הכי קרוב לאמא אדמה – ראיון אישי עם אסתר לחמן

היא טיילה ברחבי העולם ונדדה בין כפרים נידחים במטרה להתחקות אחר אופן עשייתן של מלאכות קדומות * עם לידת בתה השנייה החלה לגדל בחצר ביתה צמחי מרפא ולרקוח מהם משחות שהפכו לשם דבר באזור * כיום היא מנהלת מפעל גדול שמפיץ את סגולות צמחי המרפא בארץ ובעולם * אסתר לחמן בריאיון שובר שגרה    

היא טיילה ברחבי העולם ונדדה בין כפרים נידחים במטרה להתחקות אחר אופן עשייתן של מלאכות קדומות * עם לידת בתה השנייה החלה לגדל בחצר ביתה צמחי מרפא ולרקוח מהם משחות שהפכו לשם דבר באזור * כיום היא מנהלת מפעל גדול שמפיץ את סגולות צמחי המרפא בארץ ובעולם * אסתר לחמן בריאיון שובר שגרה

 

 

 

בחצר הבית של משפחת לחמן במושב שובה שבעוטף עזה גדלים השנה רק 'מעט' גידולים, אבל בכל שנה רגילה תמצאו שם ערוגות על ערוגות של ירקות וצמחים בכל הצבעים והמינים. בשנת השמיטה הנוכחית לא נשתל שום דבר חדש, ולמרות זאת אי אפשר לפספס את שיחי הפטל והתות ואת עצי הפקאן, האפרסק, המשמש, התפוח והשסק, כולם מעטרים את הגינה הקסומה כמו גם את שולחן האוכל של בני הבית. סוד הגן הנעלם, הגרסה הישראלית.

"העץ הזה הוא האקמול הטבעי שלנו", אומרת אסתר ומצביעה על עץ הסמבוק, "הוא גדל בכל כך הרבה חצרות ואנשים לא יודעים את סגולותיו ואיכויותיו". היא מלמדת אותי על יעילותו בהורדת חום ובהפגת תסמיני שפעת ומחלות חורף.

במקום הפסטורלי ביותר שאפשר לדמיין, ועל הגבול הבוער ביותר של מדינת ישראל, התיישבנו לשיחה מרתקת על כוחם של צמחי המרפא, על מסע עולמי חוצה יבשות בעקבות מלאכות קדומות ועל רקיחה ביתית של משחות שהפכה למפעל ענק נושא בשורה טבעית, שמעסיק אימהות רבות מהפריפריה.

 

 לא בבית ספרנו

לחמן (39), נשואה ואם לחמישה, עוסקת זה שנים ברוקחות טבעית. יחד עם בעלה איתי הקימה את חוות 'שיח השדה', שנמצאת 7 קילומטרים מגבול עזה, ויבוליה הופכים למשחות, קרמים, סבונים ומוצרי קוסמטיקה טבעית.

בין לבין היא עוסקת גם בהחייאת הנרטיב הנשי במיזם סיפורים עתיק שנקרא 'בבושקה', וניהלה עסק בוטיק של תכשיטי וינטג' שהיה בעבר בבעלותם של סבה וסבתה בירושלים.

כל הלך הרוח של אסתר, האווירה שהיא משרה כמו גם תנועות גופה העדינות, כמו שאולים מתוך עולם מקביל, שאליו לא חדר קצב החיים הפוסטמודרני.

"גדלתי בכפר עציון, בתקופה שבה הקיבוץ היה בתולי מאוד, הכל היה טבעי יותר. העברנו את הילדות בחורשה, עבדנו במטעים וחווינו חיבור חזק לאדמה", היא נותנת הצצה אל מחוזות ילדותה.

כבר בגיל צעיר לא הצליחה אסתר למצוא את מקומה במסגרות הלימוד הפורמליות, והעבירה שעות רבות בחורשות ובטבע. משלא התקבלה לאולפנה האזורית בגלל ציוניה הנמוכים, הלכה ללמוד בתיכון הקיבוצי בשדה אליהו. "גיליתי שאפשר להצטיין בדברים אחרים חוץ מהלימודים, בפשטות, באדם שאתה. הסתובבתי בשנים האלו במעיינות בסביבה, בשדות, בגדיד התמרים ובכל החקלאות באזור. ראיתי איך אפשר לחיות בחברה שהכל בה פשוט יותר, שאדם לא מקוטלג בה לפי ציונים ולימודים".

בצבא שירתה, באופן לא מפתיע, בהדרכת טיולים בצפון הארץ, ולאחר מכן הדריכה גם בבית ספר שדה בשדה בוקר. באותה התקופה, לאחר תהליך הדרגתי, נפרדה אסתר מ"סממני דת אחרונים" לדבריה.

"לא הרגשתי מחוברת, הדת כמו התפוררה לי", היא מתארת. "לא גדלתי במקום שבו דיברו על ה' יותר מדי, לא הייתה שפה פנימית כמו שיש היום, זו הייתה שפה חיצונית של דתיות. היה חשוב להיות אדם טוב, אבל לא היה עומק".

בית הוריה של אסתר היה שונה מזה של שאר חבריה לקיבוץ. שפת האם בו הייתה אנגלית, והוריה, שהגיעו מארצות הברית ומאנגליה, תפסו אחרת את עולם ההגדרות הדתי. "בחו"ל הם היו הולכים לבית הכנסת בשבת ואז נוסעים לים ונחשבו שומרי שבת. כשהם הגיעו לארץ שאלו אותם אם הם רוצים להגיע לקיבוץ דתי או חילוני והם לא הבינו מה ההבדל, שאלו אותם אם הם אוכלים כשר והם ענו שכן וכך נכנסו להגדרת הדתיים".

על אף ההתרחקות מהדת, האווירה המדברית והאווירה השונה של הנגב קירבו אותה אל עצמה ואל בורא עולם. "במשך שנה ישנתי על המצוק בשדה בוקר, ושם, במדבר, פגשתי את הקדוש ברוך הוא בדרך אחרת. מצאתי את העומק שהיה חסר לי. כשטיילתי לבד הייתי הולכת ופוגשת את ה' נקי, מדברת איתו מהלב. היה לי מוזר מאוד כי הייתי מדריכה טיולים בשבת, אבל נשארתי מחוברת אליו וחיפשתי את הדרך שלי בעולם".

 

 

שאטרסטוק

מסביב לעולם

את הטיול הגדול שעושים ישראלים רבים אחרי צבא עשתה אסתר בקונספט ייחודי – היא עברה בין ארצות ומדינות שונות במטרה ללמוד את אופן עשייתן של מלאכות קדומות. "בכל מדינה חיפשתי את הכפרים הכי פרימיטיביים. הסימן שלי למערביות היה אם מוכרים קוקה קולה במקום, אם כן – זה כנראה לא מספיק נידח, והייתי ממשיכה ומחפשת את המקומות הכי טבעיים ופשוטים. בכל כפר שאליו הגעתי ישבתי עם המקומיים ולמדתי מהם את המלאכות שהם עושים ביום יום, כמו קליעת סלים, טוויית צמר, הכנת רשתות דיג, יצירת תחרות לבגדים ועוד".

מאיפה הגיע אלייך הרעיון הזה?

"הייתי ילדה שלא הסתדרה עם הלימודים וחיפשתי כל הזמן תעסוקה אחרת. סבתא שלי לימדה אותי לתפור, והייתי מכינה צמידים ומוכרת אותם בחופשים בחנות התכשיטים של סבא וסבתא שלי בעיר העתיקה".

חוט החסד המשוך על בעלי מלאכה בשעת מלאכתם, אומרת אסתר, תמיד משך אותה, "עבורי החורשה, הטבע והמלאכות היו העולם הקסום שלי, במשך כל בית הספר היסודי ציירתי קומיקסים והכנתי צמידים".

במשך קרוב לארבע שנים עברה אסתר בעשרות מדינות שונות, לרוב לבדה ולעיתים עם חברה או עם אמה, שהצטרפה לחלק מהמסע. היא למדה את מלאכות היד הקדומות המקומיות והכירה את הצמחייה הגדלה באזור. קצב החיים הפשוט והנינוח שבה את ליבה, "שמתי לב שמשהו במקצב חוזר על עצמו בכל המקומות, יש נחת, הכל בקצב פעימות הלב, אנשים חיים הווייה יום יומית בלי מטרות, הישגים וצורך בהספקים".

היא נזכרת במקרה שבו ישבה בכפר קטן בהודו ולמדה קליעת סלים, "הגיע מישהו ורצה הזמנה גדולה של סלים. אני נכנסתי ללחץ, איך תספיק האישה הפשוטה הזו לעמוד במשימה ולהכין את מבוקשו? אבל היא הצביעה על מה שמוכן ואמרה לו 'זה מה יש', היא לא נכנסה ללחץ ולא התחייבה לעמוד בהספק שלא תואם את קצב חייה. זה גם לא הכניס לה מחשבות על הערך שלה ועל איך היא תקדם את עצמה ואת הקריירה שלה, היא הייתה מחוברת בהוויה פשוטה למקצב החיים הטבעי שלה".

 

שאטרסטוק

במהלך מסעותיה התגלה בפני אסתר גם עולם שלם של רפואה טבעית. במרבית המקומות שבהם שהתה רופא קונבנציונלי היה בגדר פריווילגיה לא נגישה, המגיעה לכל כפר אחת לכמה שבועות. החוסר יצר התבססות על משאבי טבע בעלי סגולות רפואיות ועל ידע קדום ונדיר בימינו, ומרגע שאסתר נחשפה אליו היא הבינה שיש בו בשורה עצומה גם לעולם המערבי המתקדם.

איזו רפואה פגשת שם? איך התמודדו בשטח עם פציעות ומחלות שמצריכות רופא?

"כשהייתי בבית משפחה בטורקיה נכנס גבר שחתך את האצבע בעבודה בשדה, והסבתא טיפלה בו עם כורכום במקום תפרים בזמן שאני צעקתי 'דוקטור, דוקטור'. הנשים צחקו עליי ואמרו שבשביל להגיע לדוקטור צריך לצעוד שבועיים, אז מוצאים ולומדים שיטות שונות מהצמחים שקיימים בזמינות בטבע.

"בכל כפר שאליו הגעתי היו צמחים, לכולם היה מזווה גדול של צמחים שונים, ושימוש בצמחי מרפא היה חלק מהשגרה. הידע לגבי השימוש בהם היה חלק מהנדוניה שכל אמא הייתה מעבירה לבתה: איך לטפל בחום, בנדודי שינה, בכאבי שיניים, בחתכים ובפציעות. ראיתי איך כל אמא היא כמו מאגר ידע, לכל אחת יש גינה קטנה והן יודעות לטפל בדברים יום יומיים. מדובר בידע שהיה פעם חלק מהחיים של כולנו, רק לפני כ־100 שנה, והוא נגדע עם המהפכה התעשייתית והמערביות. הבנתי שאני רוצה להחזיר לנו אותו, לתרבות שלנו".

 

צילום: זוהרה אור

 

 

רוקחת אימהות

חייה של אסתר מורכבים מהמון נקודות מפנה: הטיול ברחבי העולם, המפגש עם בעלה וגילוי היהדות מחדש. למרות זאת, נדמה שנקודת המפנה המפתיעה ביותר, שהובילה אותה מבלי להתכוון בכלל להקים עסק משגשג, הייתה דווקא האימהות.

עם הפיכתה לאם נשלחו אסתר והרך הנולד לרופא באופן תדיר. מרשמים שונים נרשמו, תרופות שונות הונפקו, וירוס רדף וירוס, והספק קינן בה. בתור מי שראתה דרך חיים אחרת, הרפואה הקונבנציונלית לא הייתה המוצא היחיד מבחינתה.

"התחלתי לשאול את סבתא שלי על כל מיני תרופות טבעיות, וראיתי שהיא יודעת מה עושים עם חום, מה מעביר דלקת אוזניים ומה יעזור לילד עם השיניים. הבנתי שאת הידע שיש לזקנים שלנו חבל לפספס בתואנה שהם פרימיטיביים".

כשנולדה בתה השנייה החליטה אסתר שהתינוקת הזו לא תקבל את מרק הכימיקלים הכלול בקוסמטיקה היום יומית של כולנו, והחלה לרקוח בביתה מוצרים טבעיים. "שתלתי קלנדולה ולוונדר ורקחתי לה משחות במטבח הביתי שלי, ישר מהגינה לצנצנת".

הרקיחה הביתית הפכה ברבות הימים למפעל גדול בעל תקני איכות בין לאומיים, המוביל את תחום הקוסמטיקה האורגנית בישראל.

"ההתפתחות הייתה ממש מהשטח וקרתה לא מעט מעצמה, לא הייתה לי תוכנית עסקית ולא הלכתי לקורסים לעסקים", אומרת אסתר. "הכנתי משחת החתלה ויצאו לי 50 צנצנות, אז חילקתי לשכנות ולמשפחה. כולן חזרו בהתלהבות וסיפרו כמה טוב היא עשתה לתינוקות. המשכתי, מכרתי בסביבה הקרובה ומשם זה גדל".

משגדל הביקוש לקחה אסתר בקתת עץ קטנה הסמוכה לביתה והפכה אותה לחנות. חברים ואורחים באזור היו הקונים הראשונים של 'מפעל ערוגות', שעבר עם הזמן למבנה ענק באזור התעשייה באופקים. שמו של המפעל מגיע מהפסוק "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם", המופיע בשיר השירים.

לרקוח לילדים בבית זה דבר אחד, להמציא מוצרים בקנה מידה עולמי זה דבר אחר. מאיפה הידע?

"מעבר לידע שצברתי בטיולים בעולם, למדתי רוקחות טבעית אצל שתי מורות באנגליה ובארצות הברית. אחרי שהתחתנו נסענו כמה פעמים לחו"ל והלכתי ללמוד. בנוסף למדתי המון לבד, הזמנתי ספרים וישבתי ללמוד. יש הרבה ניסוי וטעייה, אבל כשלומדים את העקרונות ויודעים מהם קווי הבטיחות אפשר לנסות ולהמציא לבד, וכך עשיתי".

עם הזמן, ובמטרה להנגיש את הידע שצברה גם לציבור הרחב, הוציאה אסתר מדריך ייחודי בשם 'רוקחות טבעית', הנותן מענה טבעי לבעיות שונות סביב מעגל השנה.

 

 

אסתר ואיתי לחמן. צילום: לירון מולדובן

לצד האהבה לטבע והרצון להפיץ את סגולותיו, אסתר לא שכחה את השבטיות הנשית מעוררת הקנאה שראתה במסעותיה מסביב לעולם. במפעל שלה היא בוחרת להעסיק אימהות מהפריפריה ולאפשר להן לעבוד בעבודה מכבדת ששמה את האימהות במרכז ומסתיימת בשעות הצהריים המוקדמות, בתקווה לחזור ולו במעט אל מדורת השבט של פעם.

"זו השליחות שלי", אומרת אסתר באומץ. "כשעברנו למפעל הגדול התחלתי לראיין נשים, וריאיון אחרי ריאיון שמעתי איך הן עוזבות ילדים ותינוקות כמה חודשים אחרי הלידה עד לשעות הערב המאוחרות כדי לפרנס. החלטתי שהתיקון הקטן שלי הוא להעסיק את אותן נשים שאף אחד לא קיבל לעבודה כי הן רצו להיות זמינות גם לילדים. המפעל כולו בנוי על אימהות, ואנחנו תמיד מחזיקים עוד שלוש נשים שהן גיבוי למי שלא תוכל להגיע. תמיד מישהי חסרה, וכל בוקר אני מקבלת מעובדות הודעות כמו 'הבן שלי חולה, אני נשארת איתו בבית'. אני יודעת מה החסרונות וסופגת אותם, אבל הרווח שלי גדול מזה".

 

קרדיט צילום לתמונה הראשית: זוהרה אור

הכתבה המלאה בגליון תמוז של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן

אודות הכותב/ת

כתוב תגובה