"הכל הוא עושה לאט", התלוננה יפעת בפניי. "אני מבקשת שיעזור עם הילדים – הוא עושה לאט. מה שאני מספיקה לתקתק בכמה דקות, הוא מבצע בשעה. אם אני משאירה אותו ערב עם הילדים, אני אחזור ב־20:00 והם עדיין לא סיימו מקלחות ולא נמצאים במיטות. תמיד אני אגיע הביתה ואצטרך לנהל את הערב כדי שיגיע לסיומו.
וכמה זמן עד שהוא מרים את עצמו מהספה לתלות כביסה", היא הוסיפה בקול יגע. "אבל יש מקום אחד ששם הוא לא מתמהמה כהרגלו, וזה באינטימיות בינינו. כשהוא רוצה פתאום יש לו זמן באופן מידי. אז סליחה", היא אמרה בכעס והפנתה את מבטה ליניב שישב שם נבוך, "אבל שישכח מזה…" והיא שוב הפנתה את מבטה אליי בהתרסה.
הכעס בפניה של יפעת והמבוכה בפניו של יניב גרמו לי להרהר ולהגיב ליפעת. "שמעתי אותך, יפעת, ואפילו שמתי לב לקצב הדיבור שלך, ופתאום קלטתי כמה חשוב להבין שלכל אחד מאיתנו יש קצב אופייני. אני מאמינה שהוא מושפע הרבה מגנטיקה, אבל גם מהסביבה שבה גדלנו.
בקצב שלך יש משהו נמרץ מאוד, מתקתק, שמזיז עניינים מהר", אני אומרת ומחפשת את מבטה, "ואילו בקצב הכללי של יניב יש משהו איטי, משתהה, שלוקח את הזמן. בעיניי יש יתרונות וחסרונות בכל מקצב. הבעיה מתחילה כשחיים עם מישהו שחי במקצב שונה משלנו, וצריך לתאם מקצבים בדיוק כמו בתזמורת, כדי שהמנגינה תישמע הרמונית.
חשוב להבין שיש מצבים שיכולים להאיץ או להאט את המקצב הטבעי שלנו, כמו שגם אדם איטי יכול לרוץ ברחוב כשהוא ממהר ומאחר לאוטובוס. נשמע שיש משהו בקצב שלך שמאט אותך כשאתם אמורים להיות באינטימיות. יש היגיון בכך, זה יכול לנבוע מהפגיעה שלך מההתנהלות של יניב. לדעתי הפרשנות שלך למקצב שלו היא ש'הוא לא רואה אותי', 'לא אכפת לו ממני', 'אכפת לו רק מהצרכים שלו', ולכן הקצב שלך הואט כשהוא פגש את האינטימיות הזוגית.
אצל יניב, לעומת זאת", אני ממשיכה ומבחינה בזווית העין ביניב מרים ראש, "קרה בדיוק להיפך. במפגש עם האינטימיות המקצב האיטי הרגיל שלו פגש את הרצון שלו בקרבה אלייך והאיץ את קצב ההתנהלות שלו. ועכשיו אני מציעה שנלמד איך מתאמים מקצבים. איך כל אחד מכם לומד את הקצב של האחר ואת הצורך שלו בשהייה בזמנים מסוימים ובתהליך כדי להאיץ את הקצב. נלמד איך להיות קשובים למקצב של האחר ואיך לעזור לו להתקרב לקצב משותף".
