בחירת ליבו

בקיץ 2005 בילתה רויטל סמוטריץ' (37) זמן רב בבתי משפט. בעלה בצלאל נעצר ונחקר על ידי השב"כ ובית המשפט קבע, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי הוא מסוכן לביטחון המדינה,
"כבר הכינו אותי לכך שאגדל את הילדים לבד".

כמעט 14 שנים עברו, בצלאל שירת בינתיים בתפקיד מסווג ביותר בצה"ל וכבר ארבע שנים שהוא מכהן כחבר בכנסת ישראל. "אחד מחוקרי השב"כ פגש אותנו לאחרונה בבית קפה, הוא ניגש לבצלאל וביקש סליחה", היא מגלה.

אחרי שיחת טלפון ומעט התכתבויות בווטסאפ אנחנו נפגשות, השיחה קולחת ורויטל נעדרת גינונים רשמיים. היא מדברת בפשטות על החיים לצד בעל שכמעט אינו בבית, על האידיאלים שמחזיקים אותה בזמנים הקשים ועל הפער העצום שבין המציאות היומיומית שלה ובין זו של בעלה. "בזמן נאום הבכורה של בצלאל בכנסת – אני הכנתי ארוחת ערב בבית ובכיתי. היה לי קשה כי אני לא שם, אבל כאן הקב"ה רוצה שאהיה".
ארבע שנים אחרי ושנייה לפני סבב בחירות נוסף, היא מסכמת קדנציה של שגרה טרופה ועמידה איתנה בלא מעט מהמורות בדרך.
"אני גם חשבתי פעם שחברי כנסת הם לא מהעולם הזה", היא אומרת בכנות, "אבל אנחנו חיים את החיים, יש שעות שהבית מבולגן ומלוכלך והילדים רבים ומשתוללים".

ילדה טוב פתח תקווה
היא גדלה כילדה טובה כפר גנים, רביעית במשפחה של שישה ילדים.
"נולדתי לבית שבו הילדים הם המרכז. אימא שלי כל השנים הייתה בבית, לגמרי בשבילנו, עד היום – הכול סביב הילדים והנכדים". אביה הוא הבעלים של חנות הבגדים 'פרויליך', מותג פתח-תקוואי ותיק הפועל מזה שבעים שנה, "עוד מימי סבא שלי", היא מספרת בגאווה.
"החנות היא ההוואי המשפחתי, חלק בלתי נפרד מהחיים. בימי שלישי אחר הצהריים החנות סגורה, אז כל האחים שלי התחתנו בשלישי בערב" .
ב 17- השנים האחרונות, עד לפני כחודשיים, ניהלה רויטל סניף של החנות המשפחתית בקרני שומרון, בנוסף לטיפול בביתה הפרטי ובששת ילדיה כמעט לבדה, בעוד בעלה עסוק בפעילות פרלמנטרית וציבורית לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה. היא התייצבה בעבודה מדי בוקר, בערבי שבתות, בחגים ובחופשות. "זו הייתה חנות מיוחדת. אבא שלי החליט לפתוח אותה אחרי הפיגוע בקניון קרני שומרון, זה היה שירות אידיאולוגי שהמטרה שלו הייתה להביא לשומרון את אותה סחורה ומבחר באותם מחירים", "זו הייתה תקופה מטורפת, אבל אני לא מצטערת עליה לרגע. השנה הולך להיות ערב פסח הראשון שלי שאהיה מאה אחוז בבית". כשאני פוערת עיניים לעומתה, היא מסבירה: "בערב פסח בשנה שהתחתנו הייתה אחת המריבות הגדולות שלנו. קמתי בבוקר והתלבשתי כדי ללכת לחנות, ובצלאל היה בשוק. מבחינתי – ככה גדלתי, זה מה שעושים בערב ליל הסדר, לא? הוא היה בהלם תרבות. אבא שלו רב ואימא שלו מורה, שבועיים לפני החג הם בבית".
החנות נסגרה לפני כחודשיים, בשבוע שבו נפלה הממשלה. כעת היא לומדת את עצמה מחדש. "אני בתהליך של הרפיה. כשאמרנו לילדים שהחנות נסגרת הם ישר אמרו 'וואי, איזה כיף! אימא תהיה בבית סוף סוף, שלא תחשבי לעבוד במקום אחר!'. בסופו של דבר יש משהו אחר באימא שהיא בבית".

העובדה שגדלת עם אימא שנמצאת בבית השפיעה על האימהות שלך?
"בהחלט", היא נאנחת. "זה הציב רף גבוה. כל השנים האלה צחקתי שאני מנסה להיות כמו אבא שלי בחנות וכמו אימא שלי בבית. באיזשהו מקום זה התפספס".

הכוח להיות ביחד
היא הייתה בת 20 , הוא בן 21 , חברים משותפים הכירו ביניהם ותוך חצי שנה הם התחתנו. את מקום מושבם הם קבעו בקדומים, סמוך לישיבה שבה למד בצלאל.
השנה הראשונה לנישואין התגלתה כמאתגרת מאוד, מלא מעט בחינות.
"כולם תמיד שאלו אותי 'מה, לא ידעת עם מי את מתחתנת?' אז לא. לא הבנתי עם מי אני מתחתנת", היא צוחקת. "שלושה חודשיםאחרי החתונה הייתי בהיריון והייתה מערכת בחירות, הוא היה פעיל מאוד ואז כבר הבנתי". מהר מאוד הרומנטיקה והפרפרים בבטן פינו את מקומם אחר כבוד והפערים, אלו שקיימים בין כל בני זוג, החלו לזקוף ראש.
"היינו בשוק. בצלאל לא היה בבית בגלל הבחירות. אני הקאתי בלי הפסקה ושכבתי במיטה בערך תשעה חודשים. פתאום שאלנו את עצמנו: רגע, מה קורה פה? איפה הקשר שלנו? למה התחתנו? המשפחה לחצה שנתחיל טיפול זוגי. התחלנו טיפול אצל אברהם כץ מקדומים, שהרבה מאוד זכויות ביחסים שלנו אפשר לנכס אליו. זו פשוט הייתה ברכה, עד היום אנחנו מתייעצים איתו מדי פעם. עברנו תהליך מאוד משמעותי שנתן לנו את הכוח לא להיות ביחד – אבל להיות ביחד".
"אני חושבת שהרתיעה מאנשי מקצוע היא בעיה בציבור שלנו. יש אנשים שיכולים לעזור, שזה המקצוע שלהם – בואו נקבל עזרה". היום הם ממליצים לכל זוג לא לחשוש מפנייה לטיפול, בייחוד בתחילת הדרך המשותפת.
"דווקא בציבור שלנו, כשזו הפגישה הראשונה שלך עם גבר או אישה, על כל המשתמע מכך, מתחתנים וזה לא תמיד עובד לפי הספר. כשיוצאים לדייטים מבלים יחד, שמחים, צוחקים, פתאום בהיריון לדוגמה, אשתך הופכת לסמרטוט, מקיאה את הנשמה, מה עושים עםזה? גם לא תמיד הקשר מספיק חזק לפני החתונה. בציבור היותר
דתי לא יוצאים כמה שנים".
"אני תמיד צוחקת על מדריכות כלה, כי ההדרכה האמיתית היא אחרי החתונה. זה נחמד ללמוד את דיני טהרה, אבל יש את ההלכות היבשות של המקווה ויש את המקווה אחרי שרבתם אתמול ועכשיו יש לך הזדמנות ל'וואו'", אומרת רויטל וההתרגשות ניכרת בעיניה. "זו בכלל לא מעמסה, זה יום שמצפים לו והוא הזדמנות להתחיל משהו מחדש. גם חוויית הטבילה היא סוג של תרפיה. אני מרגישה בחופשה, באמת".

רגע זוגי קטסטרופלי
"בצלאל תמיד פעל", רויטל מתארת מציאות חיים שונה מהרגיל. היא מקפידה, אגב, להגות את שמו במלרע, בניגוד לרוב העולם. "הוא הקים את 'רגבים' ואת 'קוממיות', הוא היה חבר בכל כך הרבה מקומות. כששואלים אותי מה הוא עושה, היום אני עונה 'חבר כנסת', אבל פעם לא יכולתי אפילו לענות, הוא באמת היה עסוק במיליון תחומים".

לפחות עכשיו יותר קל להסביר?
"יותר קל להסביר ויותר קל גם לקבל את זה בשכל, כי הוא חייב. פעם כשהוא היה נוסע לפגישה באמצע הלילה – זו הייתה התנדבות. היום יותר קל לי במקום הזה, הוא נמצא איפה שהוא צריך להיות וזהו. התמיכה והפרגון הכלליים שאנחנו מקבלים גם נותנים כוח, וכשהוא מעביר חוק נגיד, זה באמת דבר מדהים, לא כל אחד יכול. יש נחת בתוך כל הבלגן".

יש רגעי שבירה, שאת אומרת "בשביל מה?". בשעות אחר הצהריים עם הילדים, או בלילה כשאת מחכה לו?
"אני לא מחכה לו", היא צוחקת, "הפסקתי לחכות. אני אפילו כבר לא שומעת כשהוא נכנס. יש רגעים כאלה אבל אלה לא רגעים של 'בשביל מה?' אלא רגעים של 'איך?'. אני יודעת בשביל מה, הדרך מאוד ברורה ואני בטוחה בה. לפעמים האיך הוא קשה. השבוע של סגירת החנות ונפילת הממשלה היה שבוע שבכיתי בו מהבוקר עד הלילה, לא עניתי לטלפונים. הייתי צריכה אותו מאוד והוא לא היה שם, והוא היה צריך אותי מאוד ואני לא הייתי שם. זה היה רגע זוגי קטסטרופלי".
למרות זאת, היא מבהירה, "מה שהכי מחזיק אותי זו הזוגיות. האהבה שלו, ההערכה וההערצה שלו, מלווים אותי כל הזמן. זה משהו שאנחנו תמיד עובדים עליו אבל הבסיס הראשוני, של הטיפול הזוגי שעברנו, נתן לנו המון. תראי, עכשיו אין לנו הרבה זמן לריב", היא אומרת בחיוך, "אבל אם לא היינו בונים את הזוגיות קודם אני לא חושבת שהיינו מחזיקים מעמד עכשיו. זה משהו שצריך לעשות לפני שיוצאים למהלך כזה".

הכתבה המלאה במגזין פנימה

להצטרפות עוד החודש ב-26 ש"ח לחודש בלבד לחצי כאן