לאחרונה פגשתי חברה, ושוחחנו על הנושא של פריון ומשפחה. היא סיפרה לי שהיא באה ממשפחה מרובת ילדים, ומבחינתה זה היה מצב טבעי ופשוט, וגם כשילדיה היו כבר בוגרים יחסית היא זכתה ברוך ה' להיריון מאוחר. באותו זמן, כשביקשו ממנה לתת שיעור בתנועת הנוער בקבוצה של הבת שלה, בתה אמרה לה: "אמא, אל תגיעי לסניף כשאת בהיריון".
זה גרם לה להבין שמה שפשוט לה – לא בהכרח פשוט לילדיה ולבני גילם. בעקבות ההערה הזו, היא הבינה שהיא צריכה לשוחח עם ילדיה על הפלא שבהיריון הזה. נראה לי שיש כאן סיפור שמייצג דור ופערי דורות. ומלמד על הצורך לתת מילים ועומק להתמסרות להבאת חיים לעולם.
להכות שורשים
כשהייתי נערה, הנושא של לידות ומספר ילדים ממש לא העסיק אותי. אחרי החתונה מאוד רציתי ילד. הרגשתי כמה פלאי ועמוק הקשר כשהוא ממשיך דרך חיים שנוצרים מהיחד. אחרי הלידה הראשונה הבנתי שעליתי ברמת החיים. התחלתי להכות שורשים באדמה. קיבלתי פשר חדש ומופלא לעצם היותי, לחיי.
בתור רווקה, זכיתי תקופה מסוימת להתפלל שלוש תפילות ביום. ובתור אמא עברתי לתפילה אחת, קצרה. אבל ממש הרגשתי איך חיי הופכים להיות תפילה אחת ענקית. הרגשתי שותפות בבריאה. קרבה עמוקה לבורא כול. היום שלי היה מלא בנתינת חיים, שאלות האמונה קיבלו תשובה ודאית של חוויית נוכחות אלוקית. אור עמוק נכנס לחיי.
כשהבנתי שאני בהיריון השני, לא ידעתי איך אפשר לאהוב עוד מישהו. איך יהיה מקום לילד נוסף. חששתי. ויחד עם השמחה שהייתה לי, ראיתי את עצמי כאילו כל חיי אהיה בהיריון, וזה לא היה קל. ברוך ה', הלב נפתח לאהבה, והבנתי איך כל ילד פותח את האישיות לאהוב יותר. ויחד עם זה, הייתי צעירה, והיו לי עוד הרבה רצונות לא ממומשים.
להביא חיים לעולם זה פלא. פלא של התמסרות לזולת, עיסוק בעתיד, יצירת חיים. אבל יש גם את הכאן ועכשיו. את הרצון להתקדם מבחינת האישיות בעוד מישורים. את הצורך לפרנס תוך כדי גידול ילדים. את הצורך ליהנות מפנאי בלי לחץ, לישון לילה שלם, להקדיש זמן לזוגיות. הרבה צרכים זזים הצידה מול ההתמסרות המופלאה הזו. וזה ממש לא קל.
למדתי איך להתנהל בחיי במספר מישורים בו־זמנית. וזו הייתה עבורי תורה חדשה, שמעולם לא לימדו אותי. להיות פחות פרפקציוניסטית, להתגמש עם המציאות, להיעזר, לחלום רחוק, ולהחזיק חזק בהודיה על מה שיש.
התקופה הכי שמחה
דיברתי עם בן משפחה עם שמונה ילדים, מגיל 13 עד מספר חודשים. והוא אמר לי, אני חושב שאנחנו בתקופה הכי שמחה שלנו. תחושות המסוגלות ועושר החיים נותנות הרבה שמחה, וזה מחפה על הקשיים והאתגרים ביומיום.
למה אני מספרת את כל זה? כי אני חושבת שיש עוד נשים שמתמודדות עם העומס ומרגישות לבד. שיש להן דילמה לגבי לידת עוד ילדים בגלל הקושי הכרוך בכך, או בגלל שהן תהיינה יוצאות דופן מדי בחברה שלהן, או שמחיר העצירה בהתקדמות בעבודה קשה מדי.
יש כיום כל כך הרבה אפשרויות לאישה לפעול ולהתקדם, שלידת ילדים נתפסת כמשהו שתוקע מאחור, כובל ולא מאפשר לצמוח. למרות שההפך הוא הנכון, וגידול משפחה הוא האוניברסיטה של החיים – לא מקבלים תואר ולא שכר על האוניברסיטה הזו.
כותבת: הרבנית נעמי שפירא
המשך הכתבה בגיליון טבת תשפ"ו,
לעוד תוכן ערכי, נשי וישראלי הצטרפי היום למגזין פנימה, להצטרפות לחצי כאן
