אמונתך בלילות

כל אחת פוחדת מרגעי משבר.
כל אחת מדחיקה את האפשרות העתידית לקיומם. זה טבעי, טבעי להתאמן בלהיות אדם אופטימי, טבעי למשוך אל הבריאות, השלום, האהבה, השגשוג והאחדות. טבעי לעצום עיניים מתסריטים רעים. זה הכרחי, כדי להתחתן, כדי ללדת, כדי לחיות על חוד חרב האמונה. הכרחי כדי לחטוף מצווה או שתיים פה ושם.
זה מה שמלמדים אותנו הצדיקים – לעצום עיניים ולמשוך אל התכלית, להאמין בטוב. להאמין שעוד יהיה טוב, שעכשיו טוב ושכל מה שהיה, היה, אם לא טוב, אז לפחות לטובה.
עם האמונה בטוב אפשר לנצח הכול. הכול הופך טוב ויפה, הכול אמת, הכול טופי ותותים.
העצה של רבי נחמן מברסלב למצוא את הטוב הגנוז והחבוי בכל מצב ובכל אדם, היא עצה מצילת חיים. זו אומנות הלחימה העתיקה, העדינה והמדויקת של האישה היהודייה.

אור נדחק

אבל לפעמים רגעי משבר באים, לפעמים החושך מתגבר, האור נדחק אל המרתפים ועוצם עיניים כדי לא לראות את החורבן. לפעמים רגעי משבר באים עלייך, למרות שניסית להדחיק את קיומם, למרות שעצמת טוב טוב את העיניים, למרות שהתפללת לקום ושהכול ייעלם, למרות שהתחזקת בתפילה ומצאת עצה והפעלת תושיה ובכית ים וצחקת אמונה. אופס. לפעמים לא תותים ולא יער, רק שבר.
אז בואו נדבר על זה רגע, בואו נפקח חריץ בעיניים העצומות האלה, בואו נציץ, בואו ננשום לתוך זה.
היי! החיים הם לא קטלוג של איקאה. הנה אמרתי את זה, אנחנו לא כותבים את התסריט, יש כותב ושמו “אל נורא עלילה“, או כמו שאהוד בנאי אמר את זה: “זאת לא המסיבה שלנו. אתה מקשיב?“.

לפקוח חריץ בעיניים העצומות. מתוך שאטרסטוק

“להגיד בבוקר חסדך“ זה קל. מי מאיתנו לא משבחת את השם יתברך כשמצליח לה? כשהדעת מאירה? כולנו שמות בפינו על כל צעד ושעל איזה “ישתבח שמו לעד“ קטן ומלא הודיה. אבל מה על הלילות? מה נאמר בלילות? אז ככה: “אמונתך בלילות“.
כשחשוך ושבור הדעת מסתלקת, ואז מגיע תורה של האמונה לשיר את השיר הלילי החרישי והיפהפה שלה.
“אמונתך בלילות“ – כשחשוך אני מתכסה באמונה, מתפטרת מתפקיד המוח ומתפארת בחוסר ההבנה שלי, הופכת אותה לאומנות לחימה בתנאי לילה. ופלא פלאים, כשהאמונה מתגלה גם לרגע המשבר יש חן של קידוש השם וקבלת עול מלכות שמיים. אני נושמת לתוך השבר, שואפת ומכניסה אמונה פנימה לריאות, נושפת החוצה פחדים וספקות.
הנה אני במשבר, והאמונה מבקשת לברוח, אבל אני מחזיקה אותה חזק בקולר כמו שמחזיקים חיה פראית. אני קושרת אותה אליי באזיקים שלא תזוז ממני, כמו שאוזקים אסיר עולם.

עם האמונה כל מקום הוא רק עוד מקום בעולמו יתברך, והרגע הקשה הוא רק רגע. קשה, אבל כרגע. איזה פלא. איזה צחוקים. איזה קטע. קטע שדווקא בלוע הארי סורר שקט מפוכח, שדווקא כשהגיליוטינה על הצוואר מתנגן לי בראש שיר עליז כזה. לא קשור לכלום, לא מסונכרן עם המציאות, שיר מלא חדווה של חוסר הבנה מהולה באמונה. איזה פלא. איזה צחוקים. איזה קטע.
קטע שעם האמונה אפשר באמת לעבור כל לילה, ארוך וחשוך ככל שיהיה. קטע שעם האמונה – גם בתוך בטן הדגה, בתהומות האפלים של קרקעית הים, אפשר לחוש בחוש את ההשגחה העליונה מלטפת לך באהבה את הראש, אוספת אותך אל חיקה. מרגיעה אותך, עד יעבור זעם, עד שיפוח היום וינוסו הצללים. עד שייפקחו עינינו העצומות, כנראה, ותבוא לנו נחמה גדולה, כי סוף סוף נראה.

מתוך הטור של נועה ירון-דיין במגזין פנימה

עוד לא עשית מנוי?