צועדת בראש: טל אוחנה, ראש מועצת ירוחם מסמנת את המטרה הבאה

מאז שנבחרה לראשות מועצת ירוחם, טל אוחנה עמלה יומם ולילה כדי לספק מקומות תעסוקה נאותים לבני עירה, ליצור מיזמים חדשניים שיובילו את ירוחם לקדמת הטכנולוגיה ולנהל בהצלחה את העיר בתקופת משבר הקורונה. אך האתגר האמיתי רבץ לפתחה דווקא בזירה הביתית, כאשר יצאה למרוץ נגד הזמן במטרה לשמר את האפשרות להרות. בריאיון אישי חשוף היא מספרת על הבית שבו גדלה, על החיפוש אחרי זוגיות ועל התקווה להפוך לאם

“מה שאני נסמך על התובנה שעולם המבוגרים סומך עלי”. צילום: איתן פרקש

המורים ניבאו שהיא תהיה חברת כנסת או לפחות ראש עיר, אך חלום הילדות שלה היה להקים חברת אוטובוסים מצליחה בדומה לאביה. לבסוף הנבואה אכן התגשמה, וכיום טל אוחנה (37) היא האישה הצעירה ביותר העומדת בראש רשות מקומית בישראל. מאחוריה הישגים רבים ומרשימים ולפניה חלומות גדולים לעתיד, אך דווקא המשברים האישיים שעברה הם אלו שהולידו את המיזמים המשמעותיים ביותר שלה. ואם שאלתן, אז כן, כבר פנו אליה מכמה וכמה מפלגות להתמודד גם בפוליטיקה הארצית.

חלמת פעם שתהיי ראש מועצת ירוחם?

“לחלוטין לא. הנרטיב היה שאם אתה מוצלח, אתה מגשים את עצמך בחוץ. אחיי גרים כולם במרכז תל אביב”, היא מספרת. “בשנת 2004 השתחררתי מהצבא וחזרתי לירוחם להוביל מסגרות שקשורות במנהיגות נוער, מסגרות ששנתיים קודם לכן הייתי חניכה בהן. אלא שדווקא בשנה הזו הכל קרס סביבי. ראש המועצה דאז הודח מתפקידו, המתנ”ס נסגר, הרווחה שבתה, ושררו תחושת נכאים כללית וייאוש על כך שלא הצלחנו להצמיח מתוכנו מנהיגות. הבטחתי לעצמי שאני לא חוזרת לירוחם, והחלטתי לעזוב”.

צילום: דוברות ירוחם

בשנים הבאות אוחנה בנתה את עצמה הרחק מירוחם. היא התמסרה לנושא של יהדות התפוצות, והחליטה להקים תנועה לעידוד עלייה וחינוך ציוני בקרב יהדות מרוקו. אך אחרי שבן דודה נהרג בהודו היא החליטה להישאר בארץ ולתמוך במשפחתה. את החלום להעלאת יהודי מרוקו היא לא שכחה, ובהמשך חזרה אליו והקימה תנועה שהביאה ארצה כמאה ועשרים משפחות, אך בינתיים היא נרשמה ללימודי תואר ראשון במכללת עמק יזרעאל, הרחק מכור מחצבתה הדרומי. היא בחרה ללמוד סוציולוגיה ארגונית ובמקביל הייתה מעורבת בתוכניות חברתיות שונות.

“הובלתי תוכנית של שילוב אימהות חד הוריות באקדמיה, והייתי מעורבת בתוכנית נוספת של מנהיגות נוער מכל יישובי העמק. במקביל עבדתי בכפרי הנוער בסביבה ובקרן ‘אייסף’ שקידמה צעירים דרך השכלה גבוהה”, היא מציינת בטבעיות את הרשימה המכובדת להפליא של מפעלים חברתיים שהייתה מעורבת בהם כבר בגיל צעיר כל כך.

מניין בא לך הדחף לעשייה ולפעילות חברתית?

“אבא, שהתחיל את חייו בעוני, הקים חברת אוטובוסים מצליחה והציב לנו רף גבוה בכל הנוגע למוסר עבודה. אמא עסקה בחינוך והחדירה בנו את החסד ואת הרגישות החברתית. אני רואה בי ובאחיי שילוב של שניהם. יש לנו חלומות גדולים, שאותם אנחנו מבקשים לממש בעולם העשייה הציבורית והחברתית”.

בחזרה הביתה

אוחנה גדלה בירוחם, בת שנייה במשפחה של חמישה אחים. הוריה עלו ממרוקו בילדותם והקימו עסק מצליח מאפס. טל הגיעה בגיל צעיר לא רק לראשות עיר, אלא גם אל העסק המשפחתי, אליו הצטרפה כבר בשנות ילדותה. תחילה סידרה מדפים בסופר בכיתה ד’, והמשיכה לתפקידי קופאית וסדרנית בחברת האוטובוסים.

“זכיתי מהמבוגרים לאמון מלא. מה שאני היום נסמך לחלוטין על תובנה שהתבססה בי כבר אז, והיא שעולם המבוגרים סומך עליי. הבנתי שאני יכולה לסמוך על עצמי ושאני יודעת להתנהג ולחשוב מעבר למצופה מבני גילי. אולי אחד הכישורים המהותיים ביותר שרכשתי הוא היזמות, דבר מרכזי בחיים הציבוריים שלי. זוהי תחושת ביטחון ברורה של מסוגלות להתנהל בתנאים של אי ודאות ולראות עתיד שאחרים לא מצליחים לדמיין.

תודעה חברתית. אוחנה עם אחיה. צילום: מהאלבום המשפחתי

“גם כשספקנים רבים מתקבצים סביבך וטוענים בתוקף שזה לא יקרה, ליזם צריכה להיות תחושת ביטחון טבעית ויכולת לייצר את הדרכים לממש את החזון במציאות. אם לא הייתי חווה את תחושת האמון בי בגיל צעיר, ספק אם הייתי הופכת להיות סגנית ראש המועצה בגיל עשרים ושש”. 

כאמור, כל אחיה עזבו את ירוחם ופנו לגור במרכז הארץ, אך משבר כלכלי חריף שאירע במשפחתה בשנת 2007 ציין את נקודת המפנה עבורה. אוחנה החליטה להתקרב מחדש אל ההורים כדי לתמוך בהם רגשית וכלכלית, ובמקביל נרשמה ללימודי תואר שני, “רציתי להראות לאבי שאנחנו על נתיב הצמיחה שלנו ולא סוטים למרות כל מה שאירע”.

“ממנכ”ל ובעלים של חברה הפך אבא לנהג הסעות שקם כל בוקר בארבע למשמרת ארוכה, במטרה לסגור את חובותיו”, היא חוזרת לתקופה הקשה ההיא. “הוא התחיל את חייו כילד עני, ואחרי שטיפס בסולם ההצלחה צנח בגיל שישים לעוני עמוק יותר מזה שהיה נתון בו בראשית חייו. ההלכה היהודית חכמה כל כך באופן שבו היא מתחשבת באדם עשיר שירד מנכסיו. קשה לתאר את השבר הנפשי, ועם זאת הבנתי את הנס הגדול שקרה לו, כשמתוך הבירא עמיקתא הזו הוא הצליח לייצר לעצמו משמעות מחודשת.

“הרעיון הגאוני להתפתח בתחום חדש ולחזור לעשייה יצירתית לצד מאמצים להשתקם כלכלית היה של אחותי שירה. בנוסף לעבודה קשה של שעות רבות בכל יום, אבא החליט לקחת קורס מורי דרך ובמקביל ללמוד לקראת תואר בלימודי ארץ ישראל. כרגע הוא בתוך כתיבת התזה של התואר השני ובדרך לדוקטורט, כאשר ממרום גילו הוא מתמודד עם האנגלית ועם הטכנולוגיה וכל יתר האתגרים. זה שיעור גדול עבורי על רוח האדם ועל איך קמים ממשברים. היכולת לייצר שוב חיים מלאי משמעות היא זו שהובילה אותו ליציאה מן המשבר”.

לאחר חזרתה לירוחם, התחילה אוחנה לעבוד בתפקיד מנכ”לית עמותת הצעירים שהייתה שותפה בהקמתה, ובשיתוף פעולה עם ראש המועצה עמרם מצנע, שהיה בשנה האחרונה של הקדנציה שלו. “מצנע הגיע לירוחם בתור ראש ועדה ממונה בעקבות ראש מועצה שהודח. אופיר פינס, שר הפנים דאז, פנה אליו בבקשה לעשות מעשה ציוני ולהגיע לירוחם, והוא חולל פה שינויים משמעותיים בתחום החינוך ובתדמית של התושבים פנימה והחוצה”. כאן אוחנה מבינה שכל העשייה החברתית שהייתה מעורבת בה עד כה מתגמדת ביחס ליכולת שלה לתרום בעיירה שלה.

התחושה מתחזקת כאשר בערב יום הכיפורים תשע”א, מיכאל ביטון, קודמה בתפקיד, מפתיע אותה בהצעה שלא ציפתה לה כלל, ומבקש ממנה להצטרף אליו ולהיות מספר שתיים ברשימתו. “הייתי רק בת עשרים ושש ושאלתי את עצמי למה לי פוליטיקה. אני יודעת להיות יזמית, להציע רעיונות טובים ולגייס את האמצעים הנדרשים כדי לממשם. האמנתי שזה ייעודי בעולם, אבל מיכאל אמר לי משפט אחד שהכריע את הכף. הוא אמר לי שזה הזמן שלי להחזיר לקהילה שלי שנתנה לי כל כך הרבה. הוא גם העלה בפניי את החשיבות באיוש משרות במערכת הציבורית עם אנשים טובים ואכפתיים”.

דחף אותה להיכנס לפוליטיקה המקומית. אוחנה עם מיכאל ביטון, קודמה בתפקיד. צילום: דוברות ירוחם

במוצאי הצום השיבה אוחנה תשובה חיובית, ולאחר הניצחון בבחירות, הפכה להיות סגנית וממלאת מקום ראש המועצה וכן החזיקה בתיקי החינוך והפיתוח האסטרטגי. מאז היא עמוק בעשייה הציבורית בעיירה שבה נולדה וגדלה.

“מיכאל ביטון היה מציין על כל במה כי אני זו שתחליף אותו בתום קדנציה של שמונה שנים, מה שאכן קרה. הייתי מתבוננת לצדדים לוודא שאני זו שמדברים עליה”, היא מוסיפה בחיוך. “שאלתי את עצמי מה הוא רואה בי שאני לא רואה. רק שנתיים אחרי הבחירות הצלחתי לספר לעצמי סיפור של מסוגלות, וזה קרה רק אחרי שקניתי לעצמי בעבודה קשה הישגים שאני הייתי אחראית להם באופן שלם”.

במה התמקדה העשייה שלך?

“כבר אז התחלתי במגמה הולכת ומתרחבת של שילוב הזדמנויות תעסוקתיות מן המרחב האזורי אל תוך המרחב המקומי, עשייה שכיום היא במרכז הפעילות שלי בתור ראש המועצה. דאגתי למנף את התחום התרבותי תוך מתן ביטוי למגוון החברתי־זהותי בעיר, כדי לחזק את תחושת השייכות והערך. הבנתי שהצלחנו להניע רכבת שדוהרת מהר מאוד, ואם לא אדאג להעלות את הקהלים הוותיקים שבה, הם ייוותרו מאחור”.

אחד הדברים שאוחנה הכי גאה בו הוא הקמת מערך הגיל הרך בעיר. מרכז מוביל שיש בו טיפת חלב, הדרכת הורים, יחידה התפתחותית לילד, טיפולים רגשיים וג’ימבורי משוכלל לצד מעונות מצוינים. “הבנתי שהפירמידה הפוכה ושצריך להשקיע בגיל הרך. הייתה לי הזכות לגייס עשרות מיליונים ולהביא את הפרויקט לישורת הסופית. היה צריך שמישהו יחלום ויביא למימוש חזון של הדברים שניתן לעשות עבור ילדים עוד טרם לידתם”.

מבדיקות קורונה למרפאת פוריות

במקביל לפעילות הציבורית למען ילדי ירוחם, אוחנה עסוקה בשנה האחרונה גם בדאגה לילדיה העתידיים שטרם נולדו. בהיותה רווקה בת 37, היא חווה לצד האתגר במציאת בן זוג את הדאגה שלא לאבד את האפשרות להיות אמא לילדים. “את הדחיפה קיבלתי מהרב אודי רט ממכון פוע”ה, שמתגורר בירוחם. הוא מכיר אותי אישית, וברגישותו עשה זאת דרך אישה מדהימה ומשמעותית בחיי בשם יהודית לוין, שאני לומדת איתה תורה כל שבוע. ייתכן שאם הוא לא היה יוזם זאת, הייתי מתעוררת מאוחר מדי. בזכותו התחלתי את התהליך לפני כשנה ואני מקווה בעוד חודש להשלים אותו”, היא מוסיפה בהתרגשות גלויה.

צילום: אורן סממה

התהליך שעברה לא היה פשוט כלל. “המחשבה הראשונית הייתה להקפיא ביציות כסוג של ביטוח לעתיד, ובמקביל להמשיך במאמץ לבניית בית”, היא מתארת. אבל בפועל, כשפנתה להתחיל את התהליך היא גילתה שאצלה הסיפור יהיה מורכב יותר.

את מגיעה ממשפחה מסורתית המתגוררת בתוך חברה שמרנית. איך קיבלו את המהלך שעשית?

“כולם תמכו מאוד בהחלטה. הסתבר שאמי ניסתה לא פעם לרמוז לי, אך אני כנראה עוד לא הייתי בשלה להבין את הרמזים. הייתי צריכה להגיע לבשלות מתוך עצמי כדי לגייס את כל כולי לתהליך הלא פשוט הזה”.

אנשים נוספים ליוו ומלווים את אוחנה בתקופה הזו. אחת המשמעותיות שבהם היא מרים פרץ. “מרים היא דמות להשראה עבורי, והחלטתי לפגוש אותה בתחילת המסע שלי לאימהות בתקווה לשאוב ממנה כוחות. היא אמרה לי שני דברים. ראשית היא ציינה שאני כבר אמא, אמא של תושבי העיר שלי. והדבר השני שהיא אמרה, והותיר אותי מופתעת לחלוטין, הוא שאני חייבת לקחת בחשבון גם את הכישלון. מרים הוסיפה שכאשר אפגוש בכישלון, גם אז, ארים את העיניים לשמיים ואודה לקדוש ברוך הוא על כך שלא הצלחתי. אני זוכרת את עצמי יושבת אצלה, מקשיבה למילים, ומופתעת שזה מה שבחרה לומר לי כברכת הדרך”.

אותה ‘ברכת הדרך’ הפכה להיות נחוצה ומשמעותית כחודש לאחר מכן, כאשר אובחנה טל עם כשל שחלתי מוקדם, שמשמעותו תפקוד הולך ויורד של השחלות עד כדי חוסר תפקוד מוחלט לפני גיל ארבעים. ההתמודדות בזירה האישית פגשה אותה בשיאו של אתגר בזירה הציבורית, עם התפרצות מגפת הקורונה בירוחם.

מתמקדת ביצירת מקומות תעסוקה לבני עירה. צילום: דוברות ירוחם

שמה עלה באותה עת לכותרות סביב טיפולה היעיל ופורץ הדרך במגפה, כאשר פעלה במספר אפיקים והצליחה לקטוע את שרשראות ההדבקה. אך הכותרות לא ידעו שבמקביל היא גם קיבלה הורמונים במינון גבוה במטרה לייצר תגובה שחלתית. ההזרקות היו יום יומיות, ונכנסו לתוך הלו”ז העמוס שלה בתקופת החירום.

לאחר תקופה של הזרקות, הבדיקות הראו כי אין התעוררות בשחלה. בצר לה פנתה אוחנה למומחה נוסף. “לאחר מספר בדיקות הוא הודיע לי שגם אם יצליח לשאוב ביצית, היא לא תהיה מספיק איכותית להקפאה ולכן יצטרכו להפרות אותה”. רוטינת בדיקות נוספת מגלה שני זקיקים בשחלה, ונקבע מועד לשאיבה. “הצליחו לשאוב ביצית אחת, ואני יצאתי עם תקווה חדשה שהנה, סוף סוף ההצלחה מגיעה”. אך השמחה הייתה קצרה. למחרת, באמצע יום עבודה, קיבלה אוחנה הודעה להתקשר בדחיפות לרופא, שבישר לה כי ההפריה לא צלחה.

***לא פשוט לקבל הודעה כזו קשה ומאכזבת באמצע היום כשאת מוקפת באנשים. איך מתמודדים?

“האנשים שעובדים איתי מלווים אותי לאורך כל הדרך. מתוך הבנת הקושי שלי, הם הציעו לי לחזור הביתה ולאסוף כוחות, אבל אני בחרתי להישאר ולסיים את העבודה המתוכננת לאותו היום. הבכי הגדול השתחרר ברגע שנכנסתי לרכב”, היא מתוודה.

התפקיד הבא

אוחנה לא אמרה נואש, והחליטה לפנות לבנק ביציות, כדי לנסות את האפיק הזה בדרכה לאימהות. “דווקא הכישלון שהביא אותי לבנק הביציות הוא זה ששלח אותי לידיים הנכונות שבזכותן לא נזקקתי בסופו של דבר לתרומה. כעת ממתינים לי שני עוברים מביצית מופרית שלי, ובעתיד הקרוב גם שתי ביציות לא מופרות”, היא מספרת בהתרגשות.

“כשנכנסתי למרפאה, המתאמת שאלה אותי למה אני מגיעה לתרומת ביצית בגילי הצעיר. חלקתי איתה את המסע שעברתי, ולמרות זאת היא שלחה אותי לעוד שלושה סבבים של טיפולים, שרק אם הם לא יצליחו אחזור שוב כמוצא אחרון”. בדרכה חזרה קיבלה אוחנה טלפון מהמתאמת, והיא הפנתה אותה לרופא שלדבריה התמודד בהצלחה עם מקרים דומים לשלה.

“הניסים ממשיכים ללוות אותי לאורך כל הדרך. בעקבות ביטול של מטופלת השגתי תור קרוב לרופא המומלץ, וגיליתי שבאותו יום יש לי פגישה בבניין הסמוך למרפאה. בשגרה שאני מנהלת זה לא פחות מנס”, היא מספרת בהתרגשות.

את הנס הגדול אף יותר גילתה כששכבה על מיטת הרופא. בדיקת האולטרסאונד איתרה שלושה זקיקים. “הייתי המומה. הרי אני לא לוקחת יותר הורמונים, איך ייתכן שבכל זאת ישנם זקיקים? הרופא הסביר לי שדווקא ההפסקה בלקיחת ההורמונים היא זו שהשיבה איזון למערכת, ושלקיחת ההורמונים עצמה הייתה הסיבה לכישלונות החוזרים. הוא קבע לי מועד לשאיבה, שהסתיימה בשתי ביציות, ומתוכן שרדה אחת שהופרתה והוקפאה”.

את הידיעה המשמחת על הצלחת ההפריה קיבלה אוחנה בדיוק ביום הולדתה העברי, שחל בתענית אסתר, ובאותו יום פרסמה פוסט גלוי לב בפייסבוק וחלקה עם עוקביה הרבים את המסע שלה. “הרגשתי ממש כמו אסתר המבקשת ‘כתבוני לדורות’, כדי שגם אחרים יראו את הנס הזה. אנחנו חיים בדור שלא יודע ניסים מהם. אנחנו כל כך צריכים את הניסים הגלויים והמוחשיים כדי להאמין בקדוש ברוך הוא ובדרך שלו לנהל את העולם, אבל הם סביבנו כל הזמן אם אנחנו רק פוקחים עיניים ומתבוננים”.

לאיזה קהל פנית בפוסט שפרסמת?

“יש לי עמוד פרטי ועמוד ציבורי. בפרטי הקהל הוא בעיקר תושבי ירוחם, ובציבורי אלה אנשים מכל הארץ. הפוסט היה כתוב בשפה נשית מאוד”, מבהירה אוחנה, “תוך ניסיון לשמור על צניעות, ועדיין לפרסם את הנס. היה ברור לי שהאתגר של להיות אישה צעירה בפריפריה מבית מסורתי מזרחי המעוניינת לשמור על פריון הוא לא פשוט. לולא הרב אודי רט ייתכן שהייתי גם אני מחמיצה את הזדמנות חיי להיות אמא.

“החלטתי שהשליחות שלי היא לדבר על זה כדי להגביר את המודעות של נשים שגדלות בסביבה כמו שלי”, היא אומרת בלהט. “הרגשתי שאני צריכה להיות זו שמתריעה בשער. זו שמזכירה שאין לנו סיבה להתנצל על העובדה שאנחנו מבטיחות לעצמנו את היכולת להגשים את האימהות שלנו בעתיד. נשים מדהימות, מוצלחות ומוכשרות יכולות למצוא את עצמן מאבדות את האפשרות להיות אימהות רק כי לא היה שם מישהו שיגיד להן שזה הזמן”.

לקחה את המשברים האישיים כמנוף לעשיה ציבורית. צילום: איתן פרקש

“המשפחה שלי תומכת מאוד ומתפללת שזה אכן יתממש”, היא מוסיפה, “אבל לא לכל אחד יש את הפריווילגיה שלי. יש בי משהו קצת יותר אמיץ ונועז ומעטפת משפחתית מסייעת ותומכת. אני לגמרי בטוחה במי שאני ובברכה הגדולה שזכיתי בה. עברתי אתגרים ואני עדיין עוברת, ודווקא הם לימדו אותי לעומק את המשמעות של הברכה השורה בדבר הסמוי מן העין. האתגרים שאנחנו לא מבינים הם המהותיים לחיינו, ושורה בהם ברכה”.

הפוסט היה רק התחלתה של דרך. אוחנה החליטה שאת הקשיים שהיא עברה היא תחסוך מאחרות במצבה. “עד היום, אישה מירוחם צריכה לצאת בשני אוטובוסים בשביל בדיקה של מעקב זקיקים שאורכת דקות ספורות. החלטתי שזה לא יקרה יותר, שאני הופכת שולחנות עבורן. אני לא מסתפקת בשירותים הבסיסיים ביותר, אלא רוצה שיהיו פה מחקר וחדשנות, כמו במרפאות במרכז הארץ. בדיוק היום בישרו לי שבעוד שבועיים כבר יהיו בירוחם שירותי אולטרסאונד ומעקב זקיקים, שבעבר לא היו כאן. בעתיד תקום מרפאת נשים מהמובילות בארץ. בסופו של דבר המשבר הפרטי שלי, שהסתיים בהצלחה גדולה, הביא לצמיחה גדולה גם בעשייה הציבורית שלי”.

לאחרונה פגשה אוחנה את מרים פרץ פעם נוספת, בניחום אבלים אצל אחת ממשפחות הנספים ממירון, וחלקה איתה את האתגרים הגדולים שעימם היא מתמודדת בימים אלה. “מרים אמרה לי משפט שנטע בי המון כוחות: ‘משברי החיים הם לא גורל, הם ייעוד'”, היא מצטטת בהתרגשות, ומוסיפה שמשברי החיים אכן הובילו אותה לתפקידי חייה, והשלב הבא הוא למצוא את המיועד ולהקים משפחה.

 

הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה תמוז. להצטרפות למגזין לחצי כאן 

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה