הכול תלוי

אז מה בעצם ההבדל בין להיות תלוי במישהו לבין להיות תלותי בו?
אנחנו יצורים חברתיים מעצם היותנו בני אדם. מי יותר ומי פחות חברותי, אבל כולנו זקוקים לאטמוספירה הזו שקוראים לה חיי חברה, במינונים שונים.

כולנו רוצים לקבל אהבה וגם לתת, להרגיש אהובים, מוערכים. להרגיש שמישהו רואה אותנו. אתם יודעים, ראיה עם הלב. לא זו עם העיניים.
בתלות יש קשר של קירבה ואהבה.
אבל יש את האפשרות שלי להתמודד לבד, גם אם לא אקבל את העזרה שאני זקוקה לה.

כשיש תלותיות במישהו, זה משהו שקשה לשלוט בו. כלומר, זה מנהל אותנו מבפנים.
אנחנו לא מתרכזים במחשבות שלנו, אנחנו עסוקים בלחכות למפגש עם אותו אדם.
עסוקים בלהלביש את הלב שלנו בדמיונות שקשורים לאותו אדם, כשהכול אפוף בעשן של הזדקקות עמוקה ובלתי מתפשרת.

חשוב להניח את ההבדל, כי יש מערכות יחסים וחברויות שיש בהן המון הזדקקות אחד לשני/ה, אבל זה לא הופך את אותנו לתלותיים. אלא ליצורים חיים שמנהלים מערכות יחסים של קשר וקירבה ויחסי גומלין.
יש אהבה הדדית ורצון הדדי בקשר.

כשאדם תלותי במישהו, זה בדרך כלל חד צדדי.
מלווה בקולות פנימיים של תחושת אפסיות.
של הערכה עצמית נמוכה.
של רצון להתמזג לאט לאט ולהפוך להיות השני.
כן, אני יודעת שזה מילים קצת קשות וחד משמעיות, אבל זו חלק מהמציאות של מי שחווה תלותיות במישהו אחר.

כשיש תלות, יש מקום לנפרדות.
לחיים הפרטיים של כל אחד, גם כשזה בתוך חיי הנישואים.
נפרדות מתוך בריאות נפשית.
מתוך מקום מאפשר אחד לשני, למרחבים אישיים.

כשאדם חווה תלותיות,
הוא בהכרח נמצא בשיח פנימי של קורבנות.
של רגשי נחיתות.
יש שיח של פגיעות יתר
כל מרחב אישי הופך לעילה תחושת ההדוף.

התפילה הפנימית שכולנו לוחשים,
היא שנמצא אנשים טובים בדרכינו.
במסע החיים שאנחנו פוסעים עליו.
התפילה היא למציאת חברים טובים.
כאלה שמרגישים בהדדיות, שזכו אחד בשני.
אנשים שמעריכים אותנו, אבל לא מסכימים איתנו על הכל.
לא מאוהבים בנו מעבר להגיון.
כי הם נפרדים מאיתנו, רואים אותנו מהמבט האישי שלהם.
ולא מתוך ערבוב חסר גבולות.