עטופה ברחמים / יושיביה כץ

היולדת זקוקה למנוחה מוחלטת, לאוכל מזין ולאוזן קשבת. היום האישה נדרשת לשוב לתפקוד חלקי או מלא זמן קצר לאחר הלידה

גן השעשועים, אחר הצוהריים, השכנה ואני. “אצלנו בהודו לא היה דיכאון אחרי לידה”, היא אומרת לי.

“לא היה?”

“לא היה! תקשיבי מה שאני אומרת לך. לרגע לא עזבו את היולדת. לרגע! קילחו אותה, האכילו אותה בכפית וחודש ימים היא לא קמה מהמיטה, רק הייתה צריכה להניק, לאכול ולישון”.

ובעודי ממשיכה להתרוצץ אחר זאטוטיי, המשפט עודנו מהדהד בי: רק להניק, לאכול ולישון.

רק להניק, לאכול ולישון? לא להרים ברית למאה מוזמנים? לא לחזור ללימודי התואר חודש וחצי בלבד לאחר הלידה? לא להתרוצץ ולצאת ולחזור ולהקפיץ ולצאת לקניות? לא לזכות לביקורת מבית ומחוץ בנוסח: “מתי תחזרי לעצמך?”

להשיב את נפשה

כך מובא בגמרא במסכת נידה: “ר’ יוסי אומר: איבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבע חודש”. רש”י מפרש את המילה “נפשה” כדם הוסת, שבעבר לא היה חוזר במשך שנתיים, אולי בעקבות ההנקה.

אך גם בפירוש הפשוט של המילה נפש, שנתיים אחרי לידה זה הזמן בו נדרש לאישה להשיב אליה את נפשה. זה הזמן הדרוש גם לגוף להשתקם ולהחלים. במשך תשעה חודשי ההיריון הגוף עובר שינויים רבים במטרה להחזיק את העובר ובהמשך ללדת אותו.

השינויים מתרחשים כמעט בכל רובד גופני אפשרי: בעצמות, בשרירים, במערכת הדם וכמובן במערך ההורמונלי. לכל אלה דרוש זמן כדי להחלים ולחזור למצב הטרום-הריוני. התהליך רק מתחיל בתום שישה שבועות מהלידה, במה שנקרא תקופת משכב הלידה, ותקופה זו קריטית להחלמה מיטבית של האם היולדת.

היא זקוקה למנוחה מוחלטת, לאוכל מזין ולאוזן קשבת, כל מה שיעזור לה למקד את המאמצים בהחלמה ובטיפול בתינוק ולא בהישרדות. היום עניין זה כלל לא ברור מאליו, ולרוב האישה נדרשת לשוב לתפקוד חלקי או מלא זמן קצר לאחר הלידה.

השלב הרביעי של הלידה

בכל קורס הכנה ללידה מדברים על שלושה שלבים בלידה: הראשון – פתיחת צוואר הרחם, השני – פליטת התינוק והשלישי – יציאת השיליה. אני רוצה להציע להכניס לטרמינולוגיה הסב-לידתית גם את השלב הרביעי – תקופת משכב הלידה.

כמה משאבים ותשומת לב מושקעים מצד היולדת והסובבים אותה לקראת הלידה? קורס הכנה ללידה, סיורים בבית החולים, רכישת עגלה, הזמנת בגדים קטנטנים, ועוד.

כל אלה חשובים, אך איך ייתכן שבאורח פלא, מייד אחרי הלידה כל תשומת הלב כאילו נעלמת והיולדת נשארת לבדה עם האתגר של טיפול בתינוק זעיר וההחלמה שלה עצמה, עם כל מה שכרוך בכך? על אף שברוב המקרים יש בן זוג תומך, בל נשכח שהוא חוזר לשגרת יומו, ולרוב פרנסת הבית או ניהול הצרכים המשותפים לא מאפשרים לו להישאר ולסייע במה שהיולדת זקוקה לו.

ברור לי שכאשר אנחנו כחברה נתחיל להתייחס לתקופת משכב הלידה כחלק בלתי נפרד מתהליך הלידה, היולדת תמצא את עצמה חושבת מראש על התקופה הזאת, תתכנן אותה ותכין לעצמה משאבים להתמודדות עם תקופה מאתגרת זו.

אני פונה אליכן, נשים לפני ואחרי לידה, אימהות, חמיות, גיסות וסבתות. פקחנה עיניים, שמנה לב לתקופה הזאת, ואם צריך אף שנו סדרי עדיפויות. אולי מוטב לארגן ברית קטנה יותר, ואת הכסף להשקיע בעוזרת בית שתגיע בשבועות לאחר הלידה? אולי ניתן לחסוך את המתנה ולקנות שובר לעיסוי או לדולה פוסט-פארטום?

אולי להגיע להשגיח בלילה על התינוק בתקופת הגזים הסוערת ולאפשר להורים טרוטי העיניים לישון כמה שעות רצופות? להתקשר, לבקר, לבוא להעמיד כמה סירים, לשטוף רצפה. כל עוד הם נעשים ברגישות הנדרשת, אלו לא מותרות.

אני מקווה שקרוב היום בו כל יולדת תזכה לעיטוף לו היא זקוקה, ולא רק בהודו.

הכותבת: מדריכת הכנה ללידה, דולה ודולה פוסט-פארטום (ליווי לאחר לידה)

[email protected]

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה