פוריות: מיה לביא משלימה פערים

“אתה, נוח לך. לא צריך לעשות כלום. ובכלל כנראה הבעיה היא בך, ועדיין אתה לא צריך לעשות כלום! רק בגללך אני סובלת”

“אבל מאמי, מה זה משנה”, אומר בן הזוג בעודי מתפלצת מהמחשבה שבטני הולכת לספוג ים של זריקות בזמן הקרוב. “העיקר המטרה, רצינו ילד ויהיה לנו ילד! לא ככה?”

לא! לא ככה! הייאוש מתחיל לצוף. לא ככה רציתי ילד. אני מפחדת שיכאב לי, מפחדת שאסבול, מפחדת שיקרה לי משהו עם כל הפיצוץ ההורמונלי הזה. הפחד שלפני הטיפול משתק אותי. אין ידיעה לקראת מה אני הולכת, ומה לעזאזל עומד לקרות. אז אצלי מנגנון ההדחקה עובד שעות נוספות.

“אל תדבר איתי על הטיפול לעולם! כשנגיע לגשר, נחצה אותו איכשהו. הבנת אותי?” אני קוראת אל בן הזוג העייף בכל פעם כשהנושא עולה. “אני חושב שאת עושה מזה סיפור יותר מדי, אהובה”. הוא עונה חזרה, “את שוכחת מה המטרה של כל הטיפול הזה.”

אני? שוכחת? מה? המטרה?! ואם זאת לא הדרך למטרה? ולמה אתה כל כך לא רגיש, עולה בי תחושת כעס פתאומית. “אתה יודע מה קשה לי?” אני כואבת, והוא מסובב אליי מבט. “קשה לי עם האמירות שלך, ‘המטרה זה ילד’, ‘יהיה בסדר’, ‘את מגזימה…’ אתה, נוח לך. לא צריך לעשות כלום. ובכלל כנראה הבעיה היא בך, ועדיין אתה לא צריך לעשות כלום! לשבת רגל על רגל ולקבל ילד במתנה! רק בגללך אני סובלת”.

בום. הנה מתחיל הריב הגדול בהיסטוריה. “תכיל אותי!” “את משוגעת, תירגעי!” “לא רוצה להירגע! לא רוצה טיפול!” “מי הכריח אותך? לא צריך!” “אתה לא יודע מה אני עוברת!” “אני גם לא רוצה לדעת, את רק כועסת עליי בלי סיבה!” והנה התהום נפערה. וכל אחד מסתגר וליבי רוחש. ואני מרגישה שאין לאיש רצון בי. אין אף אחד שסוחב את ליבי, מחטא את פצעיי, מרגיע.

כולם חושבים שאחד, יש לה. מושלם ותומך. אכן, אחד לי, מיוחד לי. אך כשלא מתאים לו? הוא מתמרד כנער. אינך מבין? אישה אתה מחזיק. אישה תחת ידך. ענוגה, עדינה, נותנת אור, רוצה להעניק. ואין ראוי.

להסתכל לו בעיניים

הלם. זה מה שיצא ממני עכשיו? זה מה שאני באמת חושבת? אחרי כל ההכלה האינסופית שלו, אחרי כל החיבוקים, האהבה והפינוקים, ועוד כשאני יודעת כמה קשה לו עם מה שהולך לעבור עליי. מה נסגר איתי?

כמה רגעים של שתיקה רועמת ואז אני אוספת אותו אליי בחיבוק חזק. “סליחה,” אני לוחשת, “אני רק עושה לך הכנה לקראת פיצוץ ההורמונים…” ואנחנו צוחקים, אך עדיין שאריות הפצע מורגשות.

כמה חרדה, ועונג, ופחד, ואושר, וכאב מקופלים במסכת חיינו. כל אחת במקומה. כל אחת במסעה. יש מקום גם לתהומות הנפערים, אך החוכמה היא לסגור אותם, לגשר על הפער, ולחיות איתם ובגללם.

לפעמים במסע אל הילד, בן הזוג שלנו לא מבין אותנו. ואיך יבין? הוא אינו עובר בדיוק את מה שאנחנו עוברות. ואסור לתת לפער הזה להרפות את ידינו. ברגע של חסד ותיאום לבבות, שבו יחד. ספרי לו מה את מרגישה, איך מרגיש לך פנים הקישקע שלך, מנקודת מבטך. בשקט, בדיבור רק עלייך, בלי להכניס אותו לסיפור. רק את והתחושות שלך.

ובזמן אחר, נסי את להבין מה עובר עליו. שישתף אותך. מה זה בשבילו כשהאישה שלו בוכה, כואבת. מה זה בשבילו אם הבעיה נמצאת אצלו. מה זה בשבילו החוסר הזה, איפה זה פוגש אותו. ומה הוא מרגיש כשאת לא מרוצה? הוא אוהב אותך, אוהב אתכם יחד ורוצה להקים איתך משפחה. איזו משאלת לב מפעימה. אל תשכחי זאת.

אודות הכותב/ת

Avatar

כתוב תגובה