ספרה החדש של רביטל ויטלזון יעקבס צולל אל מבוך העכברים של הנשיות והאימהות בימינו. הוא נוגע במחירים האישיים שאנחנו משלמות על עבודה מסביב לשעון, בצורך העמוק במימוש עצמי ובפחד מלהישאר נטולות משמעות, בריאיון אישי מספרת רביטל על שנים של לחץ מטורף כשכירה, על אימהות אחרת ושמחה יותר שהגיעה עם הגיל ועל ההבנה שהשאיפה לשוויון בבית מדכאת את הרומנטיקה ופוגעת ביקר לנו מכול – בזוגיות.
אין צורך להציג את רביטל ויטלזון יעקבס, מי שבשנים האחרונות משמשת כסטנדאפיסטית של ההורים העייפים בישראל. כשהיא לא קורעת מצחוק על הבמות, היא כותבת טורים ופוסטים על נושאים נפיצים יותר ופחות. קריאתה לאימהות שיסיעו את הבייביסיטריות הצעירות הביתה במקום בעליהן עוררה סערה ברשת, ושרשורי הממים שלה הפכו לקבוצת תמיכה עבור מטופלות פוריות, נשים בהיריון, מניקות, גרושים, רווקים ורבים אחרים.
היא מדברת על גידול מתבגרים, על הפלות שעברה, על אתגרים זוגיים ועל הפרידה משלב הילודה. נדמה שאין כמעט נושא שמעסיק נשים והורים שלא עבר תחת ידיה, מה שמזכה אותה לדעתי בתואר "המנרמלת הלאומית".
היא חורכת את הרשת לא פעם בפוסטים ויראליים שנוגעים במגוון נושאים: החל משאלות הרות גורל בדבר הרגלי אכילה מוזרים (התגובה המנצחת: מעדן דני בתוספת טונה) ועד סרטוני ריקודים עם בנותיה המתבגרות במטבח. ואי אפשר לשכוח את סרטוני האוטו, שסיפקו דקות גנובות של הומור בתוך טירוף הקורונה.
אודה על האמת, כשראיתי את התקציר של ספרה החדש, ספר הפרוזה הראשון שלה, 'פי שניים', שעוסק בנקודות ההשקה שבין אימהות, קריירה וזוגיות – הייתי סקפטית. ציפיתי למצוא בו אוסף של קלישאות והגיגים על נשיות ופמיניזם. אז קודם כול, צפירת הרגעה: הספר עובד.
העלילה קולחת ומספקת הומור, דרמה ורגש במידה הנכונה. יחד עם זאת, היא גם מעוררת שאלות ומחשבות בשלל נושאים שמעסיקים אותנו כאימהות וכנשים, עד כדי לגרום לי לצאת מהפיג'מה (יש אנשים שמתלבשים בחורף?) ולשים פעמיי עד לביתה של ויטלזון יעקבס שבכפר הרא"ה, לשבת ולדבר איתה על כל השאלות והמחשבות שעלו בי תוך כדי קריאה (טוב נו, וגם לבדוק אם השיש שלה באמת כזה נקי או שזה רק בסרטונים. אעדכן).
נא לשמוח
היא גדלה בתל אביב, בת בכורה לשלושה אחים, במשפחה דתית־לאומית קלאסית. אחרי שנתיים של שירות לאומי בבית החולים אלי"ן, למדה במדרשת ברוריה והתחילה לעבוד בסטימצקי. את דרכה ברשת החלה בחנויות בשטח, במקביל ללימודיה לתואר ראשון, ובהמשך התקדמה לתפקידים בהנהלת הרשת.
לאורך כל הדרך החזיקה ויטלזון יעקבס על אש קטנה גם את הסטנדאפ. "היה לי ניסיון סטנדאפ ראשון אחרי שהתארסתי, על תקופת הדייטים. לא היה אז פייסבוק, 'סרוגים', לא היה כלום. הסטנדאפ הצליח יחסית, התחלתי לכתוב טור ב־'nrg יהדות' והשם שלי היה קצת מוכר, אבל אז עזבתי את זה, לא הייתה לי דרך לפרסם, וכמה אני יכולה ללכת על משהו כל כך נישתי כמו דייטים של רווקות דתיות?"
השנים חלפו, פייסבוק נולדה והפכה לשחקנית מרכזית, וויטלזון יעקבס החלה לכתוב במגזין 'מוצש' של 'מקור ראשון' ולצבור קהל אוהדים. כשפנו לשאול אותה אם יש לה מופע, היא החליטה לקפוץ למים וליצור אחד. "במשך שנתיים, בחריצות־על, איפה לא הייתי. סלון סלון, יישוב יישוב. ליטשתי הופעה".
ואת כל זה עשית כשיש לך ילדים קטנים בבית, ובמקביל לעבודה כשכירה?
"כן. הייתי יוצאת מסטימצקי, לפעמים מתארגנת בשירותים, ונוסעת".
למען הסר ספק, בניגוד לגילי, גיבורת ספרה שהופכת לעצמאית בעקבות משבר מול מקום עבודתה, אצל רביטל השינוי התרחש בצורה אחרת. "התחלתי לממש את עצמי בסטנדאפ, להתפרנס מזה מספיק ויציב, בעבודה התחילו ללחוץ עליי על השעות, ואני כבר התעייפתי, אז זהו, עזבתי".
אחרי שעזבה את העבודה בסטימצקי, כשהיא כבר אמא לארבעה ילדים, נכנסה רביטל לראשונה להיריון באופן טבעי. בתה החמישית, זוהר, הייתה הראשונה שנולדה שלא דרך טיפולי פוריות. כשהיא חוזרת אחורה למסע שעברה סביב הרצון להרות היא נזכרת בקושי ובציפייה מורטת העצבים שליוותה אותה במשך שנים. "הייתי מאוד בלחץ. הראשונה שלנו נולדה שלוש שנים אחרי שהתחתנו. את לא מבינה מה קורה. עוד חודש ועוד חודש. הסיפור הזה עם החודש, את כל יום יודעת איזה יום זה בחודש, וזה אין־סופי.
"כשנכנסתי להיריון בטבעיות הרופא שלי אמר לי: 'אמרתי לך שאם תשחררי זה יקרה'", היא נזכרת באמירה המקוממת. "אמרתי לו: 'אם אתה חושב שמה שאמרת עכשיו זה הגיוני – אני עוזבת אותך. נתת לי להרגיש שאני אשמה בכל השנים האלה'".
ההיריון ההוא הסתיים בקיסרי חירום מבהיל, אך בידיים מלאות ומאושרות, תודה לאל. כמעט שלוש שנים אחר כך, בראשית הקורונה, נכנסה רביטל להיריון נוסף, שהסתיים בהפלה כואבת. או אז היא נאלצה לקבל החלטה – אם להילחם ולנסות להביא לעולם ילד נוסף, או לשמוח במה שכבר יש לה. התהליך לא היה פשוט.
כדרכה, רביטל לא נתנה להשתוקקות לילד נוסף לעבור לידה, ועברה תהליך עומק כדי לרדת לשורש תחושותיה. "שאלתי את עצמי, מה שם יש? מה את מנסה למלא? האם ילד ימלא את זה? כשנלד ילד שישי התחושה הזו לא תחזור על עצמה? החלטתי שזה הזמן לטיפול פסיכולוגי, והלכתי לחפור ולדייק ולנקות ולהקשיב לעצמי, ולעשות דרך, וגם לקבל את השינויים.
"הייתי צריכה להחליט שאני אוהבת את מה שיש. ברגע שהרגשתי שאני ממש מסכנת את הבריאות שלי בשביל עוד ילד, אמרתי – הבה נאהב ונתעסק בלהעמיק את מה שיש לי, במקום להיות באובססיה על ילד שישי".
ימא עושה בושות
אני מבקשת מרביטל לעזוב לרגע את הספר ולתאר לי את השינויים שהיא עברה כאמא, באופן אישי. המעבר לעצמאות, אבל לא רק הוא, שינה בבירור את נקודת המבט המשפחתית שלה.
"היום אני אומרת לגדולות שלי: תדעו, אני לא אותה אמא", היא אומרת, ומתארת איך בראשית אימהותה כמעט ולא הייתה נוכחת בבית. "אל זוהר, הקטנה שלנו, אני מתייחסת כמו אל נכדה. אני אומרת לגדולה שלי: 'בגילה את בכלל לא היית קטנה, לא הייתי קוראת לך תינוקת, היית אחות בכורה כבר לשניים. מהרגע שנשמת אמרתי לך: את הבוגרת, תוותרי, תתנהגי יפה. בכלל לא זכרתי שאת בת חמש'. להגיד את זה, ולדבר על הדברים, הופך את הבית לקצת יותר בריא. לא שנחמד פה", היא ממהרת להבהיר בדרכה הוויטלזונית.
את עושה להם סטנדאפ בבית?
"אני טוענת שאני נורא נורא מצחיקה. הם טוענים שלא ושאני מביכה. עכשיו המתבגרות שלי, ונראה לי שזו מכה מגזרית, כולן עם החצאיות הקצרות מדי. אני נכנסת לקניון ואומרת 'שלום! יש חצאית שאינה גם מחטב?' ואז הן כזה: 'אמא יא מביכה'".
מה מעורר בך נקיפות מצפון?
"דברים שלא תכננתי שיצאו לי מהפה ואמרתי בעידנא דרתחא. שזה מבאס. כי אם הקב"ה בירך אותך בכלי לשלוף כל כך מהר, אז לא על הילדים שלך. אל תירי בבית. זה משהו שאני שונאת, שגם יכול ללכת איתי כל היום. אגב, אני גם מתנצלת. אני חושבת שלדור ההורים שלנו היה איזשהו עניין שהורה לא מבקש סליחה מהילד, אבל אני יכולה להגיד לילדים: 'לא הייתי צריכה להגיד את זה גם אם נורא כעסתי'".
יש לך טיפ מנצח לגידול מתבגרות?
"אלכוהול. שלך, לא שלהן", היא אומרת בהומור, ומוסיפה: "שואלים אותי למה אני לא עושה סרטוני אוטו יותר, ואני עונה שמשהו באימהות שלי השתנה. אני לא צועקת עליהם יותר 'סתמווו'. אני אדם מבוהל, יש פה מתבגרות, רגע אחד הכול בסדר, וברגע השני את פשוט לא יודעת מאיפה זה יבוא לך".
הכתבה המלאה בגליון שבט (יומולדת 12) של מגזין פנימה. להצטרפות למגזין לחצי כאן.
כתבת: תחיה פרץ.
קרדיט צילום: אביטל הירש למגזין פנימה.
איפור ושיער: יפעת צור
