מסית ומדיח

אני לא מבינה איך מגיעים למצב של כיור ריק, כזה שאפשר ממש לשטוף אותו עצמו. עולם הכוסות והכפיות הוא בור ללא תחתית, אין לי מושג איך נראה החור של הביוב בסוף המנהרה הזאת

הררי הכביסה המצטלמים נהדר בקבוצות האימהות השוקעות נדמים לי כהרי החושך. מעולם לא ביקרתי בהם. אתן הולכות לתעב אותי: אין לי כביסה אישיוז. מעולם לא איבדתי גרב (אם אין זוג – אני מאשימה את העובדה שהילדים נעים בין שני בתים, ובטח נשאר גרב אצל האבא. אצלי הם לא נעלמים). אני אוהבת לטייל בבית אל סל הכביסה, להציץ מה מצבו. לא מבינה מה הדרמה במרוץ אל הקרקעית, אני ותחתית סל הכביסה נפגשים פעם בשבוע לפחות. 

צריכה קצת זמן לעצמי? הולכת לקפל. רוצה טיפת אוויר? הולכת לתלות. רוצה להרגיש חיונית? דוחפת מגבות למכונה. הלב הפועם של הבית הוא הריבוע 60 על 60 סנטימטר, מכונת כביסה ומעליה מייבש, והרחש השורקני העולה ממנו הוא הציפרלקס הטוב בעולם. 

איפה כן יש לי אישיוז? קוראות הטור הזה יודעות. הכלים. אני לא מבינה איך מגיעים למצב של כיור ריק, כזה שאפשר ממש לשטוף אותו עצמו. עולם הכוסות והכפיות הוא בור ללא תחתית, אין לי מושג איך נראה החור של הביוב בסוף המנהרה הזאת. 

עבודה בעיניים

לאחרונה התחדשתי במדיח. ברוכה הבאה לשנת 1990, אמילי. כן, עד היום שטפתי כלים ביד, או יותר נכון (השלימו לבד): לא שטפתי. אם שמענו חריקה משונה בבית, יכולנו לדעת שזה מגדל הכלים המתנדנד מעל הכיור. אם התייצבתי לשטיפה, זה רק אחרי שגיליתי שהילד אוכל קוסקוס עם הסט של הדלי והכף של חוף הים, או אחרי שמצאתי את עצמי שותה מים מצנצנת טייסטרס-צ’ויס ריקה. 

הבאתי מדיח כדי להצטרף אל כוחות האור והקדמה. הייתי רוצה להגיד שהמדיח שינה את חיי לטובה. אבל הוא לא. אני חושבת שמהרגע שהוא הצטרף קפצה כמות הכלים הקיימת במטבח שלי פי ארבעה. פתאום יש יותר קעריות קורנפלקס קטנות, מאיפה הן הגיעו? יותר מזלגות שלא ידעתי על קיומם, צלחות מנה אחרונה שלא השתמשתי בהן, פומפיות, מסננות. למה כל הדברים האלה מפוזרים על השיש ובכיור? כי יש מדיח. 

עד הגעת המדיח בני הבית התרגלו לשתות חמישים פעם מאותה כוס, מתוך חמלה על אמא שלהם ששונאת לשטוף כלים. אכלנו ארוחת ערב באותם כלים של הצהריים. למרבה הכלימה השתמשנו בכלים חד פעמיים, אבל לא של שבת חתן בבני ברק, אלא מהזן הנחות: הכפיות ששורטות את צדי השפתיים, המזלגות שמתעקמים כשהם נוגעים בקציצה, הכוסות שאי אפשר להפריד זו מזו.

והנה, הללויה, שוחרר הרסן – יש מדיח. אין פזמון, תרקדו – כולם מוציאים כלי אוכל חופשי מהארונות, מהמגירות, מהמחבוא של כלי האירוח. אנשים קטנים בבית הזה בזבזו קערת סלט על תפוז חתוך! מי ישטוף? יאללה למדיח! 

תרמית. עבודה בעיניים. שקר וכזב. צריך לשטוף את הכלים לפני המדיח, צריך לארגן את המדיח בגב כפוף כך שהכפיות לא יידבקו זו לזו, צריך לקרצף את שאריות חביתת העין מהצלחת הבינונית, צריך להוריד את השרוף מהסיר, להשרות את התבנית בסבון, להעיף את גוש הבוץ שבתחתית כוס הקפה השחור, והחוצפה הכי גדולה: כדי להכניס אל המדיח כלים מלוכלכים צריך לרוקן אותו מהכלים נקיים שיושבים בו! הוא לא עושה את זה לבד. 

ומילה על מכשירים שלא עושים דברים לבד: המחשבים התחילו לדבר כאילו הם בני אדם, כאילו הם חברים שלנו. יש תחום שלם כזה בהייטק, במכירות אונליין, בשיווק ברשתות החברתיות. כתיבה שנשלחת ממחשב קר, מתחזה לכתיבה אנושית, מתקתקה וחנפנית כמו יחצנית עם ציפורניים ארוכות שגורמת לך לרצות להקיא. “אמילי שלום!” נשלחה הודעה מאתר שהזמנתי בו משהו קטן, “ההזמנה שלך מאושרת וגם אנחנו”. במקום שבו לחצתי על “שכחתי את הסיסמה” כתב לי המחשב בעליצות נשית: “לא נורא, נשלח לך מייל עם קסם שיסדר את הכל (או לפחות את עניין הסיסמה)”, מה? 

אם אתם מסוגלים לדבר אליי בחביבות שכזאת, אתם בטוח יודעים להמציא מדיח שמפנה את עצמו לבד. 

אודות הכותב/ת

אמילי עמרוסי

כתוב תגובה