"גדלתי בתל אביב ושם היה מקובל להיות דתייה, להתחתן ולא לשים כיסוי ראש", מספרת יפה בשארי (57), תושבת קרני שומרון, אימא לחמישה וסבתא לשבעה. למרות הנורמה המקובלת, בשארי הרגישה חיבור למצווה. "כשהתחתנתי זה ניקר לי, מההתחלה. רציתי לשים כיסוי ראש, אבל היה לי נוח להיות כמו כולם. מה גם שלהיות דתייה בתקופה ההיא לא היה אופנתי – לא היה מה ללבוש, לא היה מבחר וכיסויי הראש היו כל כך מכוערים ולא נוחים". בשארי ויתרה על העניין, "אבל לאורך השנים זה כל הזמן הפריע לי", היא מודה.
"תמיד לבשתי כיסוי ראש לבית כנסת, ולאט לאט התחלתי ללבוש אותו לכל השבת. כל הזמן היו לי התחבטויות עם עצמי – מה אני עושה עם הנושא הזה. כשהבן שלי גדל והלך לישיבה והבת שלי התחילה אולפנה, זה כבר ממש הציק לי. לא רציתי שימתגו את הילדים שלי בגללי במיתוג שאני לא מכוונת אליו. גם לא רציתי לחנך אותם בדרך מסוימת, כשאני לא עושה את מה שצריך כדי ללכת בה. אם אני לא משמשת להם דוגמה אישית אז מה עשיתי פה?"
תהליך ההבשלה של יפה היה ארוך במיוחד. במשך שנים היא גלגלה את הרעיון במוחה, מתלבטת ומתחבטת בשאלה בכובד ראש. "מה שהכי הפריע לי זה שההורים שלי כל הזמן ביקשו שאלך עם כיסוי ראש ואני העלמתי עין מהבקשה. עם הזמן חשבתי לעצמי שהם מתבגרים, ואני רוצה לזכות אותם שיראו אותי לובשת כיסוי ראש לא כשהם למעלה בשמיים אלא עכשיו, כשהם עוד בחיים".
לשמש דוגמא אישית. איור: נעמה להב
בדרכה של אימא
לפני שש שנים, אחרי 26 שנות נישואין, היא אזרה אומץ ועשתה את הצעד המתבקש מבחינתה. "זה היה הדרגתי. בהתחלה שמתי סרט, היום אני הולכת עם כיסוי כמעט מלא ואני כבר לא יכולה לראות את עצמי בלי. כשהחלטתי סופית כבר הייתי ממש שלמה עם זה. בעבר דחיתי ותליתי את העניין בזה שהכיסוי עושה לי כאבי ראש, אבל כנראה שזה היה פסיכולוגי", היא צוחקת, "כי כשקיבלתי את ההחלטה – כל התסמינים נעלמו".
