"הניגון שלה" הפייטנית והזמרת ליאת יצחקי בראיון חגיגי

היא השיבה את הפיוטים, המנגינות והניחוחות של תרבות ארצות המזרח אל קדמת הבמה, ופרצה דרך בתחום גברי כמעט לחלוטין. הפייטנית, המוזיקאית והמלחינה ליאת יצחקי מספרת על תבונה נשית עתיקה, נזכרת בניגונים מבית סבתה ומדברת על יצירה נשית ועל כוחה של מוזיקה למוסס חומות ומחלוקות | ראיון חג                                                                                            

אני פוגשת אותה בבית קפה הומה אדם. על אף שאנחנו שתינו מאותה הברנז'ה, לא יצא לי לפגוש אותה לפני כן. ובכל זאת, באופן מוזר, כשאנחנו מתיישבות זו מול זו, אני מרגישה שאני מכירה אותה.

"אבל כן נפגשנו, מצחיקה", ליאת יצחקי מפתיעה אותי ומרעננת את זיכרוני הקלוקל, מזכירה מופע פיוטים שזכור לי רק כהד רחוק. רגע אחרי אני מצילה את כבודי האבוד ונזכרת שנפגשנו שוב, כשהיא ראיינה אותי בתוכנית שלה 'אשת חיל' בערוץ 10. אנחנו יושבות קצת נרגשות, היא מזמינה קפה בכוס חד פעמית ואני תוהה על הבחירה, "זו פשוט המידה המדויקת בשבילי", היא מתנצלת. יש בה משהו מאוד עדין, נשי ומסביר פנים.

 

מבית סבתא

היא נולדה בבית שאן, בת שנייה למשפחה של חמש נפשות. אביה עלה מספרד אך הגיע במקור ממרוקו, ומשם עלתה גם אמה. היא מגיעה ממשפחה שורשית וציונית. סבה מצד אביה היה אסיר ציון שפעל להעלאת יהודים מצפון אפריקה, ואמה עלתה לארץ בגיל 6, יחד עם אחיה הגדול. "את יודעת?" היא מחדשת לי, "העלייה המרוקאית הייתה היחידה שבה הפרידו בין הורים לילדים. אמא שלי חיכתה שנתיים לאיחוד עם הוריה".

ניכר כי היא קרובה מאוד להוריה. "אבא הוא אדם משכיל מאוד, בקיא ברזי הפיוט ודובר כמה שפות", היא מספרת. "הוא תורני, למדן, קורא והוגה. אם תיכנסי עכשיו לבית הוריי, רבים הסיכויים שתמצאי אותו יושב מול הגמרא או מתפלפל באיזו סוגיה בזום עם החברותא".

אמה הייתה במשך שנים מורה מסורה ונערצת בבית שאן, "ממנה ירשתי את האהבה לשירת ארץ ישראל היפה, למשוררים ולפזמונאים ישראלים. אני זוכרת שהיינו יושבות יחד בשבתות ושרות שיר אחרי שיר מהספר 'אלף זמר ועוד זמר', אם היה שיר שלא הכרתי את הלחן פשוט המצאתי".

היא מתארת כי החינוך שקיבלה הוא יהודי ותרבותי מאוד, וזוכרת עד היום את הרגע שבו קיבלה לראשונה פסנתר. "הוא נחת אלינו היישר מ'בית הפסנתר' בתל אביב לדירה שבה גרנו בשיכון ב', זה היה כל כך מרגש. לא האמנתי שהכלי היפה והמפואר הזה הגיע לבית שלי. היום אני מבינה כמה חסכו הוריי מעצמם כדי להביא את הפסנתר הזה, שעלה הון עתק במונחים של אז, ובפרט עבורם.

"כך התחיל הרומן שלי עם המוזיקה המערבית לצד הפיוטים שספגתי מבית אבא", היא מתארת. "הפסנתר, אגב, נמצא אצלי בסלון ומלווה אותי עד היום. הוא לא הכי מפואר וכמה מהקלידים התעייפו, אבל הוא חלק בלתי נפרד ממני ומזכיר לי תמיד מאין באתי".

הקשר לעולם הפיוטים הגיע בעיקר מאבא שלך?

"כן, אבל הוא התחזק בזכות סבתא ע"ה. היא התאלמנה בגיל צעיר ונזקקה למישהו שיישן איתה. מכיוון שהיא דיברה רק ערבית זכיתי להיות מופקדת על המלאכה. ידעתי קצת את השפה בזכות השירים שהתנגנו אצלנו בבית וכיוון שההורים שלי דיברו ביניהם ערבית. העובדה שישנתי אצלה קירבה בינינו מאוד.

"סבתא, בתבונה נשית עתיקה, ידעה לדבר את שפת הלב דרך הבישולים וחוכמת החיים שצברה. היא הייתה שרה לי שירים מסורתיים נשיים מספרד ומצפון אפריקה שעד היום אין להם תיעוד, ביניהם שיר ששרים לבן שנכנס לבר מצווה, שיר הלל לכלה ולחתן, שירי אהבה זכה של אם ואחות ושירים על נשים גיבורות בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית. מכיוון שנשים רבות לא ידעו קרוא וכתוב במהלך הדורות, השירים, הפיוטים והניגונים היו הערוץ החזק ביותר להעברת התרבות, הערכים והמסורת היהודית מדור לדור, וסבתא דאגה שהכל יעבור אליי".

כוח נשי

כשמתוודעים לבית גידולה של יצחקי ולמקורות העמוקים שמהם ינקה את אהבתה לפיוטים ולתרבות המזרח, קל להבין את הצלחתה יוצאת הדופן בתחום הפייטנות. אישה כמעט יחידה בז'אנר תרבותי גברי לחלוטין.

יצחקי (46) היא מוזיקאית, מלחינה, יוצרת, מגישה ומנחת טלוויזיה, זמרת ופייטנית ישראלית, זוכת פרס אקו"ם ובעלת שלושה אלבומים מקוריים. במרוצת השנים השתתפה באין ספור אלבומים, פרויקטים מוזיקליים, הופעות, קונצרטים ועוד. היא מנגנת בכישרון רב בפסנתר, גיטרה, עוד, מנדולינה, מפוחית וחליל, ושרה בעברית, ערבית ולדינו.

היא גדלה כבת בית בציונות הדתית ולמדה באולפנת אמנה, "שם נפתחתי ליופי ולכוח שיש בחבורת נשים שנמצאות יחד 24/7. כמה כישרונות ויופי היו בכל אחת. הלימודים והחיים המשותפים היו חוויה ושיעור גדול. אני חבה תודה רבה לאולפנה ולחברותיי, שאיתן אני בקשר עד היום". בשנים ההן עשתה את צעדיה הראשונים בלימודי מפוחית, חליל וגיטרה, וכן התנסתה בכתיבה ובהלחנת שירים לאירועים שונים באולפנה ומחוצה לה.

בשירות הלאומי הייתה הקומונרית בסניף בני עקיבא ביבנה. "כמעט כל פעולה או אירוע הסתיימו בערב שירה. כשהמוזיקה היא חלק ממך זה בא לידי ביטוי בכל. מוזיקה מחברת בין אנשים ובין נשמות". באחד מאירועי הסניף נכח מנהל המתנ"ס המקומי, שהתרשם מליאת וביקש ממנה ללוות את ילדי העיר מבחינה מוזיקלית.

כך מצאה את עצמה עובדת עם כל תנועות הנוער החילוניות בעיר. "זו הייתה תקופה טעונה עם הפגנות רבות למען הגולן, והמוזיקה הצליחה לפתוח לבבות במקום שבו המילים נכשלו. אנחנו מלהגים ומדברים ללא סוף בסיסמאות ובפאתוס, ימין שמאל, שחור לבן, ולפעמים צריך פשוט לנגן ולשיר – זה מפורר המון מוקשים. מוזיקה היא תדר רוחני, והניגון עתיד לגאול את ישראל".

אחרי השירות פנתה ללימודי עיצוב וחינוך במכללת אמונה. "אני אוהבת מאוד אומנות על כל רבדיה. ציירתי ועיצבתי מאז ומתמיד", היא אומרת. במשך עשור עבדה בתחום העיצוב, "עד שהמוזיקה התחילה לתפוס מקום מרכזי והייתי צריכה להחליט".

קרדיט צילום לתמונה הראשית: דאפי ספונר

הכתבה המלאה בגליון ניסן של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן