איך נעבור את החופש? -ניגשה אלי חברה בפנים מודאגות
ישבנו לשיחת חברות
דיבור נשי-פתוח-כנה-מחבק.
אז מה בעצם כל כך מפחיד אותנו בחופש הגדול?
בתור אמא שזוכה לגדל את הילדים עד גיל 3 בבית
שאלתי את עצמי מה כל כך קשה לי להיות עם שלושתם בבית בחופש..?
וזה מה שמצאתי בתוך הלב שלי.
פער הגילאים שלהם דורש התייחסות שונה.
למשל ללכת לבריכה דורש ממני להיות בשליטה על שלושה מוקדים שונים
כשאחת שוחה פיקס, השני שוחה לפי דעתו והשלישי תינוק שהרגע שחה ברחם.
אני חולמת על לשבת לצייר איתם בגואש
עם פלקטים גדולים על הרצפה
כששקיות זבל מעטרות את בגדינו, לבל יתלכלכו.
ומה בפועל?
בפועל זה פשוט נראה אחרת
זה בוכה, היא משתעממת אחרי זמן קצר
והתינוק בכלל לא שייך לפעילות כזו, פחות מגניב לאכול גואש
או לזחול בתוך הפלקטים של כולנו.
גם כשחלקינו משוויצות בלוח פעילות שיצרנו להם,
אני חושבת לעצמי שבסוף, יום אפיה איתם מסתכם בחצי שעה של הכנה ויום שלם שנשאר "להעביר"
ואני עוד נחשבת אמא שיחסית יש לה סבלנות לכל האבוג'ארס של המטבח עם בילדים בין הרגליים ובצק על הידיים.
מה שעזר לי בחופשים קודמים היה שיש דברים שקבועים ביומן.
כמו חוג שחיה, שהכריח את כולנו ללבוש בגדי ים ולנסוע עם הגדולה לחוג.
כמו פעם בשבוע שנסענו לבקר את סבא וסבתא שלי.
עשינו מאמץ גם לבנות תוכנית חלקית עם השכנים,
שאני כל כך מודה לה' על הקהילתיות הזו שממש הפכה למשפחה במובנים האלה.
מתאמים מתי נוסעים ביחד לפינת חי, ובשנה שעברה נסענו קבוצה גדולה של חברות, על ילדינו ותינוקותינו, לגן חיות.
מתאמים יום בריכה וכולם מוציאים גיגיות או בריכות.
ביקורים אצל אמא שלי ואצל חמי וחמותי.
זו תקופה של קצה ומותר להרגיש בה שקשה.
שהגענו לסף היכולת שלנו.
שצפוף לנו.
שחנוק.
שאנחנו אומרות דברים שאנחנו לא מאמינות בהם בזמנים יותר שפויים.
בין לבין אני מזכירה לעצמי שגם אני חייבת את הזמן שהוא רק רק שלי ובשבילי.
אם זה אומר לנסוע לרקוד
או לקחת עזרה בניקיון ובייביסיטר כדי לצאת לנשום
זה שווה את הכסף
זה שווה את הגעגוע והשפיות.
אני משתדלת להנמיך ציפיות בחופש
מעצמי בעיקר.
לא כדי לברוח מאחריות
אלא כדי לזכור שאני בן אדם,
מוגבל בכוחות
רוצה להעניק אהבה
רוצה לישון כמו בן אדם
רוצה לעבור את החופש בשלום פנימי
על כל חלקיו ומה שיקרה בו ביננו.
חופש בריא בגוף ובנפש,
לכולנו.
