המגיפה השקטה: נשים שעברו התעמרות בעבודה מדברות

יחס כוחני ומשפיל, בידוד חברתי או מקצועי, עלבונות, צעקות ואווירה מאיימת הם מנת חלקם היומיומית של עובדים רבים בישראל. אחד מכל ארבעה שכירים נתקל באלימות נפשית ופסיכולוגית במקום עבודתו. על אף שהתופעה המטרידה הולכת ומתרחבת, טרם נראתה תגובה ציבורית או ממשלתית הולמת. נשים שחוו התעמרות בעבודה מספרות על התקופה הקשה בחייהן

"שום דבר בהתעללות לא היה ישיר וגלוי". איור: אלחנן בן אורי

ההתעמרות הנפשית והפסיכולוגית, שפוגעת באחד מכל ארבעה עובדים במשק, כמעט אינה מדוברת וטרם עוגנה בחוק. ב-2015 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק למניעת התעמרות בעבודה, אך חמש שנים חלפו והיא טרם אושרה.

לדברי הפסיכולוג איתן מאירי, מומחה לנושא ומי שכתב את הספר פורץ הדרך 'המגפה השקטה במקומות העבודה', התעמרות שנמשכת לאורך זמן פוגעת באדם עד כדי מצבי דיכאון ופוסט טראומה והיא הגורם לעשרה אחוזים ממקרי האובדנות בעולם. הנפגעים מוצאים את עצמם מתמודדים עם תחושות בושה, האשמה עצמית ופחד. לא מפתיע אם כך שכל הנשים שהסכימו לשתף אותנו בסיפורן האישי סירבו להזדהות בשמן המלא והקפידו לטשטש כל פרט שעלול להיות מזהה.

 כדור שלג

כבר שנתיים שאורית (37) אינה עובדת בחברה שבה סבלה מהתעמרות. על אף הזמן שחלף, היא מגלה, כל שיחה בנושא מכאיבה לה, כאילו התרחשו הדברים אתמול. היא בוררת בקפידה את מילותיה וניכר שהשיתוף אינו קל לה.

"במשך שש שנים עבדתי בחברה גדולה שנחשבת מצליחה מאוד בתחום המחקר ופיתוח טכנולוגיות המזון. השנתיים הראשונות היו נפלאות, אהבתי את העבודה והתקדמתי. כעבור שנתיים התחלפו המנהלים והגיע ראש צוות שפשוט לא באתי לו בטוב. אז התחיל הסיוט שלי". אורית החלה לסבול מהתנכלות של ראש הצוות, והיחס שקיבלה חלחל גם לשאר העובדים. הם בחרו לשתף פעולה עם הממונה עליהם, ומי שהיו קודם לכן חבריה לעבודה הפכו את חייה לסיוט יומיומי.

איך בא לידי ביטוי השינוי ביחסי העבודה?

"שום דבר בהתעללות לא היה ישיר וגלוי, אלא מתחת לפני השטח. למשל, הזמינו את הצוות להדרכה ואותי שכחו. אם הייתי חולה, ימי המחלה שלי לא התקבלו ונדרשתי להגיע לעבודה. חוץ ממני, כל הצוות היה דובר רוסית וכולם דיברו לידי רק ברוסית, גם שיחות חולין וגם שיחות עבודה. לא הבנתי דבר, הייתי מבודדת לגמרי, לא היה לי עם מי לדבר והרגשתי כמו אוויר. כמובן שזה פגע ביכולתי לעבוד".

בידוד משאר העובדים, השפלה וצעקות. צילום אילוסטרציה: shutterstock

ולמרות ההרגשה, המשכת לעבוד שם?

"אהבתי את העבודה ולא באמת הבנתי מה קורה. המנהלת שהייתה ממונה על ראש הצוות הייתה אישה מדהימה. היא ראתה מה אני עוברת וניסתה כל הזמן לשמור עליי ולווסת את המצב. חשבתי שזו תקופה שתעבור, והכול יחזור להיות טוב כמו שהיה עד אז, אבל זה לא קרה. בלי ששמתי לב זה הפך לכדור שלג שלא היה אפשר לעצור אותו".

במשך ארבע שנים סבלה אורית מהתעמרות שהלכה והסלימה. להצקות, שהיו מנת חלקה על בסיס יומיומי, התווסף לעג על לקות פיזיולוגית שממנה היא סובלת, חומרי עבודה שנדרשו לעבודתה השוטפת הועלמו מעיניה, סמכויות שהיו שלה הועברו לאחרים בלי הסכמתה, ומנגד ניתנו לה מטלות שדורשות עבודה פיזית ואינן חלק מתפקידה.

לא פנית לאף אחד לעזרה?

"כשהעלימו ממני חומרי עבודה ודיברו לידי שיחות עבודה רק ברוסית פניתי, כי זה הפריע לעבודתי השוטפת. אבל כשכבר אזרתי אומץ והתלוננתי – הפנייה הייתה הטריגר לפיטורין שלי".

כך, כעבור ארבע שנים של התעללות, אורית מצאה את עצמה מחוץ למעגל התעסוקה "בפיטורין כואבים מאוד", כפי שהיא מגדירה אותם. הסיטואציה הקשה, שהייתה מבחינתה נקודת השיא של תקופה כמעט בלתי אפשרית, יצרה אצלה לחץ נפשי והובילה לאירוע לבבי. במשך חצי שנה לאחר פיטוריה היא נדרשה לבדיקות וטיפולים, ורק בשנה האחרונה השתלבה במקום עבודה חדש.

חשבת להגיש לבית הדין לעבודה תביעה בגין התעמרות?

"פניתי לייעוץ אצל עורכת דין, אבל לצערי הרב התברר שתביעה כזאת כרוכה במשאבים כספיים רבים שאין לי. החברה שבה עבדתי היא גדולה ומוכרת, יש לה סוללת עורכי דין. עורכת הדין שהתייעצתי איתה אמרה לי שתביעה תדרוש משאבים ובוודאות לא תהיה קלה. כרגע אני משהה את זה".

למי שנמצאת במצב דומה וקוראת את הדברים היא מבקשת לומר שחשוב להתייעץ ולערב גורמים אובייקטיביים מחוץ לחברה, לזכור שבריאות הגוף והנפש חשובה יותר, ואם אין ברירה פשוט לעזוב ולהמשיך הלאה.

"לא הבנתי איך הוא הולך עם כיפה על הראש"

החוויה של מורן (44) עדיין טרייה. האירועים שבהם היא משתפת התרחשו בשנה האחרונה ומועד סיום עבודתה היה לפני חודשים ספורים בלבד. היא כלכלנית בהכשרתה, אימא למשפחה ברוכת ילדים ומתגוררת בשטחי יהודה ושומרון. את ההתעמרות חוותה ממי שהיה המעסיק שלה כשעבדה בחברה גדולה במגזר הדתי.

"כיהנתי בתפקידים בכירים בחברה כמה שנים והכול התנהל על מי מנוחות. בשלב מסוים נכנס לתפקיד מנהל חדש ומהר מאוד אנשים החלו לומר שהוא מפחיד אותם, מלחיץ אותם ולא נעים להם כשהוא באזור. ברמה האישית כל אותו הזמן לא הרגשתי דבר, רק ראיתי את זה קורה לידי".

ומה ראית?

"הייתה אווירה לא נעימה, מתוחה ומאיימת. אנשים פחדו מהצל של עצמם. זה פגע בעבודה. בעיות לא נפתרו כי אנשים פחדו להעלות אותן ואמרו שעדיף להוריד את הראש ולשתוק. כל אחד ניסה לשמור על עצמו ולהתחפר בתוך הקונכייה שלו עד שאולי משהו ישתנה".

רק כעבור שנה ההתעללות פגשה את מורן ישירות, כאשר בשני אירועים שונים נדרשה על ידי הממונה עליה לעבור על החוק וסירבה. הדברים שנתבקשה לעשות גבלו בעבירה פלילית, ולאחר שעמדה בסירובה התהפך היחס כלפיה.

אנשים פחדו מהצל של עצמם. צילום אילוסטרציה: sutterstock

"התחלתי לחטוף עלבונות מהמנהל, אחר כך הייתה התעלמות של ממש. היינו יושבים בישיבה, הייתי מעלה נושאים והיו מתעלמים ממני, המנהל היה ממשיך לשוחח עם מישהו אחר. כשהוא כן התייחס זה כלל צרחות וגרם לפחד משתק. הייתי יושבת מכווצת ומחכה שהכול ייגמר. במשך ארבעה חודשים ספגתי התעללות שהביאה אותי להבנה שאני לא יכולה לעבוד שם. אבל לפני שהספקתי למצוא מקום אחר – פוטרתי".

מה היו התגובות למצב בסביבת העבודה שלך?

"המנהל דגל בשיטת הפרד ומשול עד כדי כך שאנשים ממש פחדו לדבר זה עם זה. אני יודעת שהיום לא מעט אנשים שם מחפשים עבודה חדשה".

אילו תחושות מלוות אותך מאז?

"לא קל לי. מהחיים ביישוב וממה שגדלתי עליו אני מכירה ערכי עזרה הדדית, חברות ואהבת האדם. יש לי ציפייה מהציבור שלנו, ובפרט זה שביישובים, שיהיה בעל רמה מוסרית גבוהה. פה פגשתי אדם שבלי להניד עפעף התנהג בצורה גסת רוח, צעק על עובדים וספקים והתנהל באופן לא חוקי. כשסיפרתי על כך לידיד חילוני, הוא שאל אותי: 'תגידי, איך הבן אדם הזה הולך עם כיפה על הראש?'. השאלה שלו כל כך דייקה לי את החוויה.

"הדבר הקשה ביותר בסיטואציה הזאת הוא הפגיעה בערך העצמי, זה יותר משמעותי מהפגיעה בפרנסה. אני יכולה לומר בפה מלא שהוא שבר אותי. באחת הפעמים אמרתי לו, פנים מול פנים, שמעולם לא פגעו בי כמו שהוא פגע. היום אני בטיפול פסיכולוגי, אני יודעת שהייתי בסדר וזה הכי חשוב".

מורן טרם החליטה האם לתבוע את מקום העבודה על התעמרות. מחד היא מבקשת לשים הכול מאחור ולהמשיך הלאה בחייה, אך מאידך בוער בה הרצון להעלות את הנושא למודעות הציבורית. "אפילו היו לי מחשבות שאם אזכה בתביעה ארים בכסף הזה קמפיין, כמו 'me too' שהיה סביב פגיעות מיניות, אבל בנושא התעמרות בעבודה".

בין ניהול דורשני לניהול דורסני

הכי קשה בסיטואציה הוא הפגיעה בערך העצמי. צילום אילוסטרציה: shutterstock

יעל (37) פוגשת מקרים מעין אלו באופן תדיר בעבודתה כמנהלת משאבי אנוש באחת החברות הגדולות במשק. כשהיא שומעת שעתידה להתפרסם כתבה בנושא היא מבקשת להשמיע את קולה, כמי שאמונה על רווחתם של עובדים רבים וכמי שלפתחה מגיעות תלונות רבות. "זה נושא חשוב מאוד והוא ממש בנפשי", היא אומרת, "ההיקף שלו פשוט מזעזע, ולצערי ב-13 השנים שבהן אני בתחום פגשתי מקרים רבים. אחד האחרונים, שממש שבר אותי, היה גבר בן 50 פלוס שישב מולי אחרי שעבר התעמרות מהסמנכ"ל ופשוט בכה כמו ילד".

יש לתופעה מאפיינים קבועים?

"אני יכולה לומר חד משמעית שכל המנהלים המתעמרים שהכרתי היו סדרתיים, גם הגברים וגם הנשים", היא אומרת נחרצות, "ובדרך כלל מדובר באנשים שידועים ככאלה. מעולם לא נתקלתי בעובד שהתלוננו עליו והופתעתי מהשם. תמיד מדובר במנהלים שנחשבים מצליחים אבל מאוד קשים. כאלו שהצוותים והעמיתים שלהם שונאים אותם. לצערי, ברוב המקרים כשזה מגיע להנהלה יש הרבה הסתרה והשתקה".

מי שמוביל בארץ את הטיפול והשיח בנושא התעמרות במקומות עבודה הוא הפסיכולוג איתן מאירי. בקליניקה שלו פוגש מאירי עשרות מקרים של נפגעי התעמרות הפונים לייעוץ, ליווי וסיוע, בין כשהם בתוך הסיטואציה ובין כשהם אחרי סיום העבודה במקום המתעלל. בנוסף לטיפול הוא פועל ללא לאות להעלאת המודעות, מרצה בארגונים ומעניק חוות דעת משפטיות במקרים שהגיעו לערכאות.

"75 אחוזים מהפגיעות במקום העבודה מגיעות מהממונה או מעושה דברו", אומר מאירי, "ו-25 אחוזים מהפגיעות מגיעות מכל אחד אחר בזירת העבודה שיש לו כוח או נחווה כבעל כוח, אפילו עובד שכפוף אליך והופך את חייך לגיהינום. כמעט תמיד המתעמר לא פוגע באדם אחד אלא בכמה עובדים לאורך זמן. אני פוגש גברים ונשים עם ותק של עשר שנים ויותר בעולם העבודה – אקדמאים, שופטים, רופאים מומחים, מנהלי מחלקות, מנהלים במגזר הפרטי, עובדים בעמותות חסד, אנשי חינוך ואנשים בתפקידים בכירים, שהמשותף לכולם הוא הפגיעה הקשה במקום העבודה. מבחינה מגדרית כולם פוגעים בכולם, אין אפליות, כשהמאפיין המרכזי של ההתעמרות הוא המניפולציות. הן בדרך כלל מתחילות בקטן ובהדרגה הולכות ומסלימות. עצם ההדרגה היא שגורמת לאנשים לא לראות את הבעיה בזמן".

איך בתוך סיטואציה עובדת יכולה להבחין בין דרישות לגיטימיות לתחילתה של בעיה?

"בין ניהול דורשני לניהול דורסני יש הבדל. כל ארגון מצווה לדרוש מהאנשים שלו. אנחנו מגיעים לעבודה, לא לקייטנה. המנהלים צריכים לנהל, וצריך להיות ברור שיש מנהלים ויש עובדים. בתוך המרחב הזה יכולות להתרחש גם סיטואציות לא נעימות, וכאן נכנס מבחן האדם הסביר. אם הגעתי לעבודה במצב רוח לא טוב והממונה עליי והחברים לעבודה רואים את העצב ולא מתייחסים כי הם טרודים בעבודה, או מעירים לי וכועסים בענייני עבודה למרות שאני לא במיטבי, זו עדיין לא התעמרות. אנחנו בני אדם וככאלה מותר לנו גם לכעוס ולהתנצל אחר כך. אירוע מכוער, גם מכוער מאוד, אם הוא חד פעמי הוא לא מוגדר כהתעמרות, אלא כאירוע שיש לטפל בו.

כתובת לטיפול ב"מגיפה השקטה", איתן מאירי. צילום מסך

"אבל כאשר יש הפעלת כוח לא מידתי, העברת ביקורת לא עניינית או בצורה מקטינה, הפצת שמועות, בידוד חברתי או מקצועי, הוצאה מפורומים או מקבוצות ווטסאפ, משימות בלתי אפשריות שידוע מראש שמטרתן להכשיל, צעקות, קללות, עלבונות לאורך זמן, זה כבר משהו אחר. אלו, אגב, היבטים של התעמרות שניכרים לעין. מה שפחות רואים, וההתמודדות איתו קשה אולי יותר, הוא ההתעמרות השקטה: התעלמות מעובד, הפיכתו לאוויר, לקיחת קרדיט על עבודה שלו וייחוס כישלונות שאינם שלו אליו".

מאירי מכנה את תופעת ההתעמרות בעבודה "המגיפה השקטה", ולדבריו רוב המעסיקים בורחים מהתעסקות בה ובוחרים לתרץ ניהול דורסני כניהול דורשני, בלי להבין את המחיר הכרוך בכך, והמחיר רב. ההתעמרות פוגעת בסופו של דבר לא רק בעובד שבו מתעללים, אלא גם בחבריו לעבודה שעדים למתרחש. שמו הטוב של מקום העבודה עלול להיפגע ועובדים פוטנציאליים יימנעו מלהגיע אליו.

לשאלה האם יש תכונות אישיות שמאפיינות את הנפגעים עונה מאירי בחיוב ומונה כמה מאפיינים מרכזיים: העובדים הנפגעים הם ברוב המקרים מסורים ומוכשרים ביותר. אנשים ערכיים, בעלי מוסר עבודה גבוה ושאיפה לעבודה טובה ואיכותית, כאלו שדואגים קודם לאחרים ואחר כך לעצמם. לדבריו, פעמים רבות אנשים אלו הם הדבק החברתי, וחבריהם לעבודה נעזרים בהם ומתייעצים איתם. במילים אחרות, הנפגעים הם בעלי תכונות שכל אדם ישמח לפגוש סביבו בעבודה.

מה אתה מייעץ לאנשים שמגיעים אליך לטיפול?

"לפני הכול אני אומר שלא חייבים להיפגש ומפנה אותם לאתר האינטרנט שלי, לקרוא קצת. גם למי שעכשיו קוראת את הדברים ומזהה את עצמה בסיטואציה דומה חשוב לי לומר: ראשית, למדי את הנושא. היכנסי לאתר, השקיעי כמה שעות, יש שם ידע וכלים שמסייעים להתמודד ולדעת מה נכון לעשות. דבר שני, אם כבר נפלת לתוך בור ואת רוצה לצאת ממנו, הפסיקי לחפור. אם עשית דברים ואת רואה שהם לא שיפרו את מצבך, סימן שאת צריכה לעשות דברים אחרים ולהימנע מטעויות. טעות קלאסית היא לדוגמה לרַצות את המתעלל, משום שהוא תופס את הריצוי כעוד שטח שכבש. צריך לדעת להציב גבולות ולעצור. והדבר השלישי – הרבה אנשים שחווים התעמרות נמצאים בבדידות. אמרו את זה לפניי ואני אומר גם: דאגה בלב איש ישיחנה, אבל בשום אופן לא למישהו בעבודה שלך שילך ויספר לממונה, אלא לחברי אמת. אני יודע שצריך הרבה כוח כדי לקבל עזרה, אבל חשוב לאזור כוחות ולעשות זאת".

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה אייר. להצטרפות למגזין: https://bit.ly/2UL0Jrt

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה