גם כי אלך

 

בלי סטטיסטיקה מדויקת, אי אפשר היה שלא לשים לב למספר הגבוה של צעירים וצעירות שגדלו במשפחות דתיות ובילו בשבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר, במסיבת הנובה. 

חוק הדתיים השלובים עבד גם פה לרעתנו, ובין הצעירים שבילו במסיבה, השמות המוכרים לכדו את העין, והלב של כולנו החסיר פעימה נוספת.

משפחות דתיות רבות, גם בין קוראות מגזין זה, מוצאות את עצמן חוות מסע ארוך ונפתל של ילד או ילדה שהן גידלו על ברכי הקודש, על אהבת התורה, על הקפדה בקיום מצוות ואמונה בקב"ה כיסוד ובסיס לחיים – ובחרו בדרך אחרת. פנימה רוצה לתת מקום של כבוד, חיבוק ואהבה לאימהות שמלוות את ילדיהן במסע ולילדים שצועדים בדרך. 

בכנות עצומה פתחו את ליבן הכואב והפועם שתי אימהות שהתפילות שלהן על בנותיהן נגדעו באחת והותירו אותן עם כאב בלתי נתפס ושאלות נוקבות, ואמא שלישית שעדיין מתפללת לנס. 

"הסופות הללו יחוללו גשמי נדבה"- שרית לפידות אמא של תפארת הי"ד

שרית (47) היא תושבת חריש, נשואה לאוהד ואמא לשמונה ילדים. תפארת היא בתם השנייה, היפה והאנרגטית. בשבת שמחת תורה היא הגיעה למסיבה לפנות בוקר, והפעם האחרונה שנוצר עימה קשר הייתה בתשע בבוקר. במשך עשרה ימים ארוכים חשבו בני המשפחה כי תפארת הנעדרת נמצאת בשבי החמאס, בהתבסס על דיווח מהשב"כ כי הטלפון הנייד שלה אוכן בעזה. "מילים שהיו הסיוט השחור שאפילו לא ידענו לחלום אותו, 'נמצאת בשבי החמאס', הפכו להיות התקווה, האפשרות לחזרה לחיים", אמר אז אביה אוהד, והדלת של ביתם נותרה פתוחה לרווחה, שלא תגיע הדפיקה. 

הדלת הפתוחה הייתה גם מול השמיים. בכוחות־על דפקו הוריה ובני משפחתה על שערי מרום, בתפילות, בהפרשות חלה, באמונה עצומה בקב"ה ובשילוב אינטנסיבי של מאמצי חילוץ דיפלומטיים. לאחר עשרה ימים הגיעה הבשורה המרה, ותפארת הי"ד הובאה לקבורה ימים ספורים אחרי יום הולדתה ה־23, בשדות כפר פינס, שבו גדלה והתחנכה בנערותה. 

הגעגועים לדמותה המאירה של תפארת עצומים, אולם שרית משתפת אותי תחילה בתהליך החינוכי שעברו איתה. "כשילד מתחיל לבחור בחירות ששונות מהדרך שבה חינכנו אותו, זה מביא אותנו לחשבון נפש כהורים. היו שנים ששאלתי את עצמי אם זה קשור אלינו. אולי נתנו לה יותר מדי מרחב? אולי שחררנו ואפשרנו יותר מדי? בדיעבד אני מבינה שדברים התחילו אצלה ולא ידעתי שאלה ניצנים".

לחצות את כל העולם 

תפארת התחילה את החיפוש שלה אחרי השירות הלאומי. היא חיפשה קרוב ורחוק, תחילה כשעבדה בקיבוץ ובהמשך בטיולים ובטיסות לחו"ל. היא הצטרפה למשלחת לאפריקה של 'לוחמים ללא גבולות', טיילה בהודו, בסרי לנקה ובאוסטרליה, ואספה חברים רבים שלא מפסיקים לספוד לה ולספר איך הדביקה אותם בשמחת החיים העצומה שלה. לדברי אביה אוהד, היה לה 'פוליגרף נשמתי' שחיבר אליה אנשים. היא גררה אותם בכוח הצחוק והאור שבה לקום על הרגליים בבוקר, לבוא איתה לבית חב"ד בליל שבת ולשיר איתה שירי קודש גם אם הם לא מכירים את המילים.

למרות הבחירה השונה מדרכם של הוריה, שרית אומרת שתפארת לא עשתה זאת בצורה של הפניית עורף לבית. "ברור לנו שהוא לא בעטה את דרכה החוצה, אלא צעדה בדרך שלה, עם הרבה אהבה לדרך שלנו. אני חושבת שתפארת לגמרי רצתה להיות שם, היא כתבה לחברה ש'אנשי האש והתורה זה תמצית נשמתי', אבל היא הייתה צריכה ללכת לחפש. 

"לפני שהיא טסה", נזכרת שרית, "עשינו לה ערב שכל אחד הקדיש לה שיר, ואני הקדשתי לה את 'בעיירה נידחת' של ביני לנדאו. המילים שהכי נגעו בי בשיר היו: 'ואולי היה עלינו לחצות את כל העולם, רק בכדי לזכות לגלות את מה שנסתר הרחק אי שם, בביתנו פנימה'".

 

בקרוביי אקדש

השיח של שרית הוא אמוני ומעמיק. היא מתבוננת על התהליכים שתפארת עברה כתמונת ראי לתהליכים שהעולם כולו עובר, ומחפשת את התפקיד שלה בתוך כך כאמא. "בכל מערכות החיים אנחנו עוברים מכפייה לבחירה – בעבודה, בזוגיות, מבקשים שהכול יהיה מאהבה. גם הקב"ה שחרר את העולם מהתלות בו בהרבה מובנים. המעבר הזה הוא מורכב, אבל אם הוא מצליח, יש בו איכויות אחרות. בתור הורים, צריך להפנים שזה המהלך, שהילד שלך הוא אדם נפרד ממך, בעל בחירה. לא קל לראות מהצד את המסע הזה בלי להתערב, עם הבנה שההשפעה שלנו מוגבלת".

כמי שחוותה אתגרים לא פשוטים מצד ההורה, חשוב לשרית להדגיש שגם הילדים עוברים מסע מיוסר בביקורת שהם מקבלים ובתחושת חוסר השייכות. "אני חושבת שהרבה מהילדים מבתים דתיים שהיו במסיבה, הם ילדים שהרגישו שאין להם מקום לרקוד בשמחת תורה, הרגישו שהחברה הדוקה מדי ולוחצת אותם. ואיפה שאתה מרגיש לא רצוי, אתה פשוט הולך לחפש במקום אחר.

"הילדים האלה בוחנים את האהבה שלנו", היא מוסיפה, "כי הם נוגעים ממש בציפור נפשנו ובודקים אם אנחנו אוהבים אותם גם כשהם רחוקים יותר". 

בנימה אישית מאוד, אני מרשה לעצמי לשאול את שרית על האהבה בינה ובין תפארת, והיא עונה בבטחה תשובה מצמררת: "אני חושבת שה' ידע שזה יהיה קצר, אז הוא שפך שם אהבה בינינו. כשנכנסנו להיפרד ממנה לפני הקבורה, הרגשתי שאני שולחת אותה מהעולם הזה בידיעה שהיא ידעה שהיא אהובה מאוד. היא הסתובבה ככה בעולם, ואולי זה מה שאפשר לה את החיפוש האמיתי".

לדבריה, תפארת הייתה ילדה קלה, מאירת פנים להורים, שהאהבה שלה התבטאה בחיי היומיום, וגם בבחירה שלה לשתף אותם בכל מה שהיא עוברת, מבלי להסתיר. 

 

אני מבקשת משרית לחזור לאירועי שמחת תורה ולימים הקשים שאחרי הפסטיבל, כשהכול עדיין היה באי־ודאות, ומשפחות רבות, גם מהמגזר הדתי, התחננו לכל פיסת מידע על הבן או הבת שהיו במסיבה. אני שואלת אותה אם במקביל לדאגה העצומה, הייתה שם גם תחושת בושה על פרסום הדברים בנסיבות כאלה. 

"אני מאמינה שהחיפוש שלהם את פני ה' הוא מלכתחילה. והנה, בזה שהקב"ה בחר בילדים האלה לקדש את שמו הוא נתן חותמת ליסוד האמיתי של החיפוש והבירור הזה. אני מרגישה שיש לי חותמת מריבונו של עולם", היא עונה בכנות. "אני מרגישה שהילדים שנהרגו בפסטיבל מבקשים מאיתנו הורות אחרת, הורות שמבינה שיש כאן ילדים שמחפשים אמת גדולה ולא מסתפקים בחיים 'דתיים', הם רוצים לחיות בעוצמות. ואולי דווקא המוות הטרגי של הילדים האלה, יחולל גשמי נדבה".

"הריני מקבלת על עצמי לאהוב" יפעת גנוט אמא של אביה הי"ד

את יפעת גנוט, אמה של אביה, אני פוגשת בבית קפה קטן, ומופתעת לגלות אישה שנראית נערה בעצמה, יפה ובהירת מבט. 

גם מתוך הצער האישי העצום, יפעת ובעלה אלעד לא מפסיקים לחפש איך להיטיב עם אחרים. הם הקימו לזכרה של אביה עגלת קפה נודדת, המחלקת קפה ומאפה לנשות המגויסים, ויפעת מספרת כי בכמה הזדמנויות ניגשו אליה נשים בעגלת הקפה וביקשו ממנה לשתף איך התמודדה עם אביה שהלכה בדרך אחרת, לאור האתגרים שהן חוות בביתן. היא מרגישה שליחות לדבר על הדרך האמיצה שהיא ובעלה הולכים בה כבר שנים ארוכות. 

אביה, אישה צעירה עם חיוך יפה מאין כמוהו, רגישות ואהבה לזולת, הייתה בת 22 בהירצחה. היא בתם הבכורה, ואחריה עוד שתי אחיות ואח. המשפחה מתגוררת ביישוב צופים. "אביה התחילה את החיפוש שלה מאוד מוקדם, כבר בגיל 13", פותחת יפעת. "היא הייתה קרובה לסבתא שלי, שהייתה ניצולת שואה, וביקרה אצלה הרבה. היה לאביה מאוד קשה סביב השואה, ובשלב מסוים היא אמרה: 'אני לא מאמינה שאלוקים איתנו, הוא עזב אותנו', וכבר לא רצתה לשמור שבת". 

ליפעת, שמאוד מחוברת לריבונו של עולם וחווה אותו יום יום, היה קשה מאוד לקבל את האמירות הללו. "במהלך השנים הייתי משתגעת מזה, איך היא לא רואה את הערך של השבת? איך היא לא רואה את ההשגחה בדברים הכי קטנים? איך היא הולכת בלבוש לא צנוע ולא רואה שזה לא מכבד אותה?" אבל כבר בתחילת הדרך יפעת ואלעד הקשיבו לבתם הקשבה עמוקה. "הבנו שהיא רצינית ואמרנו: אין בעיה, יש מקום לחיפוש הזה. יחד עם זאת, היה לנו מאוד חשוב להבין עם עצמנו איך עושים את זה בצורה שלא תפגע בבית ובמה שאנחנו מאמינים בו".

העובדה שאביה רצתה למצוא את הדרך שלה מתוך שאלות עמוקות ולא מתוך התפרקות נעורים הקלה עליכם לתת לה לחפש?

"לא, דווקא הפוך. בגלל שהבנתי שזה עמוק, זה היה מפחיד יותר. אם זה היה סתם כי בא לה להתפרק הייתי אומרת אוקיי, זה יעבור. אבל היה ברור לנו שהיא לא תחזור בתשובה ותגלה את האור.

"יחד עם זאת", היא מוסיפה, "תמיד ידענו שהיא נשמה גבוהה, שיש לה שיח פנימי עם הקב"ה מגיל מאוד צעיר. היום אנחנו עוד יותר מבינים, וזה מה שכתבנו על המצבה: 'עולם הפוך ראיתי'. יש למשפט הזה הרבה משמעויות, ואחת מהן היא שתמיד אתה מחכה שהילד יחזור אל הדרך, ואחרי שהבנו שהיא לא תחזור, ראיתי כמה היא תיקנה אותנו, איך ה' בחר דווקא את הנשמות האלה והעלה אותן הכי גבוה. ואז אני מתחילה לחשוב שיש נשמות שבכלל לא צריכות תיקון ולא צריכות את הדרך שאני צריכה לעבור. המוות שלה, מוות של הרוגת מלכות, העלה אותה ישר אל כיסא הכבוד". 

יחד כל הדרך

אני מבקשת לחזור אחורה אל התהליך הדרמטי, אל ילדה שמבקשת להפסיק לשמור שבת, ומעט אחר כך להפסיק ללכת לבית ספר דתי. יפעת מתארת שהם ניסו לאפשר לה ככל יכולתם ללכת בדרכה. "אני זוכרת כל מיני נקודות ציון. למשל, היה לה בגד ים אדום ואמרתי לה שאני לא יכולה לאפשר לה ללבוש אותו. אומנם היא כבר לא שמרה שבת בחדר שלה, אבל זה דבר שהוא בינה ובין הקב"ה. בגד ים אדום – זו כבר הייתה שאלה של איך אני מאפשרת לה להיות מול העולם. זה לא היה ממקום של 'מה יגידו'", היא מבהירה, "הרגשתי שמשהו בלבוש שומר על הכבוד שלה, וקשה לראות את המקום הזה פרוץ". 

חוץ מהאמונה, שמירת השבת ושינוי הלבוש בהדרגה, בסוף כיתה ט' אביה רצתה לעבור לבית ספר חילוני. "אמרתי לה שהחינוך זה הבית, ואיך אעמוד מול ה' בידיעה שאישרתי לך ללמוד בבית ספר שכל התרבות שלו הפוכה מהאמונות שלנו?" במשך תקופה ארוכה אביה נאבקה וביקשה בכל מאודה שייתנו לה לעבור בית ספר, והוריה מצידם הבהירו שאין על מה לדבר.

"היא הייתה רגילה שתמיד השתדלנו לאפשר לה את מה שהיא צריכה, ולכן הופתעה מה'לא' המוחלט מול הבקשה הזאת. למרות שהמורות היו מדהימות, היא הרגישה שזו הצגה לבוא עם חצאית, להחזיק סידור, ללמוד דברים שהיא לא מאמינה בהם. ראינו את האומללות שלה, וניסיתי לחפש תשובה, דרך, איך אני יכולה לעשות צעד כזה". נקודת המפנה חלה כשאביה אמרה יום אחד: "שואלים אותך רק כי אני לא בת 18", ובאותו רגע נפל ליפעת האסימון שמבחינת ההלכה, מגיל 12 הילדה היא בעלת בחירה. זה היה הרגע שבו החליטה לתת את הסכמתה למעבר לבית ספר חילוני. 

"כל צעד כזה כואב מאוד", היא מודה, "זה עוד גולל שנפרץ. היה לי קשה מאוד עם התרבות של בית הספר. הנשף של סוף כיתה י"ב היה כמו נשף מהסרטים, תרבות שהיא הפך התרבות שלנו".

עולם הפוך ראיתי 

אביה חזרה מדרום אמריקה זמן קצר לפני הטבח, והייתה לה ולמשפחתה תקופת הסתגלות לא פשוטה, שבה היא ניסתה למצוא בחזרה את מקומה בארץ. יפעת משתפת כי בימים האחרונים לחייה הם זכו לשיחה טובה איתה בבית קפה אחרי תקופה טעונה, ומשחזרת את הערב האחרון שלהן יחד. "זכינו לערב מדהים. התלבטתי אם ללכת להקפות, כי יש עניין להתפלל על הילדים שיהיו קרובים לה', אבל אביה הייתה בבית והחלטתי להישאר איתה בשקט, רק אני והיא". 

עכשיו החיוך של יפעת נשבר והעיניים הצלולות שלה נמלאות דמעות כשהיא נזכרת ברגעים המתוקים האחרונים. "אביה קיבלה שקית ענקית משיין והזמינה אותי לראות אותה מודדת בגדים. אמרתי לה: 'אני פחות מתחברת לבגד הזה, אבל את כל כך יפה, אביה'לה'. היה לה יופי שאי אפשר להתרגל אליו. אחר כך ישבנו בסלון, הראש של אביה עליי, זמזמתי קרליבך, וחיבקתי אותה חיבוק ארוך מהרגיל. זה היה החיבוק האחרון. אמרתי לה: תשמרי על עצמך מחר, תיהני. גם בסעודה צחקנו שאביה מהדרת מן המהדרין והולכת לעשות הקפות ולרקוד גם בערב וגם בבוקר". 

 

השעות והימים שאחרי מתקפת הטרור היו קשים מנשוא. בהתחלה הוריה לא דאגו, כי היו רגילים שהיא אחת שמסתדרת, "אבל לאט לאט החברים שלה צצים והיא לא. במוצאי שבת נסענו לחפש בדרום, בראשון בערב ירדנו לשורה. זה היה טירוף גמור. בסוף כשבאו להודיע לנו לא האמנתי. כשדפקו בדלת אמרתי להם שהם טועים, ברור שהם טועים! איך לא הצלחנו לקרוע שערי שמיים?!"

בשקט הסמיך ומלא הצער שאין עוד מה לומר בו, מראה לי יפעת תמונות של המצבה המיוחדת שהם עיצבו כדי לשקף את דמותה האמיצה והיפה של אביה. בחלק התחתון של המצבה נכתבו המילים "הריני מקבל על עצמי לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר", שאפיינו את אביה, לצד צדפים שאספה בדרום אמריקה, ובחלק העליון נחרט "עולם הפוך ראיתי", לצד ענפים שנלקחו מאתר המסיבה ברעים.

"יש הרבה משמעויות ל'עולם הפוך ראיתי'", מסבירה יפעת. "כל הילדים האלה שהיו במסיבה ולא היית חושב שהם ייגעו בכיסא הכבוד – הנה הם הכי קרובים אליו. עולם הפוך ראיתי בכך שלא הבנתי את העומק של החיפוש, של הדרישה לחיים אחרים.

עד שתחזור אבישג ליבמן אמא של אליקים

הימים אינם ימים רגילים בבית משפחת ליבמן. נכון לכתיבת שורות אלה, אליקים המכונה אליאק, בן 24, הילד הרביעי מתוך שמונה אחים ואחיות, בנם של אליהו ואבישג תושבי קריית ארבע, חטוף בעזה. 

הוא עבד בשבת שמחת תורה כמאבטח במסיבת הנובה שהתקיימה בחניון קיבוץ רעים. בעת מתקפת המחבלים הנוראית עלה אליקים על טרקטורון ופינה פצועים. אלקנה פדרמן, חברו, שעבד גם הוא כמאבטח במסיבה, סיפר למשפחת ליבמן שביחד עם איתן מור, חבר נוסף שגדל בקריית ארבע, אליקים ומאבטח נוסף הובילו חבורה של 20 חבר'ה והחביאו אותם בין העצים. אחר כך יצאו להביא שתי בחורות שהיו כבר בין חיים למוות, שכובות בשטח הפתוח. 

כמאבטח, כחובש בגולני, ובעיקר כאדם ערכי בצורה יוצאת דופן, אליקים לא ויתר על כל מי שהיה בהישג ידו. גם כשהתעורר ויכוח בין המאבטחים אם לצאת שוב ולהביא עם הטרקטורון בחורה צעירה שככל הנראה איננה בין החיים, אליקים התעקש להציל אותה כדי שהמחבלים לא יחללו את כבודה. "אי אפשר לתת לבת ישראל להיות זרוקה ככה", אמר אליקים.

אות החיים האחרון שהתקבל ממנו היה בשעה תשע בבוקר, ומאז נעלמו עקבותיו. כעת, יחד עם כל המאמצים האדירים והתפילות להשבתו עם שאר החטופים, נלחמים אחיו וחבריו בעזה ומשאירים לו הודעות גרפיטי מרוססות על קירות הריסות העיר הארורה: "אליאק, אנחנו בדרך אליך". 

"אליקים הוא ילד שמחובר מאוד לבית", מספרת לי אבישג. "עד לאחרונה הוא גר איתנו בקריה, ועבר לתל אביב לפני כמה חודשים. הוא ילד חכם מאוד, שכלי, שיודע להסביר היטב ומנצח בכל ויכוח. הוא רוצה להיות עורך דין". אליקים אהב ללמוד באופן עצמאי, וחקר ובדק לעומק כל נושא שמעניין אותו. "רציתי לדבר איתו על הנושא הזה, של למה הוא התרחק משמירת חלק מהמצוות, אבל לא יצא לי. היו לנו פחות שיחות על הדת, אולי פחדתי שלא יהיה לי מה לענות".

חלק מהבית 

אני מבקשת מאבישג לצלול לתהליך ההדרגתי שעבר אליקים, ושואלת מאיזה גיל הוא הפסיק לשמור שבת. היא עונה שהיא לא זוכרת בדיוק, אולי לפני הצבא. לדבריה, "אף פעם לא שמתי לב מתי בדיוק, לא הסתכלתי כל רגע, גם לא הייתה ממש הצהרה: 'מהיום אני נוסע בשבת!' אלא לאט, בכל מיני דברים קטנים". רק בהמשך השיחה שלנו היא נזכרת ברגע שבו הבינה מאליקים בצורה ברורה שהוא לא שומר שבת. "כשהבנתי את זה הרגשתי מכה, היו לי ממש דמעות ובכיתי כל הלילה". 

 

איך את חווה את הימים האלה, כשהוא כל כך רחוק? 

"אנחנו מתראיינים במטרה להגביר את האחדות, האמונה והעוצמה של עם ישראל. מגיעים לטקסים, להפרשות חלה, ומשתדלים לפגוש ציבור מגוון. כששואלים אותי איך אפשר לעזור, אני אומרת – קודם כול לשמוח ולשמח אחרים ולהוסיף טוב. לומר מזמור לתודה ולדמיין את חזרתו עם שאר החטופים, ולפעול כמה שאפשר לאחדות שתביא את הגאולה.

"אני לא יודעת איך הוא יחזור", היא מודה בכנות. "אני מביאה בחשבון שאולי הוא יחזור כועס יותר על ה', וזו זכותו. אני מאוד מקווה שה' עושה איתו חסדים בקטנות, במה שאפשר, שאליקים מרגיש שהוא עוטף אותו". ויחד איתה אני מתפללת, שאליקים יחזור בקרוב לזרועות הוריו האוהבים, משפחתו החמה וחבריו, שלא מפסיקים לרגע לצפות לישועה.

 

כתיבה: דבורה זגורי

צילומים: נעמה שטרן, אריק סולטן  

 

הכתבה המלאה בגיליון אדר א' תשפ"ד,

לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן