כבר שלושה עשורים שליאת ואך פעילה בעליית יהודי צרפת. בריאיון מרגש היא מספרת על נדודי משפחתה מתוניס לצרפת, על העלייה שלה עצמה לארץ, על הליווי הצמוד של עולים ועל הפעמים שבהן היא ובעלה העתיקו את מקום מגוריהם כדי להיות קרובים לאלו שהגיעו מרחוק
"לא מוותרים על אף יהודי שחולם לעלות לארץ", קובעת ליאת ואך (70). מילותיה מבטאות בפשטות את הרוח הגדולה המניעה את מפעל העלייה שהקימה יחד עם בעלה, שלום.
כבר 30 שנה שהם מובילים יד ביד אלפי יהודים בשיבת ציון ומעניקים להם מעטפת חברתית ומקצועית, מסייעים להם בקליטה, במציאת עבודה, בבירוקרטיה, ולא פעם אף מעתיקים את מקום מגוריהם למשך חודשים ארוכים למקום משכנם של העולים ארצה. מי שליווה אותם לאורך השנים, עד ליום פטירתו ממש, היה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, גיסו של שלום.
את משפחת ואך רבים מכירים דווקא מתחום המוזיקה. המשפחה המזמרת הוציאה עד היום שישה אלבומים והקליטה יותר מ־80 שירים, התופסים מקום של כבוד בפלייליסט המגזרי. 11 ילדים ועשרות רבות של נכדים ונינים נמנים עם השבט המפואר הפרוס מבית רימון שבצפון עד מצפה רמון ואילת שבדרום. ליאת, ששנים רבות השקיעה את כוחה ומרצה בגידול הילדים, עסוקה היום בליווי קבוצות עולים ובטיפול בשיטת NLP, ובזמנה הנותר היא מרצה ומלמדת.
אנחנו נפגשות ביישוב עלי, מקום מגוריה ב־25 השנים האחרונות, ועל כוס תה ועוגיות אני זוכה לשיחה שהיא שיעור מעורר בציונות. על אף שאני מכירה את ליאת כבר שנים רבות בהיותה דודה של בעלי, אני לומדת מחדש את אישיותה המיוחדת דרך הסיפורים, שאת חלקם לא שמעתי עד היום.
1,400 משפחות מצרפת עלו עד כה בזכות הארגון שהקימו ליאת ושלום, 'קליטת קהילות ישראל'. יש להם אין ספור תוכניות לעולים, אך המודל שפיתחו בני הזוג ואך מיוחד במינו ונותן מענה לאחד הקשיים המרכזיים שבו נתקלים עולים חדשים: הבדידות.
תוכנית העלייה שלהם פועלת על פי מתווה קהילתי. קליטת עלייה מיטבית בעיניהם היא קבוצתית, ובמקום משפחות בודדות המנסות להתמודד מול אתגרי קליטה קשים ומורכבים, הם מסייעים לגבש ולאחד גרעינים של משפחות ומלווים אותם בעלייה קבוצתית יחד. הקהילתיות מהווה מקור תמיכה, והנתונים מדברים בעד עצמם: 20–30 אחוזים מהיהודים שעלו מצרפת חזרו אל הניכר, אך במודל הקהילתי של משפחת ואך רק 2% בלבד ירדו מהארץ.
איך חשבתם על הרעיון?
"לאורך השנים בעלי היה נוסע עם הרב צוקרמן זצ"ל לפגוש סטודנטים יהודים בצרפת ולהעביר להם סמינרים בזהות יהודית. פעם אחת הוא ביקש שאגיע יחד איתו. ישבתי שם עם נשים צעירות שכבר התחתנו וילדו ילדים, והן התחילו לבכות: 'היה לנו חלום לעלות לארץ ופספסנו את הרגע, עם משפחה כבר אי אפשר לעלות'. כששמעתי את המשפטים האלו כל כך כאב לי. לוותר על החלום של ארץ ישראל? דיברתי עם שלום, ניסינו לחשוב איך נעזור להם לממש את רצונם העז לעלייה, והצעתי שנעלה אותם יחד בתור גרעין", כך נולד הרעיון לעלייה קבוצתית.
בצאת השבת אסף שלום את הנוכחים והציע להם להתארגן בתור קבוצה, לעלות ולהתיישב יחד באותו מקום, תוך ליווי ותמיכה שלו ושל ליאת. "הרעיון זכה להתלהבות והתרגשות בלתי רגילים", נזכרת ליאת.
הימים היו ימי שנות התשעים, עליית יהודי ברית המועצות הייתה בשיאה ומרכזי הקליטה בארץ היו מלאים. לבסוף נמצא מרכז קליטה פנוי בכפר אדומים, ששכן בקרוואנים, "באנו עם ההצעה לקבוצה והתחילו דיונים סוערים. הסברנו להם שזו עסקת חבילה, ואם הם רוצים לעלות יחד זה מה שיש".
לבסוף הצביעו רוב חברי הקבוצה בעד, ונציגים מהם אף הגיעו בעיצומו של החורף לבדוק את המקום טרם העלייה. "נשים הגיעו עם חליפות ונעלי עקב והתבוססו בבוץ, הייתה רוח חזקה והקרוואנים לא היו במצב טוב, ובכל זאת הם החליטו לעלות ארצה".
הזוג ואך, שהבטיח לבוא וללוות את העולים, העתיק את מקום מושבו מקרית ארבע לכפר אדומים יחד עם 11 ילדיהם, למשך כשלושה חודשים וחצי. "גרנו בקרוואן מורחב וכל לילה היינו פורשים מזרונים לילדים, שהקטן שבהם היה בן שנה", מספרת ליאת.
שלום וליאת סייעו לעולים בעניינים בירוקרטיים, בקליטת הילדים בבתי הספר וביצירת תחושה קהילתית. "בכל שבת היינו עושים סעודה שלישית משותפת. תחושת היחד והתמיכה ההדדית היו נפלאות והחזיקו את המשפחות. כשחזרנו לקריית ארבע בסיומה של התקופה ההיא כבר התחלנו לעבוד על הקבוצה השנייה".
מאז ועד היום הגיעו באמצעות העמותה גרעיני עולים לעשרות יישובים ושכונות ערים, בהם כוכב השחר, כוכב יעקב, עפרה, עלי, ברוכין, פדואל, יקיר, שכונת פרדס הגדוד בנתניה, קהילתו של הרב זיני בחיפה, שכונות פסגת זאב והר חומה בירושלים ואפילו שכונות מסוימות בשדרות. "ביום שבו הגיעו המשפחות לשדרות, עם המזוודות, הייתה אזעקה. הם רצו למרחבים המוגנים ואמרו: סוף סוף אנחנו ישראלים", צוחקת ליאת.
את הסמינריונים שמטרתם להוביל בסופו של דבר לעלייה מפרסמים הזוג ואך ברשתות החברתיות. "משפחות פונות אלינו באופן עצמאי ומגיעות לשבת שבמהלכה יש סעודות משותפות, שירים, סדנאות, שיעורים וגם מידע טכני. הקבוצה מתגבשת ונוצרים קשרים גם בקבוצת ווטסאפ משותפת".
לאחר כחודשיים נערך סמינריון נוסף ולאחריו נסיעה לישראל, למקום המיועד לקלוט את העולים. "אנחנו מאתרים מקומות שרוצים להיות שותפים לנושא של קיבוץ גלויות וחפצים לקלוט עלייה", מספרת ליאת. "הקהילות המקומיות בארץ שותפות באופן מלא בתהליך. קהילה שקולטת עלייה יוצאת נשכרת. ילידי הארץ לפעמים קצת אדישים לחיים הנפלאים שיש כאן, אבל העולים רואים את הכל בעיניים חדשות. זה לב חדש שמאחד את כל הקהילה".
עבור כל קבוצת עולים נתפרת תוכנית קליטה אישית החולשת על מגוון תחומים, מתארת ליאת, "זהו מערך שלם המנוהל על ידי פרויקטור בשטח. אנו דואגים לאולפן, להשתלבות של הילדים בבתי הספר ובתנועות נוער, ונעזרים בפסיכולוג דובר צרפתית, עובדים סוציאליים, בת שירות והרבה מאוד אנשי צוות שעושים עבודה במוסדות החינוך ובקהילה".
קרדיט צילום: ארגון "קליטת קהילות ישראל"
מתוניס באהבה
מפעל החיים הציוני שבו היא עוסקת נולד לא מעט בזכות סיפור חייה, השזור בקוממיות ישראל. ליאת נולדה בתוניס בשנת 1952 בשם קטי מרק. כשהגיעה לארץ ניתן לה השם ליאת, המבטא, לדבריה, את אהבתה לארצה ולאיש שלה.
"גדלתי במשפחה פשוטה ושמחה, הייתי מוקפת בדודים, דודות, סבים וסבתות. בילינו המון שעות בים", היא מתרפקת על זיכרונות של ילדות שמחה ומאושרת. "אבא היה סוחר ואמא הייתה עסוקה בגידול הילדים. סבא שלי מצד אבא, הרב יוסף מרק זצ"ל, היה תלמיד חכם שלמד תורה כל חייו, וסבי מצד אמא, ציון זנה, היה ראש הקהילה היהודית ובביתם לא שמרו מצוות. הם התייחסו למסורת היהודית כאל פולקלור".
איך זה הסתדר, בן של תלמיד חכם עם אישה שמגיעה ממשפחה שאינה שומרת מצוות?
"זה באמת מפתיע, כי אמי הייתה לבושה אז כמו הרבה נערות יהודיות שלא הלכו לפי הנורמה ההלכתית. אבל בזמנים ההם לא הייתה הפרדה בין דתי לחילוני, מה שהיה חשוב הוא בן זוג בעל מידות שמגיע ממשפחה טובה. סבא שלי לא מתח ביקורת על אמי, וקיבל אותה בסבר פנים יפות. הוא היה יושב איתה ומספר לה סיפורי תורה, זה היה למעשה המפגש הראשון שלה עם היהדות, ודרכו היא התאהבה בתורה. סבא ידע לפתוח את ליבה, ומתוך אהבה וקבלה קירב אותה, לימד אותה הלכות וגם עיגל פינות כשהיה צריך".
החיים בתוניס, מדינה מוסלמית, לא היו מאתגרים?
"בילדותי היהודים היו בעלי מעמד מוערך ומכובד, סוחרים, בעוד הערבים היו הפועלים הפשוטים. לכל משפחה הייתה עוזרת בית ערבייה. גדלנו כקהילה בתחושה של כבוד, ערך עצמי, ולא סבלנו מאנטישמיות. התרבות הצרפתית שלטה וחלק מהיהודים אף החלו להתבולל".
מגיל 3 עד 6 למדה ליאת בגן ילדים יהודי, "המקום הזה נתן לי את עיקר האהבה ליהדות ולתורה והטביע בי חותם חזק ביותר", היא מספרת. בכיתה א' היא נשלחה לבית ספר צרפתי עממי, אז החלה לחלחל בה ההכרה בהבדלים בין היהדות לדתות אחרות. שיטת החינוך הנוקשה, ששורשיה במסרים ובאידיאולוגיה נוצרית, זכורה לה עד היום כטראומטית.
קרדיט צילום לתמונה הראשית: אביטל אונגר
הכתבה המלאה בגליון אייר של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן
