם לא ניסתה להסביר, פחדה שלא יקשיב, שלא יבין. האצבעות שלה מציירות באבק הלבן תלמי פסים.
"אז אתה דואג לערבים יותר משאתה דואג לאחותך?"
"לאחותי יש מספיק מקום לגור, לפלסטינים המוחלשים מי ידאג?"
הראש שלה נטרף, איך הוא לא רואה שהם מחבלים, שהם מאיימים על חיי האחיינים שלו מדי יום עם בקבוקי תבערה על הכביש, איך הוא קונה את השקרים האלה. היא יודעת איך, היא עצמה הייתה שם פעם. אלוקי הלבבות כולם, בקשה תפקח לו העיניים לראות אמת פשוטה.
היא לא מוותרת לו. משקפת, שואלת, טוענת, מפריכה. השעון רץ והם צוללים פנימה. היא מעריכה את רונן, את הכנות שלו. את מה שהם לא דיברו אף פעם הם פותחים לרגלי גבעה צעירה.
"אתה בצד של האויב או בצד היהודי? את מי אתה מייצג?"
"רגע, הדאגה לאחר החלש היא לא ערך יהודי?"
סמדר שולחת מבט לשמיים החשוכים. משהו בה מתבהר. בשביל רונן הדאגה לאחר, החלש, זאת הנקודה היהודית שבו. זאת המצווה שהוא מחזיק בה, משעין עליה את הזהות שלו. על כך הוא מזדעק ועל זה כל הוויכוח. שרק לא אגזול ממנו את הנקודה היהודית שבו.
רכב מגיע לאסוף אותו. רונן עולה עליו בשתיקה, סמדר מביטה על הפיג'ו המתרחקת, ובתוכה אח והמצווה שלו שהוא מחזיק בה בכל הכוח. נקודה יהודית אחת שלא נותנת לו מנוח.
*
הקיץ הולם בפניה. מחרתיים תשעה באב, בשבוע הבא ט"ו באב.
הנפש שלה נמתחת בין כל הקצוות. יושבת כאן בעפר הלבן ובוכה על מה שטרם נבנה, ומשם ממריאה לשמחת הכרמים הניטעים בהרי שומרון.
הקיץ היא לבושת אבק לבן.
